לדוגמא: הרב שך | "הרב שך"
חפשו

ומה פוסק על כך הרנ"ז


מאת: מוטי בסוק
פורסם: דבר | דבר השבוע - 02/10/1992
מיון מהיר:
דבר השבוע
1992
תמיד עם מגבעת, נמוך קומה, שנון, מתבל את דבריו ביידיש מרושעת ועסיסית, רייב נח זבולוני, ששמו מוכר היטב לקוראי "דבר" הוא חלק מוכר וחביב בנוף האנושי של ירושלים. זבולוני שהתחיל את דרכו ב "המשקיף" וב- "קרן תל-חי", עזב את "הבוקר" והלך ל "חרות", יצא לפנסיה לבסוף דווקא מהמועצה הדתית. הוא מתחשבן בדרך שלו עם מנחם בגין, לא חדל להעריץ את אבא אחימאיר, נשאר מאוכזב משמואל תמיר.
האם משום שחצה את הקווים שבה העבודה לשלטון? דיוקן עם זכרונות


אחרי שסגרו את עתון "חרות" פגש את מנחם בגין. "אמרתי לו: אתם אומרים אלוהים לשלטון בחרתנו. אם עיתון אתם לא מצליחים לנהל, איך תנהלו מדינה? הוא לא ענה לי," נזכר השבוע נח זבולוני, רייב נח זבולוני בפי ידידיו הרבים, או הרנ"ז. הרנ"ז הוא היסטוריה מהלכת של שתיים, מי שהכניס לעיתונות החילונית את הפוליטיקה וההוויה החרדית ומי שמטפטף ל "דבר" סיפורים עסיסיים בנושאי דת ודתיים.

נח זבולוני נולד ב-1910 ברוסיה, ב-1924 בעזרת בן-דודו, נטש יחד עם אחיו את הבית ו "גנב" את הגבול לפולין. "לילה שלם הלכנו דרך היערות עד שהגענו לעיירה קטנה בשם רוביזביץ'. היה לי שם דוד. שם בבית הספר למדתי את העברית שלי." להוריו היו תשעה ילדים. על שלושת הקטנים ביותר שמע רק לאחרונה. "לפני שנה וחצי אני מקבל טלפון מהסוכנות. נח זבולוני? שואלים מהצד השני. קודם היה שמך נח זבילביץ? אז אחותך הגיע לארץ. נו, נסעתי לראות אותה. היא בת 67. אף פעם לא ראיתי אותה קודם. היא באה ממה שהיה ברית-המועצות, יחד עם הבן, שהיה שם מהנדס, אשתו והנכד שלה. היום הם בראשון-לציון. אפילו את שמה לא ידעתי. נו, אז נסעתי לחיפה, לפגוש אותה. היה מאוד מרגש. העיתונות כיסתה את זה בהרחבה. עיתון אחד אפילו פירסם את זה בגדול, עם תמונה, בעמוד הראשון. באמצעותה נודע שיש לי עוד שני אחים. ובכלל יש לי משפחה מאוד ענפה שם".

הגויים של בריסק

בפולין היה נח תלמיד ישיבה שקדן. בימינו היינו אומרים איש הישיבות החרדיות. לאחר רוביזביץ' באה סטולפצי, העיר של מי שהיה נשיא המדינה זלמן שזר. הייתה שם ישיבה גדולה. זבולוני למד שם עם יצחק טוניק, לימים מבקר המדינה (לפני מרים בן-פורת).
לאחר שנה וחצי עבר לישיבה המפורסמת של וולוז'ין. לפניו למד שם חיים נחמן ביאליק. אחרי וולוז'ין באה קמיניץ וישיבות אחרות. "תלמידי הישיבות אז לא הלכו בלבוש המוכר לנו כל כך היום ממאה-שערים או מבני-ברק. בפולין, ברוסיה, הם התלבשו בלבוש מודרני. השנאה לציונות הייתה עצומה. היא לא ניתנה כלל לגישור. למזרחי השנאה הייתה עוד יותר גדולה. הרבה יתר מהשנאה בין החרדים והחילונים היום. אין בכלל מה להשוות. הישיבות כולן היו של אגודת ישראל. אבא של מנחם בגין היה מזכיר הקהילה בבריסק. הקהילה הייתה ציונית. יום אחד, בארץ, באתי יחד עם מנחם לנחם את אריה לוין, "אבי האסירים", שאשתו נפטרה. הייתי עם אריה בקשרים מאוד חזקים.
מהצד השני בא הרב זאב סולובייצ'יק, רבי מבריסק, קראו לו רב ולוולה, שהיה אנטי ציוני. אף כי היינו כבר במדינת ישראל השנאה לציונות הייתה עדיין גדולה.
רב ולוולה בא עם הבן שלו, ריב רפאל, שהיה יו"ר "הוועדה הציבורית למען כבוד האדם". אני רואה את בגין מסתכל וכולו רותח מבפנים. לקחתי אותו ביד וניגשתי איתו לרב ולוולה ואמרתי לו: רבי תכיר זה ריב מנחם מבריסק. בגין היה ג'נטלמן. הוא הושיט יד. היד נשארה תלויה ועומדת באוויר. למחרת שאלתי את הבן רפאל, הכיצד? והתשובה הייתה מדהימה, בבריסק היו עוד גויים."

"עשר שנים חייתי בפולין בלי פספורט. מאחר שאני נמוך חשבו שאני ילד ואיש לא שאל אותי על פספורט." בן 24 שוב גנב זבולוני את הגבול, הפעם ללטביה, שרר בה משטר פאשיסטי. זבולוני החליט לעלות לארץ-ישראל. הוא פנה לחברו עוד מימי הישיבה בקמיניץ, הרב יהודה גרשוני, "העילוי מגרודנה", שכבר היה בירושלים, וביקש ממנו לעזור לו לעלות לארץ.
זבולוני עצמו מוסמך לרבנות, אחד מחבריו אמר לי כי "את מה שהוא שכח, אלו המכונים רבנים בין חברי הכנסת החרדים, והם לא, לא ידעו אף פעם." גרשוני פנה לרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי האשכנזי לארץ ישראל, כדי שידאג לסרטיפיקט לזבולוני. הרב קוק פנה לנציג הסוכנות בלטביה וביקש ממנו להשתדל למען זבולוני. לפניה של הרב קוק לא היה אפשר לסרב. עכשיו, עם סרטיפיקט ביד, התעוררה בעיה חדש, לזבולוני לא היה כסף לכרטיס. הרוויזיוניסטים הציעו לו כרטיס בתנאי שיתחתן, נישואים פיקטיביים, ויקח עמו בחורה לארץ-ישראל. "ראיתי את הקרסביצה לראשונה ברכבת", הוא נזכר. "בסידורים השונים לנסיעה עזר לי יהושע דיסנצ'יק, המזכיר של הרוויזיוניסטים בלטביה, האח של אריה דיסנצ'יק, שהיה עורך "מעריב", והדוד של עידו, שהיה גם הוא עורך "מעריב". באתי לארץ ממש לפני ראש השנה 1935. תחילה נסעתי לישיבה של הרב קוק בירושלים ומיד אחרי כן עברתי לתל-אביב"

זבולוני עבד לפרנסתו בנגרות, בשרברבות, בצבעות, בסבלות בנמל יפו ובעוד כל מיני עבודות מזדמנות. במקביל הצטרף לאצ"ל. לאחר זמן קצר של עבודה בפרדסי פתח-תקוה חזר לירושלים. "הייתי נוסע בכל חג לחבר שלי גרשוני בירושלים. הוא לחץ עלי כל הזמן ולחץ שאחזור לישיבה ללימודים. הוא פיתה אותי ובסוף נכנסתי ל "מרכז הרב" של הרב קוק. קיבלו אותי שם יפה מאוד. הישיבה שכנה אז במרכז ירושלים, ברחוב הרב קוק. הייתי המתמיד של הישיבה. למדתי וחידשתי חידושים".

בישיבה התידד זבולוני עם "הנזיר", הרב דוד כהן, שלא הסתפר כל חייו, אביהם של הרב שאר-ישוב הכהן, היום הרב הראשי האשכנזי של חיפה, ושל צביה גורן, רעייתו של מי שהיה הרב הראשי האשכנזי, שלמה גורן. תקופה מסויימת הוא גם לימד את שאר-ישוב, לבקשת אביו.
באותה תקופה העמיקה מוערבותו של זבולוני בתנועה הרוויזיוניסטית. הוא היה מנוי על יומון התנועה "המשקיף", הרבה לבוא לאספותיה ותרם ל "קרן תל-חי", הגוף הפיננסי שמימן את פעולות הרוויזיוניסטים. שם הכיר את עו"ד דניאל ינובסקי, חניך "ישיבת חברון" היוקרתית.
באחת האספות הוקסם זבולוני מהמרצה אבא אחימאיר. הערצה שלא פגה גם היום. אחימאיר היה מראשי "ברית הבריונים", מראשי התנועה הרוויזיוניסטית, מהאינטלקטואלים הבולטים של הימין הקיצוני בא"י בתקופת המנדט הבריטי. הוא הואשם בשעתו ברצח חיים ארלוזורוב, וישב בכלא תקופה לא קצרה. המחלוקת סביב רצח ארלוזורוב העמיקה את היריבות, הגדולה ממילא, בין הישוב המאורגן בא"י והרוויזיוניסטים. יעקב ויוסי אחימאיר הם בניו של אבא אחימאיר.

בשעה שאני מעיר לזבולוני כי מנימת דבריו עולה העדפה של אחימאיר על פני בגין, הוא מנסה להתחמק, "את אבא אחימאיר כולם העריכו. מבחינה אינטלקטואלית הוא היה משכמו ומעלה. הוא לא פחד מאיש". בהמשך יספר זבולוני כי אחימאיר כתב ב "המשקיף" ואחרי קום במדינה ב "חרות". "משפט ארלוזורוב מאוד הטריד את אחימאיר. הוא נלחם על רהבליטציה מלאה. הפציץ את שר המשטרה בכור שיטרית במכתבים, פירסם מאמרים רבים בנושא הרצח. הוא רצה טיהור מלא לשמו. לתנועה זה נמאס. היו שחשבו שהוא מפריע לה מבחינה ציבורית. לכן, אחימאיר אף פעם לא נבחר למוסד מרכזי של חרות. לפני אחת הבחירות הוא ביקש להופיע ברשימה לכנסת במקום האחרון, גם כדי לטהר את שמו. הוא נפגש עם מנחם בגין. בגין היה קורא לו, "אדוני רבי ומורי". אז לא היו פריימריס. ובגין, לפעמים בהתייעצות עם אחרים, היה קובע את הרשימה. אחימאיר סיפר לי לאחר הפגישה כי בגין אמר לו, "אדוני מורי ורבי, אתה תהיה בסוף הרשימה!" אחימאיר הבין מיד את הרמז. לי הוא אמר, אמרו עלי הכל, שאני רוצח ועוד כל מיני דברים. אבל דבר אחד לא אמרו עלי, שאני שמוק! הוא אמר שלום לבגין והלך".

המשקיף והמתרים

נח זבולוני אוהב לדבר על אבא אחימאיר. "היו לאחימאיר יחסים מעניינים דווקא עם אנשי השמאל, למרות היריבות האידיאולוגית. למשל עם ר' בנימין ב "ברית שלום" וכתבי העיתון "משמר", היום "על המשמר", וולטר לקוויר, נקדימון רוגל וגבריאל שטרן. הוא אהב לשוחח איתם, בדרך כלל להתווכח. לקוויר חי זה שנים בארצות-הברית, היה טרוצקיסט. הוא נחשב היום להיסטוריון ידוע. נקדימון רוגל הוא פנסיונר של רשות השידור. היה מנהל הטלוויזיה. אחימאיר ביקש לשכנע את ש"י עגנון לכתוב ספר על פרשת רצח ארלוזורוב. עגנון השיב לו כי הוא כותב על אירועים רק בפרספקטיבה של מינימום ארבעים שנה. אחימאיר הבין את הרמז".

ב-1942 התחיל זבולוני לעבוד בלב ליבו של הממסד הרוויזיוניסטי בירושלים. הוא היה לאחראי האדמינסטרטיבי של "המשקיף" ומתרים ל "קרן תל-חי". בעיתון עבד אז משה ז"ק, לימים עורך "מעריב". עם הזמן התחיל זבולוני גם לכתוב. לקראת סיום מלחמת העולם השניה התחיל האצ"ל לפעול. "אני הייתי הראשון שקיבל את מנחם בגין בירושלים. אני זוכר אותו עוד במדי הצבא הפולני. הוא התגורר ברחוב אלפסי ברחביה. באותה תקופה התעסקתי בשני נושאים, מודיעין ואיסוף כספים. אני לא זרקתי פצצות, אבל גם מנחם בגין לא זרק פצצות. היה לי תפקיד לדאוג למשפחות העצורים חברי האצ"ל והלח"י. היינו אוספים כספים ונותנים אותם אחת לחודש לבני המשפחה של מי שישבו בכלא בקניה, בלטרון ובבתי-סוהר בארץ. כמה לתת נקבע לפי הדרגה והמצב של המשפחה. האמא של אליהו מרידור, הסבתא של דן, סירבה לקבל את הכסף, אף כי מצבה היה קשה. רננה אשתו של אליהו, לא הייתה זקוקה לכסף. הייתה עוד משפחה אחת שלא לקחה כסף, אולי היא פחדה". על היריבות הגדולה בין האצ"ל וההגנה זבולוני אינו מדבר, גם שעה שאני חוזר ומעלה את הנושא.

היה לזבולוני תפקיד נוסף, להביא אוכל לאסירי האצ"ל והלח"י בבית הסוהר במגרש הרוסים בירושלים. את האוכל היה לוקח מהמסעדה של היבנר, בעלה של יהודית היבנר, היום נציגת נשי "אמונה" בעיריית ירושלים, בעבר שגרירת ישראל בנורווגיה. באוכל היו שמים כל מיני פתקאות עם הוראות, ולעתים בתחתית כפולה, גם נשק. אחד הסבלים שעבדו עם זבולוני היה צעיר בשם מאיר נקר, לימים מעולי הגרדום. הייתה לאצ"ל תכנית לחלץ כמה נידונים למוות בעת הכנסת האוכל. מסיבות שונות היא לא יצאה לפועל.

הרב אריה לוין סייע לאצ"ל. "דרכו היינו מכניסים ומוציאים פתקים לכלא. בשבת הוא היה מבקר את האסירים וביום ראשון הייתי הולך אליו ולוקח את הפתקים. הבית שלי באותה תקופה, ברחוב חגי, על גבול מאה שערים, היה הדואר של האצ"ל. היו באים נותנים ולוקחים מכתבים. המקשר שלי היה ד"ר אלי תבין, לימים ראש המחלקה לחינוך בהסתדרות הציונית. הוא גם עבד איתי בחלוקת "המשקיף". מאיר שמגר, היום נשיא בית המשפט העליון, אז סטודנט צעיר למשפטים, היה פעיל באצ"ל. גם הוא היה בא לבית רחוב חגי. הוא נשאר בן אדם. כשאנחנו נפגשים הוא לא מרשה לי בשום פנים ואופן לקרוא לו כבוד השופט.

זבולוני נהג לבוא ל "המשקיף" בבוקר, כדי לראות מה פסלה הצנזורה הבריטית, את הקטעים ה "אדומים" העביר לאצ"ל. פעם פסלה הצנזורה את דבריו של הגנרל ברקר, המפקד הצבאי של הבריטים בארץ, שאמר כי הדרך להכות את היהודים היא דרך הכיס. אצ"ל פרסם את הדברים בכרוזים שלו והם עוררו זעם בציבור היהודי בארץ.

פרשת מצודתי

פרשה אחת נותרה פתוחה אצל זבולוני, למרות הזמן שעבר, פרשת מצודתי. מצודתי היה ניצול שואה. הוא נשלח מחיפה לירושלים לגבות כספים לאצ"ל, לקרן "מס חזית ישראל". "הוא עשה את עבודתו בנאמנות, כמה פעמים הלכתי אתו. האחראי למס היה עו"ד דב מילמן, לימים ח"כ ושגריר ישראל (מינוי פוליטי) בפורטוגל. למצודתי לא היו קרובים בארץ. אחרי זמן מה הוציא אותו האצ"ל להורג. פרשה סתומה. הם הרגו אותו ואיש אינו יודע למה. לפני יותר מעשר שנים כתב אחד, מ. דביר ב "ידיעות אחרונות" על מצודתי ועל הדרך שבה האצ"ל הרג אותו. היה כתוב שהוא בוגד, לא הסבירו איך הוא בגד. בתגובה, פירסמתי ב "ידיעות" את כל הידוע לי על הפרשה".

אחרי מלחמת השחרור הוחלט להוציא את "חרות". בגין לא רצה את "המשקיף", שנתן ביטוי לכל קשת הדעות הרוויזיונסטיות. הוא רצה עיתון שלו. "המשקיף" יצא עוד שלושה חודשים, במקביל ל "חרות" , ונפל. שלום רוזנפלד, שהיה מאוחר יותר עורך "מעריב", היה ממייסדי "חרות". "הוא הוציא אותי מ "המשקיף" והעביר אותי ל "חרות". זבולוני היה ב"חרות" מנהלן העיתון בירושלים וגם כתב. "היה בעיתון מדור על ימין ועל שמאל מדור חריף מאוד. מדור של ירידות. הייתי חותם שם רנ"ז, רב נח זבולוני. הייתה מחלוקת מי נתן לי את הכינוי, אבא אחימאיר או רב האסירים, אריה לוין. "לזבולוני היו אז הרבה סקופים, אף-על-פי ש "חרות" לא היה מהעיתונים המובילים במדינה. היה הראשון שגילה לעולם כי מנהיג נטורי קרתא, עמרם בלוי, עומד להתחתן עם הגיורת היפיפיה רות בלוי, מי שהשתתפה בחטיפת ובהסתרת הילד יוסל'ה שוחמכר. פרשה שהסעירה בשעתו את כל המדינה והעסיקה גם את בן-גוריון והשב"כ. הסקופ הזה הועתק ע"י עיתוני הערב והיה לשיחת היום בעולם החרדי והחילוני במשך שבועות ארוכים.

"היו לי יחסים טובים עם עמרם בלוי. פעם ניגש אלי איזה חוסיד, בבית הכנסת של העדה החרדית, ורצה לזרוק אותי. ניגש אליו בלוי ובתקיפות שאל אותו, אתה יודע מי זה רב נח זבולוני?" והיה סקופ גדול אחר של זבולוני שלא פורסם. העורך שלו, איזיק רמבה, שהיה מזכירו של ז'בוטינסקי, ספק חשש, ספק לא די בטח בכתב שלו. לזבולוני נודע כי שר הדתות טולידאנו, קודם לכן הרב הראשי הספרדי לתל-אביב, עומד לשאת לאשה, בגיל שמונים פלוס, צעירה בת כעשרים. סיפור עסיסי ללא צל של ספק. למחרת טיפס הסיפור לעמוד הראשון של אחד מעיתוני הצהריים.

היו גם אירועים מסעירים רבים, למשל ההפגנה הגדולה והמפורסמת, ב-1952, נגד השילומים. זבולוני נזכר במנחם בגין נואם מעל המרפסת של מלון רון, בכיכר ציון, ומלהיב את ההמונים, שאחרי כן ניסו להסתער על הכנסת. הוא זוכר את החלונות השבורים, את הגז המדמיע. אז הכנסת שכנה במרכז ירושלים. לאחר הנאום ניגש ישראל אלדד (שייב) שהיה מראשי הלח"י אל בגין, ואמר לו "מנחם, היה לך יום גדול". השניים לא היו ידידים. ובגין השיב לו, "ישראל, עוד יהיו לי ימים גדולים יותר". אגב, בגין. "כל השנים הוא התגורר בתל-אביב בדירה צנועה מאוד, עם שלושת ילדיו, ברחוב רוזנבאום 1. חברת הבניה של "הסתדרות עובדים לאומית", "סלע" קראו לה, הציעה לו, כמנהיג חרות, דירה מרווחת. הוא ועליזה אשתו דחו את הרעיון. "מהדירה הזו", הוא אמר למציעים, "אעבור רק לדירה אחת, של ראש ממשלת ישראל".

יוצאי "חרות"

זבולוני משתדל לא להיכנס לשדה המוקשים של הפוליטיקה. אף כי חצה מזמן את הקווים. הוא מספר באהבה על ראשית דרכו של "חרות", על התחרות עם העיתון של הציונים הכללים (מאוחר יותר ליברלים, והיום בליכוד), "הבוקר". ל "חרות" לא היה דפוס, הוא היה מודפס בדפוס של "הבקר", אחרי "הבקר".
אנשי "הבקר" היו מדי פעם מבצעים איזו שהיא תקלה, כדי לעצור את הדפסת "חרות", כדי שהוא לא יגיע בזמן לתחנות ההפצה. ב "חרות" בירושלים כתב אז עוזי בנזימן, היום ב "הארץ". אני הכנסתי אותו לעיתון. הוא היה חותם ע. ניבון, כנראה שחשש לכתוב בשמו. תקופה קצרה כתב בעיתון אפריים ש"ך, שהוא חבר שלי, הבן של הרב אליעזר ש"ך. אליעזר ש"ך, המנהיג החרדי הידוע, היה אברך כשלמדתי בסטולפצי. הוא נתן לנו שיעורים. במערכת בתל-אביב עבדו אז צבי קסלר, היום ראש הסניף של "ידיעות אחרונות" בירושלים, אריה נאור, שהיה מזכיר הממשלה הראשון של בגין, יואל מרקוס, היום ב "הארץ", שמואל מור שעבר ל "עולם הזה" ואחרי כן הוציא את "בול", עודד זראי, שהיה עד לאחרונה ב "הארץ" ודן מרגלית, שהתפטר בשבוע שעבר מעריכת "מעריב", ועוד. העורך הראשון של העיתון היה יוסף ויניצקי, שהיה חותם על המאמרים שכתב, י. נץ. כעבור זמן מה הוא הודח ואייזיק רמבה בא במקומו. בגין, יוחנן בדר, אז מספר שתיים הנצחי בחרות, וראשי התנועה האחרים, היו כותבים מאמרים לעיתון של יום ששי. "למדור של בדר החבר'ה קראו די.די.טי. [ * ] שם של קוטל חרקים שהיה אז מאוד מקובל. המדור היה מאוד חריף ועוקצני, נגד מפא"י כמובן. כששאלתי את ויניצקי למה פיטרו אותו, הוא השיב כי בזמנו המדור של באדר היה מודפס לאורך, ואילו אצל רמבה הוא מודפס לרוחב".

"באמצע שנות הששים, ב- 1.12.66, תש כוחם של ראשי חרות והם החליטו לסגור את העיתון", מיצר זבולוני. "בדר וחיים לנדאו, שהיה אחראי על העיתון, האבא של חבר הכנסת עוזי לנדאו, באו לבגין ואמרו לו "יש לנו חוב של 15,000 לירות. בשביל מה אנחנו צריכים עיתון" אותנו הרי יפרסמו בכל מקרה בעיתון". "חרות" נסגר. במקומו קנו ראשי התנועה כמה טורים ב "הארץ". זה החזיק מעמד מעט מאוד זמן. במקום "חרות" ו "הבקר" שגם הוא נסגר, הוקם עיתון אחד, "היום". העורך שלו היה איז'ו רגר, היום ראש עיריית באר-שבע". אף כי עברו מאז הרבה מאוד שנים, נח זבולוני לא סלח ולא שכח לראשי חרות, אז תנועתו, על שהעדיפו את יעקב ויינברג, שהיה סוכן "הבקר" בירושלים, כמנהל "היום" בירושלים. "ויינברג מסר את רשימת המינויים של "הבוקר", לאחר שנסגר, ל "הארץ", אני נתתי את המינויים של "חרות" ל "היום". לשני העיתונים לא היו הרבה מינויים בירושלים. כמה מאות בלבד לכל אחד". כעבור זמן לא רב גם "היום" נסגר, אך זבולוני לא שכח ולא סלח. "תבין", הוא אומר, "מסרו לחיים קורפו, שויינברג יהיה מנהל העיתון. מסירות של 24 שנים, יום ולילה, יום ולילה, נשכחה לחלוטין. המשכורת הייתה נמוכה. לא יצאתי לחופשות. כאשר מחלקים לא באו לעבודה אני חילקתי את העיתון. העיתון היה בשבילי דרך חיים. ויום אחד, הופ .... אני בחוץ. מפוטר".

ואז החל מאבק ממושך על הפיצויים. אנשי "חרות" סירבו, בין השאר, להכיר בשנות עבודתו של זבולוני ב "המשקיף". לבסוף, לאחר הרבה התרוצצויות ועגמת-נפש קיבל זבולוני צ'קים ושטרות דחויים לשנה וחצי של קרן "תל חי" "שלו", על סכום של 17,835 לירות. חתם עליהם יעקב מרידור, לימים שר האנרגיה והתשתית בממשלת בגין. בכך לא תמה סאת היסורים של זבולוני. כל חודש הוא היה מכניס את הצ'ק או השטר לבנק, וכל חודש הצ'ק היה חוזר אליו ללא כיסוי. "לאחר שהמשחק" הזה נמאס עליו נכנס לתמונה ידידו ינובסקי. "הוא היה מכניס את הצ'קים להוצאה לפועל והם היו משלמים על כל צ'ק 300 ל"י קנס".

זבולוני הסתובב כחצי שנה ללא עבודה, וגם את העלבון הזה הוא לא שכח. "אף אחד מחברי למחתרת ולחרות לא בא ושאל אותי, "תגיד זבולוני ממה אתה חי"" בסופו של דבר סידרו לו ינובסקי, שהיה חבר במועצה הדתית, והרב יעקב קצנלבוגן, ראש פועלי אגודת ישראל (פאג"י) בירושלים והמשנה לראש המועצה הדתית, עבודה במועצה שממנה יצא בינתיים לפנסיה.
במועצה שימש, בין השאר, גם כדובר. באותה תקופה הוא כתב בפרי-לאנסר ל "מעריב" בדרך כלל בלי לחתום בשמו. היה לו אז סקופ אדיר, בעל השלכות פוליטיות-חברתיות, הסיפור על הרשימות הסודיות של "פסולי החיתון". עד אז הציבור הרחב לא ידע כי במשרד הדתות יש רשימות של פסולי חיתון. "במועצה, אנשי חרות עשו לי את המוות. הם חיפשו כל דרך להכשיל אותי, כיוון שהצטרפתי ל "מרכז החופשי" ". כן, זבולוני התפלג מחרות ב-1966, התפלג ממנחם בגין, יחד עם שמואל תמיר, אליעזר שוסטק, מרדכי אולמרט ובנו אהוד ואחרים.
כשזבולוני מדבר על "המרכז החופשי" הוא מדבר על איש אחד, שמואל תמיר. דומה, כי עד היום הוא לא סלח לו על חזרתו לליכוד. דומה כי עד היום הוא רואה בצעד זה גם פגיעה אישית בו, בנח זבולוני.

הפילוג היה בעיקר על רקע של מלחמת דורות, על רקע של תסכול מכשלונות חוזרים ונשנים בבחירות, ואולי בראש ובראשונה ערעור על מנהיגותו של מנחם בגין. זבולוני מסביר את הליכתו מחרות, אגב יחד עם ינובסקי, בהיותו איש "הסתדרות העובדים הלאומית" של אליעזר שוסטק, אולם ברור כי זהו רק קטע קטן מהסיפור. ערב ועידת הפילוג, ביוני 1969, ניסו בני משפחה של שמואל תמיר לרתום את רב האסירים, אריה לוין, באמצעות זבולוני, לסיכול הכוונה של בגין לגרש את תמיר וחבריו מחרות. ואכן, רב האסירים, שהיה מקובל על כל חלקי חרות, הגיע במונית מיוחדת שסידר לו זבולוני לוועידה. למרכז הפלא והאכזבה לא נתנו לו להיכנס פנימה! "מסביב לאולם, וגם בפנים, נוצרה אווירה קשה. היו שאמרו "רבם דקרו". היה חשש גדול שהסיפור ייצא החוצה לעיתונות ויהיה סקנדל גדול". בסופו של דבר נכנס הרב לוין לאולם, אולם דחו את כל ניסיונותיו לקבל את רשות הדיבור. "אחד מבניו של אריה", מדגיש זבולוני, "אמר לי: אבא שלי היה הפקר בחייו והפקר במותו".

לאחר הפרק של "המרכז החופשי" הצביע זבולוני ב-1977 ד"ש, לשם הלך שמואל תמיר. "אחרי כן אמרתי מספיק. מאז אני מצביע עבודה. כשחזר תמיד לליכוד כתבתי לו מכתב גלוי ב "דבר" תחת הכותרת "תזכור מה שעשו לך". זה, כמובן לא עזר".

נח זבולוני גר היום בשכונת קרית משה בירושלים עם אשתו אסתר, ניצולת שואה, שעבדה לפנים כרשמת רפואית. ביתו יהודית עובדת כאקטוארית. נשואה לרן שפר, סמנכ"ל בחברת הביטוח "הסנה". נכדתו, יעל צור, סיימה לימוד שנה ראשונה משפטים בהצטיינות. בנו אלי - מדען מחשבים, "בוגר מכון ויצמן בהצטיינות".

מאז אמצע שנות ה-70 זבולוני הוא המומחה של "דבר" לנושאי דת. מעודכנן בנעשה בעולם החרדי והדתי לפני ולפנים. תמיד עם מגבעת על הראש, גם בבית. הוא מסתובב בסימטאות מאה-שערים ובבתי-אונגרין כבן בית. "אין מפלגות דתיות", הוא אומר, "יש מפלגות כספיות. יכול להיות שבלי המפלגות הדתיות היה לציבור הדתי יותר טוב, שכן כל המפלגות מכירות בחובתה של המדינה לתת לו שירותים." הוא בעד פשרה טריטוריאלית, גם ביהודה ושומרון, תמורת שלום אמת. "קדושת חיי האדם חשובה מקדושת הארץ", הוא מדגיש. מקפיד, בשבתות, ללמוד עוד שיעור בתלמוד.

על שובה של מפלגת העבודה לשלטון אומר זבולוני, "אצטט את שלום רוזנפלד, לפני קום המדינה איש פלוגות בית"ר, שלאחר המהפך אמר: עכשיו אפשר לנשום אוויר צח".

דפים בנושא:


הערות: * מדורו של בדר נקרא "לדידי" המצלצל דומה ל- די.די.טי. - אלי זבולוני




Powered By Click for details
 

ייזום והקמת האתר - אלי זבולוני - עולמות אפשריים בע"מ עולמות אפשריים בע"מ © 2010-2017 - עיצוב: סטודיו פיני חמו

© האתר ranaz.co.il והתוכן המצוי בו מוגנים בזכויות יוצרים. כל זכויות היוצרים על תוכן האתר שייכות לילדיו של נח זבולוני
כל התמונות באתר (אלא אם כן צוין אחרת) הן פרי יצירתו של אלי זבולוני בעל הזכויות בהם. אין לעשות בהן כל שימוש או לשנותן ללא הרשאה מפורשת מיוצר התמונות.
אין להעתיק, לשכפל, לחקות או לעשות כל שימוש בתוכן שבאתר ללא רשות בעלי הזכויות.
בקשות לשימוש בתוכן כלשהוא מהאתר יש לשלוח דרך דף צרו קשר.