לדוגמא: הרב שך | "הרב שך"
חפשו

גם בגין לא זרק פצצות ב’


מאת: דן עומר
פורסם: כל העיר | כל העיר - מונולוג - 06/08/1982
מיון מהיר:
כל העיר - מונולוג
1982
לחצו לחלקו הראשון של הראיון

"דברים אחרונים שלי נוגעים ליום עלייתו של מנחם בגין לשלטון. חשתי באותו יום לא נעים. הצטערתי על כך שהאידיאות של תנועת זאב ז'בוטינסקי לא הגיעו לשלטון בבחירות כנדרש בדמוקרטיה וכי הניצחון היה ניצחון של ליבוי יצרי ההמון ..."

כאשר קמה מדינת-ישראל הוחלט להוציא את עיתון "חרות" במקום את "המשקיף". "חרות" נוסד בקולות וברקים. המנהל הראשון של העיתון היה גרוסבארד, דודו של אריה גרוסבארד, מנכ"ל משרד התחבורה. לעיתון "חרות" לא היה בית-דפוס. מה עשו? הדפיסו אותו בבית הדפוס של עיתון הציונים הכלליים (כיום המפלגה הליברלית בליכוד) "הבוקר". אבל את "חרות" היו מדפיסים מיד לאחר "הבוקר".
באותה תקופה הביאו לירושלים את העיתונים עדיין בשיירות. הדרכים מתל-אביב לכאן היו משובשות. מדי בוקר בשעה 4 הייתה יוצאת שיירה לירושלים, ובשעה 7 הייתה יוצאת לה השיירה השנייה.
מה היו עושים אנשי "הבוקר" ? היה להם קונץ פשוט מאוד. הם היו מאחרים מעט בהדפסת העיתון שלהם, בחמש או עשר דקות, ועושים לנו פנצ'ר. כך היה "חרות" צריך לצאת בשיירה השנייה.

כך איחר העיתון להגיע לירושלים. מחלקי העיתונים רתחו מזעם, וכן גם המנויים. הגיליון הראשון של "חרות" הודפס בערב ראש-השנה, ב-3 באוקטובר 1948. כאשר שלחו אותו לירושלים, חשבו שיש להפיץ אותו בעשרים אלף עותקים. אבל העיתון הגיע העירה רק בשעה 12.00, וכמובן בשעה 12.00 איש אינו קונה עיתון בוקר. והסיפור הזה חזר על עצמו המון פעמים.
כך כבר מן היום הראשון החלה ההתדרדרות של העיתון. "חרות" לא יכול היה להתפתח. מחלקי העיתונים לא רצו לחלק אותו, וכמוהם גם הקיוסקים. אני זוכר שמן ההתחלה, כאשר העיתון היה מגיע באיחור, הייתי צריך לקחת מונית כדי לחלק את העיתון בין הקיוסקים.

באותה תקופה גרתי ברחוב חגי 19 בדירה שכורה ודולפת עם שני חדרים קטנים. בלילה היינו מעמידים קעריות על המיטה. השרותים היו משותפים. בלילה השכן היה עובר לשירותים דרך המטבח שלנו.
ב-1948 נולדה לי בת שהיום היא אקטוארית. וב-1952 נולד לי הבן, שהיום הוא מומחה למחשבים. כאשר נולד הבן, המשכורות לא הגיעו בזמן מ "חרות", ואשתי כמעט שלא עבדה. הייתה לנו בעיה: איפה עושים את הברית-מילה לבן. ואז באה במפתיע הרבנית הדגולה הלה קובלסקי, רעייתו של הרב מאיר קובלסקי, יהודי גאון מראשי "המזרחי" שהיה בין השאר גם הסוכן של "כרמל מזרחי" בארצות-הברית. הלה קובלסקי היא אמה של תמר ש"ך , מפעילות "אמונה", הנשואה לרב ד"ר אפרים ש"ך, שהוא בנו של הרב אליעזר שך משיבת פוניבז', המשמש כחבר ב "מועצת גדולי התורה". אפרים שך עבד תקופה קצרה בעיתון "חרות".
אבל אם לחזור להלה קובלסקי, היא באה לבית החולים ולקחה את אשתי ואת הבן לביתה המרווח שברחוב שמאי 17 והחזיקה אותם שם למעלה משבועיים והעמידה לרשותם עוזרת מכספה. היא גם ערכה בביתה את טקס הברית-מילה המפואר לבני, טקס שאליו הגיעו כל המי-ומי בתנועת החרות ובעיתון, ועיתונאים שעבדו בעיתונים אחרים. בין הנוכחים היה גם מנחם בגין. הוא העיר באוזני לאחד האנשים: "בית מפואר יש לזבולוני !" אבל עד מהרה היה מי שהעמיד אותו על טעותו.

למרות שהמשכורות לא הגיעו בזמן והיו מצומצמות, הייתי אז מנהל הסניף הירושלמי של "חרות". גם כתבתי. הכתבים האחרים של "חרות" בירושלים היו יהושע אופיר, מנחם ברש מ "ידיעות אחרונות", שהיה חותם על מאמריו בשם מ. ליטווי. היה גם יצחק דויטש, שעובד כיום ב "מעריב" וב "הצופה".
באותה תקופה פירסם "מעריב" מהדורה-ירושלמית שהודפסה בדפוס ליפשיץ. עורך "מעריב", עזריאל קרליבך, היה בא לירושלים להשגיח על הדפסת המהדורה. התיידדנו והוא הציע לי אז למכירה מניה של "מעריב", אבל לא היה לי כסף. אם הייתי קונה אז מניה, היום הייתי עשיר.

אני זוכר שבמשך תקופה קצרה עבד אצלנו אז גם עוזי בנזימן, העובד כיום ב "הארץ". אבל הוא היה חותם על מאמריו בשם ע. ניבון. את בנזימן אני הכנסתי לעיתון לאחר שירותו הצבאי. הוא היה צעיר, אבל לא רצה לחתום על מאמריו בשמו המלא, כי ידע שזה יכול אולי להזיק ולכן חתם בשם ע. ניבון, הוא כתב מאמרים ותגובות במדור "על ימין ועל שמאל". ב "חרות" ירושלים עבד גם משיח אבידן ואחריו יצחק שמואלי, "המפגין הידוע", ששימש ככתב פרלמנטרי. במערכת תל-אביב של "חרות" עבדו אז כתבים שונים, ביניהם צבי קסלר, העובד כיום ב "ידיעות אחרונות", אריה נאור, שהיה מאוחר יותר מזכיר הממשלה, יואל מרקוס, שעובד כיום ב "הארץ", ועוד כתבים.

ה "סקופ" הגדול שלי ב "חרות" היה כאשר הרב עמרם בלוי התארס עם ה "גיורת". מעמרם בלוי העיתונות אף פעם לא פחדה. מה הוא יעשה להם? משפטים ??? הרי גם עכשיו יש מנטליות כזאת: כאשר אתה כותב על העדה החרדית, אתה יכול לכתוב עליהם כל מה שאתה רוצה. הרי אין כל חשש שהם יגישו נגדך משפט. הם הרי לא יתבעו מישהו בפני בית-דין ישראלי.
אז ה "סקופ" שפירסמתי על בלוי ואירוסיו לגיורת צוטט למחרת בכל עיתוני הערב. ומעשה שהיה כך היה: מישהו המציא לי חוברת פנימית, שפירסם עמרם בלוי, חוברת הלכתית כתובה ומשוכפלת בעברית. בחוברת זו הוא סיפר, כי לא חי חיי-אישות עם אשתו במשך 15 שנה, מאחר שהיה לו מום. בעקבות אחת ההפגנות, שערכו הוא ואנשיו כבר בימי הבריטים, הוא נפגע ונותח באיבר המין. כתוצאה מן הניתוח אסור היה לו לבוא בקהל-ישראל באופנים מסויימים ולהתייחד עם אשתו. הוא היה מעין "כרות שופכה". לכן סידר כך, שמדי לילה יישן הנכד שלו איתו באותו חדר כדי לשמור עליו, וכדי שהנכד יהיה עד לכך, שעמרם בלוי ישן בפרישות מאשתו.

במשך כל השנים הללו של ההתנזרות רצה עמרם בלוי להתגרש מאשתו, ואנשיו מנעו זאת ממנו. באותה חוברת הלכתית שלו כתב בלוי, בין השאר, ואני מצטט:
"אסור לי להיות ללא אשה ומחויב אני על פי דין תורתנו הקדושה לשאת אשה (כי אסור לחיות בלי אשה) ... ומתוך שלבי מהסס בעניין שבגופי, כמו ששניים מחברי בית-הדין שליט"א יודעים מזה כמה שנים קודם, שנישואי גיורת היה מוציא אותי מהיסוסים אלה (ואני אסביר את זה: קהל גרים לא נחשב כלל בקהל-ישראל כך עם הגיורת היה מותר לו לקיים יחסים מיניים, לר' עמרם בלוי) ... וכאשר הקב"ה הזמין לי שידוך זה עם גיורת צדקנית, אשת-חיל וחסודה זו לפי עדותם של גדולים, והיא גרה בביתם של שניים, והם יודעים את מעשיה. היא גרה בבתיהם של גדולי תורה ויראי-השם, פה בעיר הקודש, תיבנה ותרומם, שנשיהם ובנותיהם הינן חברותיה, אשר כולם מעידים על צדקתה, חסידותה ויושרה וגומרים עליה את ההלל ועל התלבושת הצנועה שלה, ועוד שהיא קיבלה על עצמה להתלבש כלבושן של הנשים החרדיות, קנתה לה שם טוב והתפרסמה לשם ותהילה בכל העולם מתוך המעשה של יוסל'ה (הכוונה לסיפור יוסל'ה שוחמכר, שהוברח בידיה לחוץ לארץ במצוות סבו ובניגדו לרצון הוריו, שכפרו ביקר הדתי), ומסרה את נפשה למען הצילו לתורה ולאמונה. והיא אישה משכלת בגיל של 45 שנים, הרי הייתה זאת הבטחה מיוחדת משמיים".
והסיפור הזה היה סיפור עיתונאי גדול.

העורך הראשון של "חרות" היה יוסף ויניצקי. הוא הודח ובמקומו הושם אחר-כך אייזיק רמבה. באותה תקופה היה ח"כ יוחנן בדר כותב ב "חרות" מאמר גדול בגליונות ימי ו' תחת הכותרת "לדידי", מדור שהליצנים בתנועה היו קוראים לו "די.די.טי.". בימי ו' היה העיתון מלא במאמרים של ראשי התנועה.
היה סיפור הדחתו של העורך והמייסד הראשון ויניצקי בידי הנהגת התנועה. כאשר נודע לוויניצקי, שעומדים לפטר אותו, הכניס במאמרו השבועי, שעליו נהג לחתום בשם העט י. נץ, נימה של "התייוונות" ועוד כל מיני דברים שכאלה, אשר אינם מתיישבים עם רוח התנועה. וכאשר נודע הדבר להנהגה, הוזעק במחצית הלילה ח"כ חיים לנדאו (מי ששימש שר התחבורה בממשלת הליכוד הראשונה) והוציא את כל הקטעים האלה מתוך המאמר, שהיה כבר תחת מכבש הדפוס.
אבל "חרות של אותה תקופה היה עיתון בעל אווירה מיוחדת. בין העיתונאים האחרים שהיו ב "חרות" היה יוסף כרוסט, שישב במערכת תל-אביב ו אשר נהור, שהיה מבקר התיאטרון של העיתון (ומאוחר יותר עורך המוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" שהיה הראשון שפתח את עמודיו בפני השירה המודרנית החדשה בישראל). היה גם אונגרפלד, מנהלו הקשיש של "בית ביאליק" בתל-אביב. היה גם שמואל מור, שעבר אחר-כך ל "העולם הזה" ול "בול". בין הכתבים הצעירים של "חרות" באותם הימים בלטו עיתונאים כמו דן מרגלית, הכותב כיום ב "הארץ" ו עודד זראי, שאף הוא כותב כיום ב"הארץ".

השנים נקפו, וכך הגיעה תנועת חרות לוועידת הפילוג שלה באמצע שנות הששים. באותה תקופה קרא מנחם בגין לכוחות העולים בתנועה "שמואל א'" ו- "שמואל ב'" . וכוונתו הייתה ל שמואל כ"ץ ול שמואל תמיר. תמיר ניצב אז בוועידה בראש הסיעה הצעירה, שניסתה להדיח את העסקנים, שבלמו לדעתם את התפתחות התנועה. בין צעירי הצעירים בלט אז סטודנט בשם אהוד אולמרט, בנו של עסקן רביזיוניסטי ותיק.
אולמרט היה זה שיצא בגלוי נגד מנחם בגין. אי-אפשר לתאר היום, מה היה פירוש הדבר לצאת בתוך תנועת החרות נגד בגין. אבל למען האמת, ארבעים ותשעה אחוזים מבין משתתפי הוועידה היו בעד רשימתו של שמואל תמיר. הבולטים בהם היו אליעזר שוסטק, חיים קורפו (כיום שר התחבורה בממשלת הליכוד) וכמעט כל חברי "הסתדרות העובדים הלאומית". חברי הסיעה הצעירה לא רצו כלל להדיח את בגין, אלא להוציא מהנהגת התנועה את חיים לנדאו ואת שאר העסקנים שהתבצרו בה.

אבל אז בא מנחם בגין אל חיים קורפו שמרד ואמר לו את מילת הקסמים: "חיימק'ה! " ורמז לו, כי בעתיד הוא ייבחר לכנסת. קורפו עשה מיד תפנית בת 180 מעלות וחזר כלעומת שהלך אל מחנהו של בגין. אפרופו, קורפו סבל תמיד בסניף תנועת חרות בירושלים מאופוזיציה חזקה. פעם אחת אף הגיעו הדברים לכך, שאנשי "הסתדרות עובדים לאומיים" בירושלים הזמינו את בגין לפגישה וקבלו בפניו על חיים קורפו. אבל למען האמת, קורפו ידע תמיד איך להשתלט על הסניף. כך הוא גם הגיע היום למלא תפקיד של שר בישראל.

בוועידת הפילוג הייתה גם פרשה, המכונה בפי אנשי התנועה עד עצם היום הזה "פרשת אמסטרדאם". אמסטרדאם היה אחד מאנשיו של תמיר. הוא פירסם ערב הוועידה מכתב במדור המכתבים של "הארץ", שמתוכו השתמע, שאוי ואבוי יהיה אם מנחם בגין יגיע לשלטון. מכתב זה הסעיר עד למאוד את נבחרי ועידת-חרות, והוא סייע להדחתו של שמואל תמיר מן המפלגה.

מובן שעזבתי את "חרות" יחד עם שאר חברי "המרכז החופשי" והפכתי לפעיל "המרכז החופשי" בירושלים, יחד עם ידידי דניאל ינובסקי ואחרים. אני נזכר עכשיו בסיפור על מנחם בגין, שסופר ערב אחד, כאשר התאספנו בביתו של ינובסקי. הנוכחים דיברו על בגין, ותוך כדי דיבור הוזכרה העובדה שהוא מתגורר בדירה קטנה וצנועה בת שני חדרים ברחוב רוזנבאום 1 בתל-אביב. הכל דיברו בצניעותו. אז קם אחד מראשי "הסתדרות עובדים לאומיים" וגילה, כי חברת השיכון של התנועה "סלע" הציעה למנחם בגין דירה מרווחת, כיאוד לראש ולמנהיג התנועה. אבל בגין ועליזה בגין סירבו, והוא אף אמר: "מדירה זו אעבור אך ורק למעונו של ראש ממשלת ישראל !".
דרך אגב, בגין לא אהב את ינובסקי. הסיבה לכך הייתה רשימה, שפירסם ינובסקי לפני אחת מוועידות תנועת חרות במדור "במה חופשית" ב"חרות". הכותרת של הרשימה, המעידה על תוכנה הייתה: "יעיש בגין".
ברשימה התפלמס ינובסקי עם בגין על דרכה של התנועה. בגין לא סלח לינובסקי על רשימה זו כל ימי חייו. הוא לא בא אפילו ללוויתו של ינובסקי וגם לא שלח איגרת תנחומים למשפחה האבלה, למרות שינובסקי היה ראשון "החטופים" (הכינוי לאנשי האצ"ל, שנחטפו בידי ההגנה בימי ה "סזון").

כאשר סגרו את עיתון "חרות", תמה תקופה בחיי. אני הייתי מסור בלב ובנפש לעיתון. בוקר אחד בשעה ארבע, כאשר בגין חזר מישיבה לתוך הלילה של הכנסת הוא ראה אותי ממתין ל"חרות" והשתאה כולו. וזה מה שעשיתי כל השנים. לא שילמו לי כדי לקום בארבע בבוקר. עבדתי במשכורת נמוכה, ולא קיבלתי חופשות במשך כל שנות קיומו של "חרות". העיתון היה בשבילי דרך חיים.
כאשר החליטו לסגור את "חרות" ואת "הבוקר", שני עיתוני הימין, לא היו הרבה מנויים ל"חרות" בירושלים. היו בערך שבע-מאות או שש-מאות מנויים, וחלקם היו מנויים "חינמיים". אותו דבר היה גם ב "הבוקר". החלטת הסגירה של שני העיתונים הייתה בחלקה מתוך כוונה לאחד לעיתון חדש בשם "היום". ודובר שאני אהיה מנהל הסניף של "היום" בירושלים, אבל היו תככים, ואני יצאתי אל מחוץ לתמונה, אחרי עשרים וארבע שנות עבודה מסורה, קודם ב "המשקיף" ואחר כך ב "חרות". ארבע-עשרה שנה לא לקחתי יום חופשה. לא יום ולא לילה, ויעידו על כך ותיקי הקוראים של "חרות" בירושלים.

באותה תקופה עבדה אשתי בחצי משרה באיזה מקום. אז התחיל משא ומתן על תשלום פיצויים וימי חופשה. ראשית, אנשי "חרות" לא הכירו בשנות הוותק של ב "המשקיף", למרות שזה היה עיתונם עד לקום המדינה, וזאת למרות ש שלום רוזנפלד, שנמנה עם מייסדי "חרות" בא אלי ואמר לי בשעתו: "זבולוני, אני אחראי בעד זה שלא תקופח! ". אבל מנהלי "חרות" שנסגר לא היו מוכנים להכיר בימי עבודתי ב "המשקיף". לבסוף הם נתנו לי צ'קים ושטרות של "קרן תל-חי" בסכום של 17,835 ל"י, שעליהם היה חתום יעקב מרידור, המשמש כיום כשר האנרגיה והתשתית. הצ'קים והשטרות התמשכו על פני 18 חודש, כך שלא יכולתי לעשות איתם כלום. אבל גם כך הם לא כיבדו את הצ'קים ואת השטרות. כל חודש הייתי מכניס את הצ'ק או את השטר לבנק, והם היו חוזרים ללא כיסוי.
ראיתי שזה לא עסק, אז הלכתי לידידי דניאל ינובסקי, שהיה עורך הדין שלי. והוא היה מכניס את הצ'קים ואת השטרות להוצאה לפועל, ואז הם היו משלמים את הכסף בתוספת של 300 ל"י קנס. אבל למעשה לא נהניתי כלל מאותה פנסיה. ונשארתי בלי שום פנסיה.

עיתון "חרות" נסגר ב- 1.12.1966 [ * ] הסתובבתי איזה חמישה או ששה חודשים ללא כל עבודה. אף אחד מחברי במחתרת ולאורך שנות המאבק המשותפות שלנו לא בא אלי ושאל אותי ברחוב: "תגיד, זבולוני, ממה אתה חי ?". ואז בא שוב ידידי דניאל ינובסקי, שהיה חבר במועצה הדתית, ואמר: "זבולוני, צריך למצוא לך עבודה !". ואז היו כמה הצעות עבודה, כמו ניהול מושב הזקנים המאוחד. ניגשתי לשם לראיון בפני ההנהלה, אבל ראיתי מיד שזה לא זה. ראיתי שיש מועמד אחר מטעם המפד"ל, ששמו עמרם בלום, שעבד אז במשרד הסעד. ואז ניגש אלי יום אחד צבי מירוני ואמר לי: "נח, רוצים אותך לעבודה במועצה הדתית !". נכנסתי לעבודה במועצה הדתית כמנהל ב "עזרת תורה". זה היה מדור, שלא היה פעיל על לכניסתי לשם. אני החייתי את המדור הזה. מאוחר יותר נעשיתי לדובר המועצה הדתית.
אבל אם לסכם את הפרק הזה, הצרות שהיו במועצה הדתית בשנות עבודתי בה, לא באו לי ממפא"י ולא מאחרים, אלא רק מנציגי תנועת החרות, הם רדפו אותי כל הזמן וחפצו להכשילני, השנאה שלהם אלי הייתה בשל חברותי ב "המרכז החופשי", שנאה שהעבירה אותם על דעתם.

אבל החיידק העיתונאי לא הירפה ממני. אז יום אחד פניתי לשלום רוזנפלד ב "מעריב" ואמרתי לו: "תראה, נשבר לי הכינור - אין לי עיתון !" והוא כתב לי מכתב והזמין אותי לפרסם רשימות וסיפורים ב "מעריב". באותה תקופה היה לי ב "מעריב" "סקופ" גדול: סיפור "רשימת פסולי החיתון", שנעשתה בארץ מטעם משרד הדתות.
אלא שב "מעריב" הייתה בעיה עם הכתבים המקומיים והמאורגנים, כך חדלתי לפרסם שם. כעבור זמן מה שלחתי רשימה קטנה לעיתון הפועלים "דבר" בשמי המלא [ ** ] . הרשימה עסקה בעזרתה של אגודת-ישראל לנושרים בארצות-הברית. הרשימה התפרסמה כעבור יומיים, ובעקבותיה התפתחו רשימותי ב "דבר" למדור בשם "העולם היהודי" שבו אני מתמיד עד עצם היום הזה.

הייתה לי פעם אחת פגישה מרגשת עם אריק שרון, פגישה שבמהלכה שיכנעתי אותו להניח תפילין ליד הכותל המערבי. זה קרה מעט אחרי מלחמת ששת הימים. אריק שרון הגיע לכותל בחברת משלחת של גנרלים מהצבא הדרום-אפריקאי. כבר אז הסתובבו שם אנשי חב"ד והטיפו ושיכנעו אנשים להניח תפילין. לא הרחק מהכותל התמקם חב"דניק אחד, ר' אהרן רבינוביץ, שתפקידו היה להניח תפילין. הוא ניגש אלי ושאל, אם אוכל להציע לאריק שרון להניח תפילין. אמרתי: "טוב !" ועשיתי כמצוותו. ניגשתי ואמרתי: "האלוף שרון, האם אתה מוכן להניח תפילין ?" הוא הסכים. עזרתי לו להניח את התפילין. צולמתי כאשר הנחתי תפילין על ידיו, והתצלום הזה משמש עד עצם היום הזה כתמונת פרסומת של אנשי חב"ד. כעבור זמן לא רב פגשתי בשרון פעם נוספת, והוא חתם לי על התצלום הזה.

דברים אחרונים שלי נוגעים ליום עלייתו של מנחם בגין לשלטון. חשתי באותו יום לא נעים. הצטערתי על כך שהאידיאות של תנועת זאב ז'בוטינסקי לא הגיעו לשלטון בבחירות כנדרש בדמוקרטיה וכי הניצחון היה ניצחון של ליבוי יצרי ההמון . ואני מצר על כך עד עצם היום הזה.

דפים בנושא:


הערות:
* העיתון נסגר ב 31/12/1965 וב- 11/01/1966 הופיע גליונו הראשון של "היום"
** כנראה ומדובר על הכתבה הזו: לא רק ג'וינט והיא"ס למרות דבריו של נח זבולוני בכתבה, לא הייתה זו כתבתו הראשונה ב "דבר", קדמה לה הכתבה בעל המלון העברי-רוסי שפורסמה חודשיים קודם לכן.
- אלי זבולוני


לחצו לחלקו הראשון של הראיון
Powered By Click for details


לכל המאמרים משנת 1982
 

ייזום והקמת האתר - אלי זבולוני - עולמות אפשריים בע"מ עולמות אפשריים בע"מ © 2010-2017 - עיצוב: סטודיו פיני חמו

© האתר ranaz.co.il והתוכן המצוי בו מוגנים בזכויות יוצרים. כל זכויות היוצרים על תוכן האתר שייכות לילדיו של נח זבולוני
כל התמונות באתר (אלא אם כן צוין אחרת) הן פרי יצירתו של אלי זבולוני בעל הזכויות בהם. אין לעשות בהן כל שימוש או לשנותן ללא הרשאה מפורשת מיוצר התמונות.
אין להעתיק, לשכפל, לחקות או לעשות כל שימוש בתוכן שבאתר ללא רשות בעלי הזכויות.
בקשות לשימוש בתוכן כלשהוא מהאתר יש לשלוח דרך דף צרו קשר.