השומרונים הקדימו ביום

חרף אבלם על מות הכהן הגדול, קיימו השומרונים כהרגלם את זבח הפסח על הר גריזים, יממה לפני ליל הסדר שלנו.

השנה הייתה שמחת זבח הפסח של העדה השומרונית מהולה בעצב, בשל פטירתו הפתאומית של כהן העד השומרונית בחולון, פנחס בן-אברהם.

אך האבל לא מנע את קיום הטכס, וימים מספר לפני חגם, שהקדים השנה ביממה אחת את חגנו שלנו (אשתקד התאחד חגם בחודש לעומת הפסח היהודי) – פתחו שומרוני חולון בהכנות למעבר לקרית לוזה שעל הר-גריזים (שכם), שם יתגוררו, על נשותיהם וטפם, כל ימי חג הפסח, יחד עם חברי קהילתם משכם, המתגוררים שם דרך קבע, מאז פרוץ האינתיפאדה.

על בתיהם שנתרוקנו בחולון הציבה המשטרה שמירה.

השנה מציינים השומרונים את זבח הפסח ה-25 במספר, מאז אוחדו שני פלגי הקהילה, בשכם ובחולון, מיד לאחר מלחמת ששת הימים. מאז התאחדה הקהילה, היא נהנית מחירות מלאה וממעבר חופשי בין שני מרכזיה.

טכס הזבח התקיים ביום ה', 16.4, בשעה 18.45. משלחת גדולה של נכבדי העדה השומרונית משכם וחולון, ועמה אורחים נכבדים, פקדה לפני הטכס את בית הכהן הגדול, יוסף בן אב-חסדה העבאתי, 73, והזמינה אותו להתייצב בראש ולהובילה אל אתר הזבח.

משהגיעו הנכבדים לאתר, המתינו במקום כל 555 אנשי הקהילה, חלקם לבושי לבן, כיוצאי מצרים בזמנם, כפי שנאמר "מתניהם חגורים, נעליהם ברגליהם ומקלם בידם". אז עלה הכהן הגדול על אבן גדולה במרכז המזבח, והחל בקריאת פרקי יציאת מצרים מן המקרא. לאחר מכן הועלו על המזבח 38 כבשים (אחד לכל 15 נפשות) תמימים, בני שנה, שנשמרו מכל משמר מיום שנקנו בחודש הראשון, הוא חודש ניסן, ראש חודשי השנה השומרונית.

אצל המזבח, ולקול ברכת הכהן הגדול, ותוך אמירת תפילות וסיפורי יציאת מצרים, הניחו את מנות הבשר בקערות גדולות, וכל משפחה נטלה את חלקה, כמו שנאמר "שה לבית אבות", ואכלה אותו בחפזון, על "מצות ומרורים".

משנתן הכהן הגדול את האות, הובאו הכבשים, עקודים על שיפודי עץ ארוכים, עורם הופשט מעליהם בעזרת מים רותחים מחביות גדולות שניצבו בסמוך, והם נוקו, הוכשרו והומלחו כדין. אחר כך הושמו בששת התנורים המוסקים היטב, שם ניצלו עד קרוב לחצות. משהוצאו מהתנורים, נטל מהם השוחט אותם חלקים המיועדים ללוויים (כהנים), ואת אותם חלקים האסורים באכילה, שרפו באש.

את המצות השמורות סיימו השומרונים לאפות יום לפני מעמד הזבח, מקמח שנשמר לצורך זה במשך חודשיים. ביום הזבח עצמו נמנעים השומרונים מאכילה ורק לאחר שנשחטו הכבשים שבו לאכול כרגיל, על מצה בלבד.

השומרונים רואים עצמם נצר למלכות ישראל הקדומה. על פי מקורותיהם, מנו במאות הרביעית והחמישית לספירה כמיליון וחצי נפש, והתגוררו בערים וכפרים בארץ ישראל, מדרום סוריה ועד צפון מצרים. אלא שגזירות, פוגרומים, והמרת דת בכפיה, דיללו את שורותיהם, וב-1917 מנו 146 נפש בלבד. רק בשנות השלושים של המאה הנוכחית חל מפנה לטובה, ומצבם שב והשתפר.

ארבעה הם עיקרי אמונתם: אל אחד – אלוהי ישראל; נביא אחד – משה בן עמרם; כתב קודש אחד – חמישה חומשי תורה, תורת משה; מקום קדוש אחד – הר גריזים. על ארבעת העיקרים האלה נוספת האמונה בבן-יוסף, שיהיה נביא כמשה, ויופיע באחרית הימים.

כיוון שאינם מאמינים אלא בתורה שבכתב, הם חוגגים רק את חגי התורה, ולא את אותם חגים שאינם מוזכרים בה, כגון חנוכה ופורים. הם גם אינם צמים בט' באב ובתעניות אחרות, פרט ליום הכיפורים המוזכר בתורה. בנוסף הם חוגגים את יום מתן תורה, הקרוי בפיהם "יום מעמד הר סיני".

כדי להצטרף אל העדה השומרונית, אין צורך בהמרת הדת, אלא רק להבטיח לקיים בקפדנות את ארבעת עיקרי הדת השומרונית, להשתתף בזבח הפסח, לשמור על טהרת המשפחה ודיני האישות כמצווה בתורה, ולהישבע שלא לנטוש את ארץ ישראל לעולם.

השומרונים מלים את בניהם ביום השמיני. ילד וילדה המסיימים את קריאת התורה נקראים "חותמי תורה" (מקביל לגר-מצווה שלנו). ההתקשרות בין בני זוג בעדה השומרונית נעשית בשלשה שלבים: קידושין, אירוסין ונישואין. רק השלב הראשון ניתן להתרה בלא גט.

מקרי הגירושין אצל השומרונים נדירים. הנפטרים נקברים בבית העלמין שבהר גריזים, או בחלקת הקבר השומרונית שבבית העלמין בתל-אביב.