לדוגמא: הרב שך | "הרב שך"
חפשו

אבותינו "הירוקים"


מאת: נח זבולוני
פורסם: דבר | עכשיו (עמוד 11) - 16/11/1992 (יום שני)
מיון מהיר:
מאמר
עכשיו
1992
הדאגה לאיכות הסביבה איננה, מסתבר, שגעון אופנתי חדש של צעירים במערב. במקורות ישראל עולה הנושא, בנוסחים שונים, ומפרשים ורבנים גדולים נדרשו לו. האם שמעו על כך בבני-ברק?

יהיו מי שיופתעו לשמוע איזה מקום חשוב תופסת איכות הסביבות בתרבות היהודית ובספרות התלמודית.

האגף לתרבות תורנית, ואגף הנוער במשרד החינוך והתרבות, חברו באחרונה בהוצאת חוברת בת 15 עמודים, שכולה התבטאויות והתייחסויות של אישים תורניים, מדענים ומדינאים, בנושא זה, כשרובם ככולם מסתמכים על מקורות ישראל.

פותח הרב אברהם יצחק הכהן קוק ז"ל, מי שהיה ראש הרבנים בארץ ישראל. במלים ספורות מבטא הרב את הקשר בין איכות הסביבה לקודש הטבע, ואומר:
"אליהו הנביא בא לבשר שלום. גם שלום שבין הקודש שבטבע לבין הקודש שלמעלה מן הטבע, ובנשמה הפנימית של האומה, זרם חיים של טבע מתפרץ והולך אל הקודש, כולנו מתקרבים והולכים אל הטבע והוא מתקרב אלינו, נכבש לדרישותינו האצילות הבאות ממקור הקודש. בעצם עומק הטבע, תביעה גדולה מתגברת לקדושה ולטהרה, לעדינות הנפש ולזיכוך החיים".

בהמשך מובאים בחוברת מזיכרונותיו של אבי האסירים, ר' אריה לוין ז"ל. הלה מספר כי בשנת תרס"ה, כאשר זכה בחסדי העליון יתברך שמו לעלות על אדמת הקודש יפו – כיהן הרב קוק כרבה של יפו, ומצודתו היתה פרושה על כל הישוב כולו. הדבר הראשון שעשה ר' אריה עם בואו ליפו, היה ביקור אצל הרב קוק, שקיבל אותו בסבר פנים יפות, כדרכו בקודש וכדרכו עם כל אחד. הם שוחחו בדברי תורה, ואחרי תפילת מנחה יצאו לשוח בשדה, אף זאת כמנהגו של הרב קוק, כדי להתרכז במחשבותיו. בדרך קטף ר' אריה איזה עשב או פרח.

הרב קוק הזדעזע ואמר לאורחו בנחת, כי הוא, הרב קוק, נזהר מאוד לבלתי קטוף בלי תועלת כל עשב או פרח שיכול לגדול ולצמוח, בהדגישו "כי אין עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה ואומר לו גדל". והוסיף ואמר בלשון פיוטית: "כל ציץ עשב אומר דבר, כל אבן לוחשת איזה סוד, כל הבריאה אומרת שירה". מסכם ר' אריה את אותו אירוע: "מזה התחלתי להרגיש יותר חמלה על כל דבר".

בשירו "ירושלים החדשה" אומר הרצל:
"אם יבוא יום וירושלים לנו תהי, ואם עוד יהיה אז לאל ידי לפעול מה, והיה מעשי הראשון – לטהרך. כלך אשר לא קדוש הוא, אצווה לפנות ... את קני הסחי אריק, אהרוס, את התרבויות אשר לא קדושות הן, אשרוף באש, ואת החנויות אעתיק למקום אחר ... את העיר העתיקה עם קדשיה הייתי סוגר כקופסא. כל מלאכה ומשא-ומתן הייתי מוציא מתוכה, בתי אלוקים ומוסדות חסד ישמרו מבית לחומה העתיקה. ועל צלעות הגבעות בחוג רחב מסביב ... תשכון לה ירושלים חדשה כלילת תפארת ... יד מטפחת תהפוך את ירושלים לאבן חן. כל הקדוש ייעצר בחומות העתיקות, כל החדש ישתרע הרחק מסביב לה". (תיאודור הרצל, ספרי הימים כרך ג').

האם יתכן שחוזה מדינת היהודים חזה גם את טדי קולק, ראש העיר ירושלים?.

עוד בחוברת, מדברי הלל צייטלין (1942-1871) – הפילוסוף, המשורר והעתונאי העברי-האידי, שהלך בקומה זקופה עם אחיו היהודים אל כבשני טרבלינקה. וכך כותב צייטלין: "אם היה האדם זוכה לשמוע השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה להשם יתברך, בלי שום פניה ומחשבת חוץ כלל – כמה יפה ונאה כששומעין השיחה שלהם".

ועל "השבת שבחולין" אומר צייטלין:
"ואם נפשך טהורה עזוב תעזוב את העיר על שאונה, המונה, סחרה ואתננה, צחנתה, חלאתה וטמאתה, והשכמתה בבוקר ויצאת אל פני השדה אשר ברכו אלקים, וראית את ההוד אשר אצל יוצר ליצורים, ושמעת לחש השיבולים, שיח הענפים, שירת דומיה של כל ציץ, כל פרח, כל עוף, כל כנף". ובהמשך: "אם זוכה האדם להתבודד בשדות וביערים ולפרש שיחתו, תפילתו, אזי הוא מרגיש בכל פסיעה ופסיעה שהוא פוסע שם – טעם גן עדן. גם אחר כך, כשחוזר משם, כל העולם חדש בעיניו ונדמה לו כאילו הוא עולם אחר, חדש לגמרי" ...

"כי לי הארץ

ומן המתים אל החיים. מיודענו אבא אבן, כשר החוץ של ישראל, אמר בנאומו בועידת האו"מ על האדם וסביבתו (בשטוקהולם, 72):
"אנו רגישים במיוחד לאיכות הסביבה, משום שתחיית ארצנו היא עלילה אקולוגית רצופה. ראשיתה נעוצה בגעגועיו העזים של עם שהוגלה מעל אדמתו, נדחה בגיטאות עירוניים הרחק מהמולדת, אך שמר עם זאת על מחזור העונות הקדוש במולדתו המקורית. התנועה לחידושה של ישראל העמידה, במרכז עולמו הרגשי, את החלום לחזור ולשקם נוף מצולק, סחוף וצחיח, לגאול עמקים פוריים שהפכו לביצות שורצות קדחת, לתקן את המעוות ואת ההזנחה שיצרו מדבריות. מעטות הן הדוגמאות בספרויות של תנועות לאומיות, לרחמים כאלה הנכמרים על נוף סובל ומעונה. חרדה זו מתחזקת על ידי מסורת דתית אשר חוקקה, לפני אלפי שנים, חוקים כי הארץ לא תיעבד ולא תיזרע אחת לשבע שנים, הלא היא שנת השמיטה; כי בהמות יהיו נתונות להגנת האדם; וכי יהיו אפילו גבהים מותרים לבניה בירושלים!

"הספרות התלמודית מלפני 1500 שנה", הזכיר אבן, "מכילה צווים האוסרים הקמת כבשנים בתחום "חמישים אמות מעיבורה של העיר", מן הסיבה הפשוטה, שנוסחה מאות שנים לאחר מכן, כי "יש לאסור עשן המקדיר את הבתים" (רש"י, המאה ה-11 לספירה). נראה שבני אדם היו ערים יותר לסכנות, בשעה שהסכנות היו פחות חריפות".

את נאומו סיים אבא אבן בפסוקים מתהלים ח': "כי אראה שמיך, מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננתה; מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו? וחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו. תמשילהו במעשי ידיך – כל שתה תחת רגליו".

נקודת המוצא בדברי הרב-הפרופסור נחום רקובר, המשנה ליועץ המשפטי של הממשלה, הוא הביטוי המקראי "כי לי הארץ" (ויקרא כ"ה). כלומר, הארץ אינה בבעלותו המוחלטת של האדם, אלא נתונה לו לעבודה ולשומרה. "חכמינו נתנו ביטוי להשפעת הסביבה על רוח האדם באמרם: "שלושה מרחיבין דעתו של אדם, אלו הן: דירה נאה, ואשה נאה וכלים נאים" (ברכות נ"ז). חכמי התלמוד כבר נתנו דעתם כל כך שאיכות הסביבה נפגעת יותר בערים הגדולות מאשר במקומות ישוב קטנים. כנימוק לדין המשנה, שאין בעל יכול לכוף את אשתו לעבור מעיר קטנה לכרך גדול, מובאים דבריו של האמורא הארצישראלי רבי יוסי ברבי חנינא (כתובות י"ג) "שישבת כרכים קשה" ופירש רש"י (כתובות ק"י) שקשה הישיבה בכרכים שהכל מתיישבין שם ודוחקים ומקרבים הבתים זו לזו ואין שם אוויר. אבל במקומות ישוב יותר קטנים "יש גינות ופרדסים סמוכים לבתים ואוירן יפה".

הפרופ' רקובר גם מעיר על חובת הפרט לשמור על רשות הרבים, ומסתמך על המובא בתוספתא (בבא-קמא נ') שם נאמר: "מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים, ומצאו חסיד אחד ואמר לו: ריקה, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך? לגלג עליו. לימים נצטרך למכור שדה והיה מהלך באותו רשות הרבים ונכשל באותן אבנים, אמר: יפה אמר לי אותו חסיד, מפני מה אתה מסקל מרשות אינה שלך לרשות שלך".

וכאן מביא הרב רקובר הלכות במשנה הקשובות לרשות הרבים, לפיהם נאסר לצבור ברשות הרבים זבל לצורך זיבול שדות או פסולת בניה.

כן מצווה על הרחקת בתי מלאכה לעיבוד עורות מן העיר למרחק של חמישים אמה. הנימוק לכך, לפי הירושלמי (בבא-בתרא, ב'), על פי פירושו של ר"א פולדה, הוא שיש במלאכת עיבוד העורות משום פגיעה בנוי העיר. הלכה אחרת באותו עניין, היא של הרשב"א (רבי שלמה בן-אדרת, גדול חכמי ישראל בספרד שלאחר הרמב"ן). הלה פוסק כי "דבר שנאסר משום נוי העיר, אין אפשרות העיר למחול על כך"

מעניינות במיוחד הן תקנות מאה-שערים, אותה שכונה חרדית בירושלים, שהוקמה לפני למעלה ממאה שנה, בהן נאמר בין היתר: "והיה מחניך קדוש זו מצוות עשה בתורה, ע"כ מחוייבים כל החברים והיושבים בחברתנו מאה-שערים ת"ו (תבנה ותכונן) להיזהר בניקיון המקום, הן ברשותו והן ברשות הרבים שלפני חצירו, וכן בניקיון בתי המחראות, שלא יגרום ח"ו נזק בבריאות האוויר כידוע, ולא ישפכו אשפתות ומים סרוחים, והעובר על זה פעם ושתים, בשלישי ענוש ייענש ולהשומע יונעם" ...


© הזכויות על עיתון "דבר" שייכות למכון לבון - מכון לחקר תנועת העבודה והחלוץ על-שם פנחס לבון
Powered By Click for details


דבר עכשיו 1992

לחצו על המפה לתצוגה מדוייקת ואפשרות לצפייה בכתבות מאותו אזור.
במפה זו מופיעות הכתובות הבאות: כנפי נשרים 22, ירושלים (האגף לתרבות תורנית - משרד החינוך)
 

ייזום והקמת האתר - אלי זבולוני - עולמות אפשריים בע"מ עולמות אפשריים בע"מ © 2010-2019 - עיצוב: סטודיו פיני חמו

© האתר ranaz.co.il והתוכן המצוי בו מוגנים בזכויות יוצרים. כל זכויות היוצרים על תוכן האתר שייכות לילדיו של נח זבולוני
כל התמונות באתר (אלא אם כן צוין אחרת) הן פרי יצירתו של אלי זבולוני בעל הזכויות בהם. אין לעשות בהן כל שימוש או לשנותן ללא הרשאה מפורשת מיוצר התמונות.
אין להעתיק, לשכפל, לחקות או לעשות כל שימוש בתוכן שבאתר ללא רשות בעלי הזכויות.
בקשות לשימוש בתוכן כלשהוא מהאתר יש לשלוח דרך דף צרו קשר.