לדוגמא: הרב שך | "הרב שך"
חפשו

געפילטע-פיש עם פפסי-קולה


מאת: נח זבולוני
פורסם: דבר | עכשיו (עמוד 11) - 18/01/1993 (יום שני)
כל נסיונותיו של תומאס פייבל, עתונאי יהודי צעיר בגרמניה, להחלץ מה"תחמיץ היהודי", מן הנוירוטיות והפרנואידיות, ולהיות כאחד הגרמנים - עולים בתוהו. בנעוריו מנעו זאת ממנו המחנכים והחברים היהודים. בבגרותו מונעים זאת ממנו עורכי העתונים. נפש יהודי בגרמניה

משהו על אורח חייהם ודרך מחשבתם של צעירים יהודים בגרמניה של היום, ניתן ללמוד מכתבה שראתה אור לאחרונה בשבועון "די צייט" ("הזמן") הגרמני.

תחת הכותרת "יהודים צעירים בגרמניה – געפילטע-פיש עם פפסי" מובא סיפורו של תומאס פייבל, עיתונאי יהודי צעיר.

וכך פותח ומספר פייבל:
"לעולם אל תאמר שאתה יהודי, לחשה לי אמי ביום הראשון ללכתי לבית הספר. הייתי אז בן שש, ועדיין לא ידעתי מה פירוש הדבר להיות יהודי בגרמניה.

כמה שנים מאוחר יותר, פעם בשבוע – שעה שרוב תלמידי בית הספר היו דוהרים על קטנועיהם ברחובות – היינו יושבים, כמה תלמידים יהודים, במרתף מוזנח באולם הרב תכליתי של הקהילה היהודית בעיר, ולומדים שיעורי דת. בשבתות, לאחר התפילה, הוגשה כאן ארוחה קלה: חצי דג מלוח כבוש, חתיכת חלה, ויין "כרמל מזרחי" אדום ומתוק.

לרשותנו, קומץ בני הנוער היהודי, עמדו מערכת סטריאו , שולחן ביליארד, ובימת חובבים, אשר העלתה בכל תקופה פעולתה הצגה אחת בלבד. ארון נעול שימש ספריה. כאן ישבנו בשעות הפנאי שלנו, האזנו ללהיטים אמריקאים והשתעממנו כהוגן ...

יום אחד הכריזו על המרתף האפלולי שלנו כעל "מרכז הנוער היהודי". לציון המאורע הגדול עשינו מסיבה, אשר, כמו כל המסיבות שלנו, התפקששה, משום שכמעט ולא הגיעו בנות, ואת אותן שכן הגיעו, הברחנו, כמובן, ב "קסם המתבגרים" שלנו.

פעילויות "מרכז הנוער" הצטמצמו למשחקי כדורגל, אליהם מעולם לא הגיעו יותר משמונה או תשעה נערים. וכי נגד מי בעצם יכולנו לשחק? אלא שכל זה עניין מעט מאד את מנהלי "המרכז", שהתחלפו בזה אחר זה. הם כינו אותנו "מועדון הכדורגל מכבי", ולא שמו קצוץ על הבעיטות הסתמיות שלנו בכדור.

בהמשך התאמצו המבוגרים, מתוך דאגה למורשת ולעתיד הקהילה היהודית בגרמניה, להכין עבורנו תוכניות תרבות חינוכיות. במסגרה זו התקיימו הרצאות ודיונים על רדיפות היהודים בכלל, ועל הנאציזם והשואה בפרט. השיחות האלו שבו והבהירות לנו: אנחנו חיים בארץ אויב. וכך התערבבה לה פארנויה בשגעון הגדלות הילדותי שלנו שעלה בכל פעם כשהיינו מדברים בינינו על יהודים מפורסמים בהיסטוריה העולמית, כמו מרקס, פרויד, איינשטיין.

מעולם לא תפסנו את מניעיהם של האנטישמים. וכי אינם יודעים כי "אנחנו" המצאנו את תורת היחסיות, וכי "אנחנו" הגענו להישגים נפלאים בתחומים אנושיים ורוחניים?
באותם ימים השתוקקנו להתבגר מהר ככל האפשר, כדי לזכות ולממש סוף סוף את מורשת העם הנבחר במקצועותינו המכובדים.

היינו הוזים בהקיץ: גדי רצה להיות רופא, ולעבוד בישראל, כמובן. ג'ו טיפח ללא לאות את קולו ושירתו, בנוסח אלוויס, מיכאל היה גאון במתמטיקה וראה בה את עתידו, אריק נשבע לפרק את המסעדה הקטנה של הוריו, ולהקימה מחדש בתל-אביב. ואילו אני, תומס, רציתי להיות סופר, ולו כדי להבהיר לסביבה הלא יהודית את ערכי, ולהוכיח את עצמי כשווה-ערך לקודמי, היהודים המפורסמים.

את סדרת הזיות הנעורים המתוקות הללו היינו מסיימים בדרך כלל בדוכן המזון המהיר של הוריו של ג'ו, בזלילת המבורגרים ..."

מחפשים אויבים

"התייצבותנו לתפילות השבת ב "מרכז היהודי", השפיעה לחיוב, באורח מקרי, כמובן, על הציון שקבלנו בשעורי הדת. בהמשך החלו לפקוד את ה "מרכז" בלילות השבת, נציגים מ "החברה לשיתוף פעולה נוצרי-יהודי", וכן תלמידי בתי-ספר שונים בעיר. האופן שבו התבוננו בנו בזמן התפילה, הביך אותנו מאוד. פיצוי מה על אי הנוחות, היו הסעודות, אשר בנסיבות אלה היו משובחות בהרבה (גפילטע-פיש, חלות, סלט ביצים ופפסי-קולה). ואשר לנערות שבין האורחים – אלה הקסימו אותנו כליל. הן היו יפות, בלונדיניות ונחשקות, אבל ברור היה לנו לחלוטין כי לעולם הן תשארנה בלתי מושגות עבורנו, וכי מה התועלת בנערה הכי יפה והכי בהירה, אם אינה שייכת לדת היהודית?

היהדות היתה מוקד חיי הרוח שלנו, אבל גם גורם מבודד מן הסביבה כולה. בתחום אמנות הציור לא הכרנו אלא את שאגאל. בספרות לא התעניינו, אך כל מדף הספרים הצנום שלנו ניתן היה למצוא את "אקסודוס" של ליאון יוריס, ואת ספריו של קישון, מתורגמים לגרמנית, כמובן. בקולנוע היה לנו עניין רק בסרטיו של וודי אלן.

מלבד אלה, שקדנו ללא ליאות על לימוד האויב. אלא שהגרמנים סביבנו שוב לא התנהגו כאויבים ראויים לשמם. הם טרחו לנהל עימנו, היהודים, דיאלוג, והרי אויב רציני אינו נוהג כך. אויב רציני אינו מבקש להתפייס, ואינו שוחר את קרבת אויבו.

כדי שלא להשלות עצמנו, התמקדנו באויב האמיתי, הלא הוא הימין הקיצוני. ואחר שמוצה זה, התמקדנו בפלסטינים. וכך גייסנו נגד עצמנו מצבור בלתי נדלה של אויבים מסוכנים המבקשים את נפשנו.

את תמציתה המשכרת של תחושת השותפות, הבדלנות והנרדפות, הפקנו במחנות הקיץ והחורף. שם אכלנו אוכל כשר, תוך הקפדה על הפרדת בשר מחלב, זימרנו ללא הרף שירים יהודים וישראלים, שיחקנו משחקי חברה ורקדנו ללא ליאות רקודי עם ישראליים. במשך ארבעת שבועות החופשה התאמצנו לכבוש לב נערות יהודיות, שיוכלו לשמש לנו בעתיד נשים כשרות ולהוליד לנו ילדים יהודים, שיבטיחו את המשך המורשת היהודית לעולמי עד.

יום בהיר אחד, שעה שבילינו במסעדה הסמוכה לאתר המחנה, ניתנה לנו גם הזדמנות לעשות מעשה יהודי אמיץ. במקום הופיע צעיר טירולי, בן גילנו, לבוש תלבושת סקי צבעונית, חתימת שפם מעל פיו, והציע למכירה מדבקות עם צלבי קרס. התקבצנו סביבו, הבוגרים שבחבורה, והתבוננו בו בעיניים פעורות לרווחה. הרי לא כל יום מזדמן בקרבתנו אב-טיפוס של פאשיסט נאצי מובהק. היינו נדיבים, לא הפעלנו נגדו כוח, אבל סגרנו עליו והצקנו לו בלעג מר, מלאים סיפוק ותחושת הירואיקה. לבסוף איפשרנו לו להסתלק מהמקום, לא לפני שהחרמנו מידיו את מרכולתו הגזענית.

חברים חדשים

היינו ללא ספק נוירוטים, הולכים וטובעים בתוך תחמיץ יהדות. הרי לא נרדפנו כמו אבותינו ואבות אבותינו, ואפילו השמדת-העם ההיסטורית נראתה בעינינו כמעט מופשטת.

אך על כך אסור היה לנו לדבר אפילו עם החברים היהודים הקרובים ביותר. זה היה נושא רגיש וטעון מדי.

פעם, במהלך אחד הוויכוחים האינסופיים שלנו במחנה הקיץ, הסתכנתי ותהיתי בקול, אם לא היו היהודים נותנים קולם להיטלר, אילו הסתפק הצורר ורדף רק אחר קומוניסטים ומוסלמים. מיד הוכרזתי כ "אנשטימי יהודי". אחד החברים איים להרוג אותי, ונדרשו ארבעה אחרים לאחוז בו כדי למנוע ממנו לבצע את זממו.

אבל לקראת סופו של מחנה הקיץ ספגתי מנה הגונה של מכות, וגם כשחזרתי הביתה לא שפר עלי חלקי. כל זה הביא להתרחקותי ההדרגתית מחברי הוותיקים, משיעורי הדת ומבית-הכנסת.

פתאום נשמתי לרווחה. חדלתי מהבדלנות וההסתודדות בבית הספר התיכון, שוב לא שתקתי משנשאלתי על ידי התלמידים לסיבת היעדרותי משיעורי הדת, והם כינו אותי "יהודון", והציקו לי בהפסקות. קיבלתי את העובדה שיהדותי היא פגם אסתטי, ממש כמו משקפיו העבים של פטר, או הכרס הקטנה של דירק. לא תפסתי את ההתגרות כביטוי לפאשיזם, ולכן למדתי להשלים עמה בשלווה.

מיום שהתרחקתי מחברי היהודים, מצאתי עצמי בחברת ידידים חדשים, אנשים המדברים על דברים יום-יומיים, נהנים לטייל על אופניים, לעשן בחשאי סמים, ולחיות את נעוריהם בזחיחות דעת ונהנתנות. חשתי נהדר, ועדיין לא השתחררתי לחלוטין מהרגלי הישנים. כך, למשל טרחתי לפתוח ולהציג את עצמי כיהודי. בכל היכרות חדשה, בין אם היה הצד השני מעוניין בכך ובין אם לאו. ואמנם, את רוב חברי החדשים לא עניינה כלל השתייכותי הדתית, ולאחר הגילוי שלי, שתמיד היה מגושם ובלתי צפוי, הם עברו עליו לסדר היום".

כתב לענייני יהדות

לאחר שהשלים את הכשרתו המקצועית – כותב תומאס פייבל – הוא ראה עצמו סוף סוף
"אדם משוחרר לחלוטין", אזרח גרמני מהשורה. "העיר שלי מצאה חן בעיני, השפה הגרמנית מצאה חן בעיני, והספרות הגרמנית עוד יותר".
כיוון שרצה לכתוב בעיתון, סייע לו רב ממקורביו, וקשר בינו לבין עתון יומי גרמני, שמיהר להטיל עליו את כיסוי הקהילה היהודית בגרמניה.

"עתה נגזר עלי", הוא כותב,
"להאזין שוב ושוב להרצאות על נושאי יהדות. מיהו יהודי? מה הם נישואי תערובת? האם נגזר על היהדות להכחד? אבל היהדות סרבה לגווע, ואני סירבתי להמשיך ולכתוב על כך. ביקשתי, איפוא, ממערכת העתון לכתוב על נושאים אחרים, אלא שהם לא נענו. הם שמחו שמצאו סוף סוף מישהו עם "הרגישות המתאימה" לנושא, והתעקשו שאמשיך לטפל בו. וכך נוצר נתק ביני לבין העיתון, ואני התחלתי לחפש מעסיק חדש. אבל כל אימת שהצעתי לעתון כלשהו את שרותי, התעניינו בנסיוני הקודם, ומיד הציעו לי שוב את אותו התחום, שהיה לי לזרא. אחרי כל מאמר בנושא יהודי, נשבעתי שהיה זה האחרון.

"אט אט הבנתי, שעתונאי, שהוא במקרה יהודי, לעולם לא יוכל להתרכז ולעסוק בכתיבה עצמאית, בנושא כלשהו. תמיד יהיה מי שיתבע ממנו את יהדותו בכתיבה. אחד מידידי הקרובים ביותר הרצה במשך שנים על גיטו וורשה. הוא הופיע בטלוויזיה, כתב מאמרים, והרצה בלימודי ערב אקדמאיים על הנושא. יום אחד אמר לי: "נמאס לי להשתכר למחייתי מהצגה חוזרת ונשנית לראווה של נפש מחנה הריכוז שלי. אני דומה למי שמתוך גישה מקצועית עוסק בחשיפה עצמית".

חותם פייבל בסיפור מנסיונו האישי:
"יום אחד הגעתי להרצאה בבית ספר יהודי בברלין, על פי הזמנת המארגן, יהודי, כמובן. מיד לאחר שנחתתי בעיר, ניגשתי עם שתי מזוודות בידי אל בית המרכז הקהילתי ברחוב פאזנן. בכניסה לבניין ראיתי מתגודדים תריסר שוטרים חמושים היטב. המראה הזכיר לי את שנות השבעים, לאחר מלחמת יום הכיפורים, וזה הצחיק אותי. ללא היסוס עברתי על פני השוטרים ונכנסתי לאולם. השוער היהודי זינק מכסאו, רץ לקראתי וצען: "למען השם, לאן אתה הולך עם המזוודות האלה". מיד עטו עלי השוטרים, שיחררו את הניצרות ברובים שבידיהם, וכיוונו אותם לעברי. חיוכי קפא".


מקור הכתבה

[המקור כפי שנשלח ע"י נח זבולוני]

קטע קצר יחסי מהחיים היום יומיים של צעיר יהודי בגרמניה, כפי שפורסם בשבועון הגרמני "די צייט" (הזמן) שתורגם ברבעון גרמני בעברית "העתיד" היוצא לאור בהמבורג, גרמניה.

תחת הכותרת "יהודים צעירים בגרמניה - געפילטע פיש עם פפסי" תאר צעיר גרמני בשם תומאס פייבל את החיים היום-יומיים בגרמניה, כאמור. במלים אלו [הוא] מתחיל את התיאור שלו:
"לעולם אל תאמר שאתה יהודי" לחשה אמי ביום ראשון ללכתי לבית הספר, נצמדתי לילקוט שלי, בגיל 6 עדיין לא ידעתי מה פירוש הדבר להיות יהודי בגרמניה.


כמה שנים אחרי כן - כותב תומאס פייבל - ישבנו, צעירים יהודים - בעוד התלמידים האחרים דוהרים על קטנועיהם ברחובות - באולם הרב תכליתי של הקהילה היהודית, במרתף המוזנח הזה התקיים פעם בשבוע שיעור בלימודי דת וכאן הוגשה לאחר תפילת השבת ארוחה קלה: מחצית כחושה של דג מלוח, קצת חלה ויין כרמל מזרחי אדום מתוק. לרשות בני הנוער היהודי עמדו מערכת סטריאו, שולחן ביליארד ובימת חובבים, אשר בזמנה זכתה להצגה אחת בלבד. ארון נעול שימש ספריה. כאן ישבנו בשעות הפנאי שלנו, האזנו לסטרנגלרס ופטי סמית והשתעממנו ....

ומדי שנה בשנה אחרי יום הכיפורים, התלקחה באחד המבוגרים - אחרי הצום, כולם מזוככים גופנית ונפשית - החרדה, שמא היהדות עלולה להיכחד רחמנא ליצלן לעולמי עד. ולכן המבוגרים שבנו ניסו להעביר את הידע שלהם לבני הנוער. יום אחד הכריזו על המרתף האפלולי שלנו כעל "מרכז נוער יהודי". בתור התחלה עשינו מסיבה וחגיגה, כמו כל המסיבות שלנו גם זו התפקששה, כפי שזה היה בדרך כלל, כמעט לא באו בנות, ואותן מעטות שכן היו שם, הברחנו כמובן ב "קסם המתבגרים" שלנו. פעילויות "מרכז הנוער" הצטמצמו למשחקי כדורגל, שריכזו לכל היותר שמונה או תשעה נערים, והעיקר: נגד מי בעצם יכולנו לשחק ?! זה עניין מעט מאוד את מנהלי "מרכז הנוער" שהתחלפו בזה אחרי זה. הם פשוט כינו אותנו "מועדון הכדור-רגל מכבי" ולא שמו קצוץ על הבעיטות הסתמיות שלנו בכדור.

המבוגרים המודאגים ניסו אחרי כן במאמץ רב, להכין לנו תכנית תרבות, היו גם דיונים על הנאציזם, רדיפות היהודים וההשמדה ההמונית, כלומר, השואה. השיחות האלו תמיד הבהירו לנו: אנחנו חיים בארץ האויב, כך החלקנו את תוך פאראנויה שטמנה בחובה את שגעון הגדלות הילדותית שלנו. כאשר שוחחנו על יהודים מפורסמים, צצו תמיד מילות המיסתורין "אנחנו" : מרקס, פרויד, איינשטיין - למה לא אני ?!

התפלאנו על האנטישמיות והאנטישמים, האם האנטישמים לא יודעים כי אנחנו המצאנו את תורת היחסות (איינשטיין), וכי אנחנו הגענו להישגים נפלאים בתחומים אנושיים ורוחניים? באותם הימים השתוקקנו להתבגר מהר ככל האפשר. כדי לממש עד מהרה את המורשת של העם הנבחר ...

גדי רצה להיות רופא, אשר יפעל כמובן בישראל, ג'ו עבד ללא ליאות על החיקוי שלו לאלביס, מיכאל היה הגאון המתימטי של החוג שלנו, ארי רצה לפרק את המסעדה הקטנה של הוריו ולשוב ולהרכיב אותה מחדש בתל-אביב. אני תומאס פייבל כותב הרשימה רציתי להיות סופר, ועל כל פנים גם בחירת המקצוע שלי היתה צריכה להבהיר לחלוטין עד כמה אוכיח את עצמי כשווה-ערך לקודמי היהודים המפורסמים. בסופם של הריחופים האלה נחתנו בדרך כלל בבית החטיפים השייך להוריו של ג'ו וזללנו המבורגרים ...

הופעתנו השבועית בתפילת השבת השפיעה באורח מקרי בצורה חיובית על הציון שקיבלנו בשעורי הדת. כמה שנים אחרי כן הופיעו בלילות שבת מבקרים מהחברה לשיתוף פעולה נוצרי-יהודי, וכן מכיתות שונות בבתי הספר. הצורה שבה הם הסתכלו עלינו בזמן התפילה גרמה לנו חוסר-נוחות, מצד אחד, הסעודה היתה באותם הערבים משובחת יותר, וזה יש לזקוף על חשבון האורחים. באולם החגיגי הוגשו געפילטע פיש עם חלות וביצים כתושות עם פפסי קולה. ללא היסוס הקסימו אותנו הנערות, יפות ובלונדיניות ונחשקות. אבל לא היה לנו ספק בדבר, שלעולם הן לא יהיו שייכות לנו. ומה התועלת בנערה הכי יפה, אם החמודה הזאת אינה מעוגנת בדת היהודית?

היהדות היתה הטבור המבודד של הרוח שלנו. היהדות היתה המוקד היחידי של חיי הרוח שלנו. בתחום הציור בקושי נזכרנו במארק שאגאל. לא התעניינו בספרות, אך על מדף הספרים שלנו, אפשר היה למצוא את "אקסודוס" של ליאון יוריס. וספריו של אפרים קישון, כמובן בתרגום גרמני. אפילו לגבי ביקור בקולנוע היה לנו עניין רק בסרטיו של וודי אלן. חוץ מאלה שקדנו בשקידה על לימוד אויבינו. אך הגרמנים שוב לא התנהגו כאויבים ראויים לשמם, הם עמלו למען ניהול דו-שיח. שום אויב אינו מתנהג כך, אויב אינו חותר לשיחה, לאויב יש דעות מגובשות שמהן אינו נסוג, בכל נסיבות שהן, אויב אינו מוותר, אויב צריך לדמות לנו.

כדי להגיע אל העוינות האמיתית דיברנו על הסכנות הנובעות מהקיצוניות הימנית, ואם הנושא מוצה עד מהרה, דיברנו על פלסתינאים, כך עמד לרשותנו מצבור בלתי נדלה של אויבים, שדימינו שהם רוצים להתנכל לנו. תרכיז של תחושת שותפות הפקנו במחנות של חופשות הקיץ והחורף שהיו מעין מנגנוני בדלנות ונרדפות. ניתן לנו אוכל כשר תוך חלוקה קפדנית לכלי האוכל חלביים ובשריים. זימרנו ללא הרף שירים יהודיים, שיחקנו משחקי-חברה יהודיים, רקדנו ללא ליאות ניתורית רקודי עם יהודיים, לשמוע מוסיקה יהודית, ניסינו בארבעת שבועות החופשה למצוא חברות יהודיות כדי לצאת איתן. היה ברור שכאן יקל עלינו למצוא את הרעיה היהודית, שתלד את הילדים היהודים שלנו, למען תיכון היהדות לעד ולנצח נצחים.

בעת שהייה במסעדה תוך כדי הבילוי במחנה הקיץ, ניתנה לנו הזדמנות להוכיח את מעורבותנו הפוליטית. צעיר מטירול מכר מדבקות ועליהן גם צלב קרס, הבוגרים שבנו שעימם נימנתי גם אני, התיישבנו ליד הטירולי, הוא היה בגילנו, לבש מעיל סקי אדום, חבש כובע צמרירי, והיתה לו פלומת שפם. עוד ועוד מבין חברינו התקרבנו אליו ובלעו בשקידה כל חלק ממראהו, סוף סוף יכולנו לראות במו עינינו אב-טיפוס של פאשיסט נאצי וכמו כן הוא נראה. הרעפנו עליו ללא הפסק את הגיגנו, הבחור הצנום ניסה להימלט, זאת הצלחנו לסכל, היתה לנו תחושה ילדותית של התרוממות רוח כשהצקנו לו. בנדיבות ליבנו שחררנו אותו, כמובן לאחר שלקחנו ממנו את כל צלבי הקרס, היה זה המעשה ההירואי שלנו ...

ההינו נברוטים בתוך תחמיץ יהדות, שבו התחלנו לטבוע, הרי לא נרדפנו כמו אבותינו ואבות אבותינו, אפילו השמדת-העם ההיסטורית נראתה בעינינו מופשטת בצורה מוזרה בלתי מעשית.
אך על כך אסור היה לדבר אף עם החברים היהודים הקרובים ביותר. זה היה נושא עדין. פעם שאלתי, בעת אחד מסיבובי הויכוחים האינסופיים שלנו, אם היהודים היו בוחרים בהיטלר, אם ברדיפותיו היה מצטמצם אך ורק לגבי קומוניסטים ומוסלמים. היתה זו התחלת הקץ, מיד הוכרזתי "אנשטימי יהודי" ... ויהודים אנטישמיים דורגו ברמה הנמוכה ביותר. הם נחשבו לפסולת הראויה לכל גנאי, אין למטה מזה. אחד איים להרוג אותי, ארבעה אחרים החזיקו במשתולל. בימים האחרונים של מחנה הנופש עוד ספגתי מנה הגונה של מכות, גם בביתי לא שפר עלי חלקי. לבסוף התרחקתי מחברי הוותיקים. שוב לא השתתפתי בשעורי הדת ולא ביקרתי בבית-הכנסת, נשמתי לרווחה. חדלתי מההסתודדות שלי בבית הספר התיכון, שוב לא שתקתי כאשר נשאלתי על ידי חברי ללימודים לסיבת היעדרותי משיעורי הדת, הם כינו אותי עכשיו "יהודון", והרגיזו אותי בהפסקות, הייתי מודע לכך, שהיותי יהודי היתה רק אמצעי תכליתי כמו המשקפיים העבים של פטר או הכרס הקטנה של דירק. בעיני זה לא היה פאשיזם ולכן השלמתי, בשלווה עם הקינטורים הבלתי מזיקים. סוף סוף פגשתי בני אדם המסוגלים לדבר על דברים יום-יומיים רגילים. החברים החדשים שלי עסקו בטיולים על אופניים, עישנו בחשאי סמים וחיו את נעוריהם בחופשיות ומתוך זחיחות דעת. חשבתי נהדר, אך עם זאת טרם השתחררתי לחלוטין מהרגלי הישנים, כך הצגתי איפוא לפני כל אחד את יהדותי. בין זה עניין אותו ובין אם לא. הרוב מבין חברי החדשים לא ראה בכך יוצא דופן, לאחר הגילוי שתמיד היה מגושם ובלתי צפוי, הם עברו לסדר היום.

לאחר הכשרתי המקצועית - כותב תומאס פייבל - ראיתי את עצמי כאדם משוחרר לחלוטין. חייתי בתאום עם פדגוגיה לא יהודית וראיתי את עצמי אזרח גרמני רגיל. העיר שלי מצאה חן בעיני, השפה הגרמנית מצאה חן בעיני והספרות הגרמנית עוד יותר. רציתי לכתוב. הקשר שלי הראשון עם עיתון גרמני יומי נוצר דווקא באמצעות הרב שלי. הוטל עלי לסקור את האירועים בקהילה היהודית, ללא הרף נאלצתי עתה להאזין להרצאות על נושאים ביהדות, מתי יהודי במאה העשרים עודנו חי? מה פירושם של נישואי תערובת? וכמו כן האם על סמך הנתונים הסטטיסטיים נגזר על היהדות להיכחד ?! אבל היהדות סירבה לגווע ואני סירבתי לכתוב על כך. ביקשתי ממערכת העיתון שיתנו לי לכתוב על נושאים אחרים, אבל שם שמחו שמצאו סוף סוף מישהו עם הרגישות המתאימה "בקצות האצבעות". נוצר נתק, אבל כל אימת שהצעתי לעיתון כלשהוא את שרותי, התעניינו בנסיוני הקודם וכך הגיעו לתחום שהיה לי לזרא, אחרי כל מאמר הבטחתי לעצמי שיהיה זה האחרון בנושא זה. מתי יהודי במאה העשרים עדיין יהודי? בעיקרו של דבר עיתונאי שהוא במקרה יהודי, אינו יכול להתרכז בכתיבה העצמאית שלו, תמיד יהיה מי שיתבע ממנו את יהדותו בנושא לכתיבה. אחד מידידי הקרובים ביותר הירצה זה שנים על גטו ורשה, הוא הופיע בטלוויזיה, כתב מאמרים והירצה בלימודי ערב אקדמיים. נמאס לי - אמר לי ערב אחד, אני משתכר למחייתי בכך שאני שוב ושוב מציג לראווה את נפש מחנה הריכוזי שלי, אני דומה למי שמתוך גישה מקצועית עוסק בחשיפה עצמית.


ולאחר שלגם מהיין האדום - הוסיף תומאס פייבל ואמר:
כאשר אתה שנון, הם רואים זאת כתכונה יהודית טיפוסית, אם אתה דרמטי אתה מעלה באוב את היהודי הנצחי, הוא הראה לי מכתב שקיבל מעורך של תחנת הרדיו הגרמני בו נאמר בין היתר: "אני סבור כי השידור שלך יהיה ממילא טיעון נגד שנאת הזרים, אנא האר את ילדותך, במחנה הריכוז וספר על מה שהעציב אותך, אינני רוצה להתוות, יש לך יד חפשית" והוסיף חברי ואמר "יד חופשית אבל קצת יותר גז בבקשה" - אמר חברי במרירות.


טסתי להרצאה - מספר תומאס פייבל - בבית ספר יהודי בברלין, המארגן היה יהודי, שהורה לי לבוא. מיד אחר שהגעתי לעיר אל המרכז הקהילתי, שתי מזוודות בידי, באתי אל הבית ברחוב פאזנן 79/80, לפני דלת הבית התגודדו תריסר שוטרים חמושים היטב, המראה הזכיר לי את שנות השבעים, אחרי מלחמת יום הכיפורים וזה הצחיק אותי. ללא היסוס עברתי על פני השוטרים ונכנסתי לאולם. השוער היהודי זינק מכסאו, רץ כל עוד רוחו בו לקראתי וצעק "למען השם, לאן אתה הולך עם המזוודות האלה". מיד עטו עלי השוטרים, הם שיחררו את הניצרות בכלי נשקם וכוונו אותם לעברי, חיוכי קפא ...


הערות על גירסת המקור: הכתבה המודפסת דומה מאוד למקור, ובדרך כלל נשמרו "פניני הלשון" של המספר. מעניין שתאורים פרטניים, הוחלפו לעיתים בתאורים כלליים: כך למשל "האזנו לסטרנגלרס ופטי סמית" הוחלף ל "האזנו ללהיטים אמריקאים".

משפט אחד שהושמט והיה ראוי לדעתי להיכלל, הוא תגובתו של העיתונאי חברו של תומאס פייבל, לדברי מנהל תחנת הרדיו: "אינני רוצה להתוות, יש לך יד חפשית", אומר העיתונאי לפייבל בנימה סרקסטית: "יד חופשית אבל קצת יותר גז בבקשה". - אלי זבולוני




© הזכויות על עיתון "דבר" שייכות למכון לבון - מכון לחקר תנועת העבודה והחלוץ על-שם פנחס לבון
Powered By Click for details


דבר עכשיו 1993
לחצו לפתיחת המסמך
מקור הידיעה מודפס במכונת כתיבה ע"י נח זבולוני

לחצו על המפה לתצוגה מדוייקת ואפשרות לצפייה בכתבות מאותו אזור.
במפה זו מופיעות הכתובות הבאות: גרמניה
 

ייזום והקמת האתר - אלי זבולוני - עולמות אפשריים בע"מ עולמות אפשריים בע"מ © 2010-2019 - עיצוב: סטודיו פיני חמו

© האתר ranaz.co.il והתוכן המצוי בו מוגנים בזכויות יוצרים. כל זכויות היוצרים על תוכן האתר שייכות לילדיו של נח זבולוני
כל התמונות באתר (אלא אם כן צוין אחרת) הן פרי יצירתו של אלי זבולוני בעל הזכויות בהם. אין לעשות בהן כל שימוש או לשנותן ללא הרשאה מפורשת מיוצר התמונות.
אין להעתיק, לשכפל, לחקות או לעשות כל שימוש בתוכן שבאתר ללא רשות בעלי הזכויות.
בקשות לשימוש בתוכן כלשהוא מהאתר יש לשלוח דרך דף צרו קשר.