לדוגמא: הרב שך | "הרב שך"
חפשו

"אנא רחם על עבדיך העניים, היושבים על צלע הר-הזיתים"


מאת: נח זבולוני
פורסם: דבר | עכשיו (עמוד 11) - 20/05/1993 (יום חמישי)
לפני 120 שנה התיישבו בסילואן כמה מאות יהודים מתימן. במכתבים נואשים שהריצו לרב הספרדי הראשי של לונדון, הם מתארים את הסבל שגורמים להם התורכים ו"הגויים הארורים", ואת התנכרותה של העדה הספרדית בירושלים.

במלאות 26 שנים לאיחודה של ירושלים, מן הראוי לשוב ולהזכיר את התלאות והמצוקה שליוו את ראשוני המתיישבים היהודים, יוצאי תימן, בכפר סילואן, הוא כפר השילוח, לפני 120 שנה.

בחוברת "יפוצו מעיינותיך", היוצאת לאור בירושלים העתיקה, בגליון של חודש ניסן תשנ"ג, מספר צבי אלון על קורות אותם מתיישבים, בהתבססו על צרור מכתבים, שנמצאו בארכיונו של רבה הספרדי לשעבר של לונדון, ד"ר משה גסטר (1939-1856).
גסטר היה אחד מארבעה מכותבים (יתר השלושה: הראשון לציון, הרב אליהו פניז'יל מירושלים;, הרב אליהו חזן, מי שהיה נכדו של הראשון לציון, הרב חיים דוד חזן, רבה הראשי של יהדות לוב ומצרים; דב פרומקין – 1914-1850 – עסקן וסופר עברי, עורך השבועון הירושלמי "חבצלת", שסייע בהקמת הישוב בשילוח. בנו, גד פרומקין – 1960-1887 – היה השופט היהודי הראשון בארץ ישראל בתקופת המנדט).

במכתב מבית הסוהר, בו נכלאו המתיישבים משום שנבצר מהם לשלם מסים לשלטון הטורקי, הם קוראים לעזרת הרב פניז'יל:
"ממנו אנחנו, עבדיך העניים האומללים ק"ק תימנים, היושבים על צלע הר הזיתים בהר המשחה, במושבה סילואן יע"א (יגן עליה אלקים), כי יחמול על עמו ונחלתו הדלים והאביונים, לרחם עליהם ולתמוך בידם, כי טובענו ביון מצולה ואין מי שיעמוד עלינו".

כך נפתח המכתב, והוא ממשיך בסיפור המעשה:
"פתאום באו עלינו פרשים מהממשלה יר"ה (ירום הודה), בלילה שעבר, לשלם חוקי המלכות ... וגוזרים עלינו שישלם כל אחד כפי מה שרוצים ... ואין ידנו משגת מלהמציא טרף לנו ולאנשי ביתנו ... יש מהם שואלים על הפתחים, ויש מהם פועלים לשבוע אחד, וארבעה או חמישה שבועות יושבים בבתיהם, אין לחם ואין כסות בקרה. אשר על כן העלו אותנו אל בית האסורים".

"בימי הרבנים הקדומים", ממשיכים ומלינים הכותבים, "לא הציקו לנו כל הצרות הצרורות, והיו משלמים כל חוקי המלכות בעבורנו".

במכתב אחר הם כותבים: "אנחנו מתחננים לפני מעלתכם , לזכות אותנו לצאת (מבית הסוהר) לקיום מצוות שבת, כי ידוע ומפורסם, שהמקום שאנחנו בו, אפילו ברכה אחת לא נוכל להוציא מפינו".

בהשלמה למכתב אל הרב פניז'יל, שהעתק ממנו צורף למכתב אל הרב גסטר, נאמר:

"ביום ה' בשבוע שעבר, באו עלינו פרשים בדרישת תשלום המס, והלכו כל הקהילה לבית האסורים ... ואחר כך הלכנו אל הועד משגב לדך, והודענו להם כל העניין ... ואחר כך השיבו לנו, תלכו ותמכרו בניכם ותשלמו חוקי הממשלה יר"ה, ויצאנו בפחי נפש, ואחר כך כתבנו מכתב אל הרב הראשל"צ (הראשון-לציון) אליהו פניז'יל יר"ה ... והלכנו ביום ששי להתחנן לפניו, והשיב לנו, מכ יכבד לי בענינים אלו, ודחפנו בקצף גדול וסגרו הדלת אחרינו, וכה אמרנו, אנא נלך ואנא נצעק וחשך היום. בערב שבת קודש שעברה, הלכנו אל הרב ישראל דוב פרומקין הי"ו (השם ישמרהו ויחיהו) והודענו לו העניין. תיכף ומיד בזריזות אמר למשרת שלו: תקנה להם לחם ותביא להם אל בית האסורים, וגם הזיל כסף מכיסו בעד מלמד תשב"ר (תינוקות של בית רבן) הר' צלאח עמר הי"ו, והוציאו מבית האסורים".

המשכו של אותו מכתב מלמד על הסכם שנחתם בין תושבי "עזרת נדחים" לבין השלטון התורכי, לפיו ישולם הכסף לשיעורים. "הסכמנו כל הקהילה, שנמכור כל המושבה הנזכרת סילואן, וכל בתי משכנותינו לגויים". חתומים על ההסכם: סלאח בן יצחק טביב, יחיא בן-אברהם אלמליח, שלם חסן, שלמה בן יוסף חאזי, ופקידי ומורשי הקהילה בסילואן.

תגרת הגויים

במכתב שנשלח אל הרב אליהו חזן, עם העתק לרב גסטר, נכתב בין היתר:
"הן לא נעלם איך אנו שרויים ביון זאבי-ערב בפחד ומגור מסביב, חיות טורפים, ליסטים מזויינים המציקים לנו לילה ויום, שוד ושבר על דחקנו וצערנו כי בכל עת ובכל שעה נפשנו בכפנו מתגרת גויים ארורים, הבאים בגבול נחלתנו בלילות ביד רמה, לפתוח דלתות הבתים, ולפעמים יורדים ונכנסים אל אהלי משכנותינו דרך הגגות, בהסירם את הרעפים, לבוא ולשלול שלל, לקחת את כל הנמצא באהלינו ולהכות אותנו בחרי אף ועברה, הכה ופצוע עד שפך דם, ואין מציל, יען אין בידינו די כסף בעד שכר שומרים כיתר המושבות של שאר אחינו בעיר הקודש".

במכתב נוסף, שכותרתו: "עזרנו בשם השם עושה שמים וארץ, צעקת דלים ואביונים", נכתב:
"מסיבה כי אין לנו בית תנור, מוכרחים אנו לשלוח איש את אשתו ואת ילדיו בבזיון גדול, לנדוד בשווקים וברחובות ועל האשפתות, לאסוף קש וזבל עם צפיעי השור והחמור, בבושה ובכלימה לכל עובר ושב, וסובלים מכות רבות מהגויים, ואף ממקצת אחינו רמי הקומה השאננים, ואין חונן".

עוד מספרים הכותבים במכתבם, כי השלטונות דורשים מהם גם מס צבא (עסכריה) ומסים נוספים, "אילו לא די לנו צער גדול דחקינו".

גם על אחיהם הספרדים מתלוננים התימנים:
"לרוב דלותנו נשכחנו, יען כי או עניים אומללים, נשכחנו כמת". התלונה היא על קיפוח חלקם תרומות שנשלחות לעניי ירושלים. עשה שאחרים מקבלים "רבע מג'ידי", מקבלים הם רק "חצי בשליק לנפש".

ותלונה נוספת:
"בכל רחובות קדשנו נפתחו בתי תבשיל עם קאוי וטווי (קפה ותה) ופיתה בזול, אך לא לנו, מה גם כי הנה יש נמצא ביחידי קהילתנו ישישים וזקנים לומדי תורה, ושונים, מבלי שום עוזר ותומך, ועוסקים בתורה מתוך עוני, כי אין מחזיק, ואין לנו ישיבות ואף מלמדי תשב"ר ... מצטמקים ונמקים, עטופים ברעב, ואין להם שמלה, וגם שוחט אין להם ... זקנים וזקנות עם יתומים ואלמנות, בכל יום נודדים ללחם, מחזרים על הפתחים, לבושי בושה וכלימה בשעריך ירושלים".

רוח חזק ודלף טורד

הרב הראשי פניז'יל – כותב צבי אלון בחוברת – לא סייע לתימנים, משום שלא השתייכו לקהילתו הספרדית. דווקא פרומקין האשכנזי נחלץ לעזרתם, והחל בכך מיום שעלו לסילואן. בה' סיוון תרמ"ד פירסם בעתונות "חבצלת" רשימה תחת הכותרת "אחינו בני תימן", בה סיפר לקוראיו על צרותיהם של המתיישבים, על הניסיונות הראשונים לשכנם בקולוניא (מוצא) ובירושלים. "בועז הבבלי", כותב פרומקין, "נתן ל-18 משפחות כברת ארץ בקרקע אחוזתו, בשיפולי הר הזיתים, לבנות להם בתים. במקום האחרון כבר החלו אחדים מהם לחפור יסודות לבניין, כי ישר הוא פניהם, כי על מי שילוח ישכון וקרוב הוא לעיר".

התימנים התישבו סמוך למערות-הקבורה, בהן מצאו מחסה זמני, עד לבניית בתיהם, בסיוע כספיו של הגביר קלמן ואלרייך מלונדון.

ברשימתו קורא פרומקין לתורמים נוספים לשלוח תרומותיהם לתימנים, ומודיע כי ועד חברת "עזרת נידחים" יבצע את המלאכה הקדושה כאשר יגיעו הכספים.

בי' חשון תרמ"ה מדווח עיתון "הצבי" על הנחת אבן הפינה לישוב, ובכ"ה בכסלו נחנכים בו שני הבתים הראשונים, והם נקראים ע"ש הנדבנים, הרב אלפנדרי, יוסף הלוי קוקיא, ויוסף נבון, גיסו של פרומקין. ראשונים זוכים להכנס לבתים "שוכני המערות".

מכתב נוסף, חסר תאריך, שנשלח לרב גסטר בלונדון, מתאר את אופי ואיכות הבתים בישוב: "בניין בתינו בטיט ואבנים קטנים, במחיצות קנים ועצים וסכך, ובכל שנה נופלים, ובפרט בימי הגשמים, לא נוכל ליישב בהם מפני הרוח החזק והדלף הטורד שהוא מחריבן בחיי צער ובסכנה גדולה, חורב ביום וקרח בלילה".

הבתים בהם מדובר, סבור אלון, הם בתים שנבנו בידי אנשי סילואן בעצמם ולא אלו שנבנו בעזרת הציבור.

באותו מכתב גם כותבים מתיישבי הכפר, "המרוחק מירושלים אלפים אמה" על הפחד מחיות ומשודדים. אנחנו, כותבים התימנים לרב גסטר, "מספר ארבע מאות נפשות, והרבנים והכוללים הי"ו אינם מרחמים עלינו כיתר המושבות, אך דוחפים אותנו בשתי ידים, ואינם נותנים לנו זכות ולא חלוקה ולא עזרה ... והעיר הזו סילואן, אין לה שום תיקון מתיקוני שאר המושבות, ביתר שאת וביתר עוז, מצוות עירוב בשבת ומבואות אין לנו". ניתן לשער כי יש לטענות ולתלונות על מה לסמוך, וכי אמנם היו התימנים מקופחים לעומת העדות האחרות בירושלים.

במכתב זה, האחרון, חוזר התיאור על הפרשים התורכים, שבאו לגבות מס בסילואן, והיכו את אנשי הכפר "הכה ופצוע וקשר בחבלים וסוחבים אותם לבית האסורים". ועל רבני ירושלים שעמדו מנגד. "מדוע מראש מקדם", שבים ומתלוננים התימנים, "בימי הרה"ג ראשל"צ יעקב אלישר תנצב"ה, היה חופף עלינו ופורש כנפיו עלינו, והיה משלם כל המיסים השייכים אל הממשלה יר"ה, ואין מגיע לנו שום צער ונזק ... ומיום שנלקח, מצאנו וראינו צרות רבות ורעות צרורות. אתה הגואל, הם פונים בייאושם אל הרב גסטר, "למענך עשה ולא לנו, אנא נלך ואנא נברח".





© הזכויות על עיתון "דבר" שייכות למכון לבון - מכון לחקר תנועת העבודה והחלוץ על-שם פנחס לבון
Powered By Click for details


דבר עכשיו 1993

לחצו על המפה לתצוגה מדוייקת ואפשרות לצפייה בכתבות מאותו אזור.
במפה זו מופיעות הכתובות הבאות: סילוואן, כפר השילוח ירושלים
 

ייזום והקמת האתר - אלי זבולוני - עולמות אפשריים בע"מ עולמות אפשריים בע"מ © 2010-2019 - עיצוב: סטודיו פיני חמו

© האתר ranaz.co.il והתוכן המצוי בו מוגנים בזכויות יוצרים. כל זכויות היוצרים על תוכן האתר שייכות לילדיו של נח זבולוני
כל התמונות באתר (אלא אם כן צוין אחרת) הן פרי יצירתו של אלי זבולוני בעל הזכויות בהם. אין לעשות בהן כל שימוש או לשנותן ללא הרשאה מפורשת מיוצר התמונות.
אין להעתיק, לשכפל, לחקות או לעשות כל שימוש בתוכן שבאתר ללא רשות בעלי הזכויות.
בקשות לשימוש בתוכן כלשהוא מהאתר יש לשלוח דרך דף צרו קשר.