לברך או לא - זו השאלה

השאלה האם ראוי לברך את המדינה ביום העצמאות הפכה לסוגיה הלכתית בוערת; היהדות החרדית הממוסדת (אגו"י, ש"ס ודגל התורה) מתעלמת מחגי המדינה; החוגים החרדיים-קיצוניים ("נטורי קרתא", העדה החרדית) שורפים את דגליה מזה שנים במה שהם מכנים "יום העצמות"; ואילו רבני המפד"ל, בעלי פסק הסירוב הנודע, מתלבטים

לברך את מדינת ישראל, הממשלה ושריה, בשם ובמלכות, לקראת קיומה ה-46, או לא לברך? על מדוכה זו יושבים רבנים שאינם חשודים בחוסר כבוד למלכות ישראל בימינו.

אמנם החוג הדן בשאלה זו, לא על רקע הלכתי, אלא לאומי-קיצוני, הינו מיעוט שבמיעוט בארץ ובגולה, כי הרי היהדות החרדית הממוסדת – קרי "אגודת ישראל", "דגל התורה" וש"ס – אינה חוגגת את החגים הלאומיים של המדינה, לרבות את יום העצמאות ואפילו את יום ירושלים. להיפך. ואילו היהדות החרדית הקיצונית – קרי "נטורי קרתא" וה "עדה החרדית" בירושלים ובתפוצות – מפגינים נגד חגיגות אלו. הם מניפים ביום העצמאות (בלשונן "יום העצמות") דגלים שחורים ושורפים את דגלי הלאום. השנה, בגלל שיחות השלום, עומדים ה "נטורי קרתא" להניף על המעוז שלהם ב "מאה שערים" את דגלי אש"ף.

פסק עקרוני בעד

כאמור,עם קום המדינה תיקנו הרבנים הראשיים דאז הרב הרצוג והרב עוזיאל, את התפילה החגיגית המיוחדת באמירת הלל ביום ה' באייר (לפי התאריך העברי) יום הקמת המדינה לפני 46 שנה, וכן תיקנו את התפילה לשלום המדינה ולשריה בכל שבת. הרבנים הראשיים שבאו אחריהם, יחד עם מועצת הרבנות הראשית לישראל, המשיכו במשך 46 שנות קיום המדינה לומר תפילות אלו, מבלי להתחשב במי עומד בראש המדינה.

לא על רקע הלכתי

השנה, לקראת 46 שנות הכרזת המדינה, צצה השאלה אם לברך את המדינה או לאו. לא על רק הלכתי, כי כאמור לא חל שינוי בהשקפת התורה, אלא במדיניות הממשלה. את השאלה עוררו רבני המפד"ל שהקצינה בלאומניותה כפי שאומרים באידיש "מווארינו אין ערגער ויא א גיבארענער", כלומר מי שנהפך לבעל-תשובה מחמיר יותר מצדיקים גמורים, כמו שנאמר: "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד..."

השאלה התעוררה בד בבד עם פסק ההלכה שהוציאו הרבנים, הרב אברהם שפירא, רבה הראשי לשעבר וכיום ראש ישיבת "מרכז הרב", הרב שאול ישראלי ראש ישיבת "מרכז הרב" והרב משה צבי נריה, שלא לציית לפקודות המפקד לפנות ישובים עבריים.

יש טוענים כי אין לשנות את המנהג ולהמשיך באמירת התפילות לשלום המדינה, כי התפילה לשלום המדינה אינה תפילה לשלום השרים, כפי שנהוג היה בגולה כאשר היו מתפללים לשלומו האישי של "הקיסר ירום הורו", אלא התפילה היא לשלום המדינה להגנתה ולנצחונה במערכות ישראל שעתידות לבוא. אמנם ישנה תפילה ישירה לשלום השרים, אבל זו מיועדת ומכוונת שהקב"ה ישלח את אורו ואמיתו על ראש העם, שריו ויועציו שיתנהגו כראוי לנציגי העם היהודי. לכן הם גורסים כי יש להמשיך להודות ולהלל לשם יתברך על הדברים החיוביים שהממשלה עושה לעם היושב בציון, וזה לא פוטר אותנו מחובת אמירת ההלל והתשבחות של הממשלה, תהיה מה שתהיה.

הוויכוח החל בהקמת התנועה הציונית, שהיתה המדינה בדרך; היו שראו בתנועה זו כת של כופרים ובראשם ד"ר הרצל חוזה המדינה, מאידך, היהדות הדתית הלאומית דאז, הצטרפה לתנועה הציונית ולמחולליה והיתה שותפה מלאה בבניין הארץ, בהנהגת השלטון, בנשיאת הנטל הבטחוני, ובכל גינוני המלכות.

נולדה בין השמשות

רק לאחרונה חל קרע ביהדות זו, שבגלל קיצוניותה צומצמה נוכחותה בכנסת. מאידך, גם בחוגים של היהדות החרדית-לאומית נמצאו שמלמדים זכות על הממשלה הנוכחית שקבעה כי יום העצמאות השנה יוקדם מיום השבת (ה' באייר) ליום חמישי (ג' אייר, 14 באפריל) גם לא ביום הששי כדי למנוע חילול שבת. יצויין, כי גם באם יום העצמאות חל ביום שישי מקדימים אותו ליום חמישי.

יודעי חן מציינים, כי מדינת ישראל נולדה ביום שישי בשנת תש"ח, ביום שישי אחר הצהרים לאמר בין השמשות. יום זה היה ד' באייר. גם המנדט הבריטי הסתיים ביום שבת. היה זה ב-15 במאי, ואז הקדימו את יום העצמאות לד' באייר, מפאת קדושת השבת. מזה יוצא שהמדינה נולדה בערב שבת בין השמשות, כפי שנאמר בפרקי אבות: "עשרה דברים שנבראו בערב בין השמשות ואלו הן: פי הארץ, פי הבאר, פי האתון, הקשת, המן והמטה וכו', ויש אומרים אף המזיקין..."

על הסיפא סומכים אלה השוללים את המדינה כיהדות החרדית הקיצונית, "נטורי קרתא" והעדה החרדית. אלא שגם היהדות החרדית הממוסדת משתמשת באימרה זו, בעיקר בעיתות של מצוקה פוליטית.