לדוגמא: הרב שך | "הרב שך"
חפשו

במעלות מקדשי השם

רופא גיטו ורשה על ימיו האחרונים של הלל צייטלין הי"ד


מאת: נח זבולוני
פורסם: חרות | ספרות ואמנות - חרות (עמוד 5) - 31/01/1964 (יום ששי)
הסופר והוגה הדעות הלל צייטלין הי"ד, שהלך יחד עם אלפי יהודי ורשה, עטור בטלית ותפילין וספר "הזהר" הקדוש בידו, לכבשני טרבלינקה, היה בשנותיו האחרונות לחייו, מחסידיו הנלהבים של זאב ז'בוטינסקי ז"ל, ובמאמריו הרבים שפירסם ב "מאמענט" הורשאי, קרא לאבוקאציה מפולין ולעליה לארץ ישראל; אף היה לוחם למען מדינת ישראל השלמה.

מעניינת איפוא דעתו על השאלה האקטואלית השנויה במחלוקת האם אלה שהלכו לכבשנים ללא כל התנגדות חלקם עם קדושי ישראל וגיבוריו.

בספר הזכרונות של הד"ר מ. לנסקי "חיי היהודים בגטו ורשה" ("זכרונות של רופא" - זכה בפרס "יד ושם" ) מספר המחבר שהיה רופא גטו ורשה ושנפטר לפני כשבוע בירושלים, על ימיו האחרונים של הלל צייטלין הי"ד לפני שהובל לטרבלינקה יחד עם אלפי יהודי ורשה, וכן מובאת כאן דעתו של הוגה הדעות המהולל בשאלה זו. מ. לנסקי מספר כי בין החולים החדשים שהובאו לבית החולים בו הוא שימש כרופא, היה גם הלל צייטלין, יום אחד הביא חתנו מכתב בשבילו - וכאן הוא מספר (ואני מביאים דבריו ככתבם בספרו):

הפגישה בבית החולים

"במשך הכיבוש הנאצי לא ראיתי את הלל צייטלין, כי היה כלוא בבית ולא עזב מפתנו, מתוך דחף פנימי הלכתי לראות את פני האיש הדגול הזה, עז היה רצוני לחטוף עמו שיחה על המאורעות שאנו עדים להם. יהודים הובלו לאלפים ולרבבות אל מחנה-המוות ללא התנגדות פיזית מצידם. והלא הוצאו לא רק נשים, זקנים וילדים. גם צעירים אמיצים וגיבורים שכוחם במתניהם כמו אותם הסבלים, נכנעו וכל גבורתם נשתה למראה חייל גרמני או אוקראיני. אפילו לגבי אנשי המשטרה היהודית, שלא היו מזויינים, לא גילו שמץ של התנגדות. ועוד חזון תמוה בא לידי גילוי, בשעה גורלית זו, כאשר הטרגדיה היהודית האיומה נגולה לפנינו בכל צבעיה השחורים ומזוויעים, נתקף חלק גדול מהאוכלוסיה היהודית בשגעון "לעשות עושר". בשעה שהאומללים הסתתרו במחבואים והשאירו את מקצת רכושם בביתם, נמצאו אנשי בליעל שהיו שוברים את המנעולים ושודדים את הרכוש. אפילו ב "אומשלג" במקום התופת, מכרו יהודים לאחיהם השבויים, שחיכו לקרונות על המחנה משך כמה ימים לחם לשבור בו רעבונם במחיר שעלה פי ששה על המחיר בשוק. במקום רגש של רחמנות - אכזריות, גנבה וגזילה. על כל אלה חפצתי לדבר עם הלל צייטלין, לשמוע את דעתו ולדעת את השקפתו ויחסו אל תקופה זו.

לא בנקל עלה בידי למצוא במסדרונות הארוכים את המיטה בה שכב הלל צייטלין. בבית החולים שרר אז אי-סדר, צפיפות נוראה, נרעש ניגשתי אל הלל צייטליין ברכתי אותו בשלום, ומסרתי לו את המכתב. עמד נדהם כמה רגעים ולא יכל להוציא הגה מפיו. לבסוף שלט ברוחו ביקש אותי לשבת. ישבנו יחד על המיטה. פתח את המכתב והתחיל לקרוא. היה נרגז, חתנו לא כתב כלום על האנשים, שהיו כל כך קרובים לליבו, כל אלה האנשים נשמתם יצאה בטהרה זה זמן בטרבלינקה. הלל צייטלין הבין למה לא הזכיר חתנו את שמות האנשים. אבל הוא רצה להאמין כי הם עודם בחיים. הוא ביקש ממני תשובה, למה לא נזכרו האנשים האלה במכתב. הבטחתי להביא תשובה מחתנו. דברי הרגיעו את רוחו ושיחתנו עברה על עניינים ציבוריים.

דרגות בקדושת השם

הסתכלתי בפניו, תמיד הביעו צער וכיסופים. ארשת פנים זו הייתה אופינית לו. אבל בשעה זו היה לי הרושם, כי הבעת הצער לבשה צורה יותר עמוקה והערגון כאילו התעדן ולבש אצילות מיוחדת. הצגתי לפניו כמה שאלות: "מה דעתך על הסבילות, אשר האוכלוסיה היהודית מגלה כלפי מסע השמד ?" על זה השיב לי: "וכי מה יש לעשות? להתייצב נגד המרצחים, להתמרד? אין שום סיכויים לפעולת מרד".

שאלתי שוב: "האם אפשר להכתיב בזר של קדושה את ההמונים המובלים להשמדה? האם אפשר בכלל לקרוא בשם קדוש אדם מישראל, שעה שלא ידוע, אם היה עומד בנסיון אילו רצונו היה חופשי והבחירה בידו? מסע השמד שנערך ע"י היטלר בניגוד אל גזירות השמד בתקופות הקודמות שולל מהאדם היהודי את הבחירה, כי רק דרך אחת נשארה פתוחה לפניו והיא הדרך לטרבלינקה."

על שאלתי זו נתן הלל צייטלין תשובה זו: "שאלה זו נפתרה זה מכבר ע"י הרמב"ם, במקרה שיהודי נמצא הרוג בדרך, קדוש ייאמר לו, הואיל ובגלל יהדותו נהרג. כך פוסק הרמב"ם. לפי זה עיקר הקדושה היא המיתה עקב השתייכות ליהדות. יכול, איפוא, אדם מישראל להשיג את הכתר של קדושה בלי שיועמד לפני הנסיון." כמובן, המשיך הלל צייטלין את דבריו, "יש מדרגות שונות בערך הקדושה. המיתה שבאה אחרי עמידה בנסיון, מעלה את האדם על מדרגה יותר גבוהה מכיוון שזה שלב עליון ביותר בסולם הקדושה".

קידוש השם מתוך בחירה

בשעה שהלל צייטלין טרוד היה להסביר לי את השקפתו על עניין הקדושה, נזכר בכתב-יד שקרא במקורו. לפי דבריו לא השתמשו בו ההיסטוריונים היהודים.
"בכתב יד זה, אמר צייטלין, מסופר על מאורע שקרה בעיירה נידחת באוקראינה, בימי גזירות ת"ח. הקוזאקים של בוגדן חמלניצקי הקיפו את העיירה והזמינו את הרב ואת נציגי העדה אל ראש הפלוגה. הציעו לפני היהודים לקבל את הדת הנוצרית על יסוד התנאים האלה: כל היהודים יכולים להישאר בעיירה ולנהל את עסקיהם. חברי ועד הקהילה ישארו על כנם. הרשות בידי היהודים להתחתן בינם לבין עצמם. אם אין ברצון היהודים לקבל את הדת הנוצרית - יעשו בהם הקוזאקים כלה. כולם יישחטו ואיש לא יינצל.

שמעו הרב ונציגי העדה בשקט את הצעת הקוזאקים וביקשו לתת להם זמן שלושה ימים להקהיל עצרת עם. ראש הפלוגה הסכים. כאשר שבו הרב וזקני העדה אל העיירה, התקיימה אסיפה כללית והצעת הקוזאקים הועמדה לדיון. גדול היה הנסיון, כי התנאים של הקוזקים היו נוחים מאוד ומושכים את הלב. האסיפה הכללית החליטה בכל זאת לדחות את ההצעה ולמות על קידוש השם. מקץ שלושת ימים הגיש הרב את תשובת היהודים אל ראש פלוגת הקואזקים. כל היהודים נהרגו על קידוש השם ובתוכם זקנים, נשים וטף. רק נערה אחת בת שלש-עשרה ניצלה בנס. היא התחבאה והקוזאקים לא השגיחו בה. הנערה נמלטה על נפשה והגיעה לעיירה יהודית ושם סיפרה את כל מה שעבר עליה ועל מות קדושים של אנשי הקהלה".

הלל צייטלין סיפר את המאורע בשקט, בלי התלהבות ובלי סימני התרגשות. קולו לא רעד ודמעות לא זלגו מעיניו. רק ברק עיניו נעשה בהיר מאוד, וארשת היגון בקלסתר פניו נעלמה.

היה לי הרושם, כי נפשו ערגה למות מות קדושים בנסיון, כמו היהודים באותה עיירה נידחת באוקראינה לפני שלוש מאות שנה, אבל לא כל יהודי זוכה לכך.

צרה עינו של היטלר ביהודים ולא נתן להם לטעום טעם של קדוש השם. היטלר רימה אותם בתחבולות מרמה ובמזימות רשע, ולבסוף ערף אותם ככלבים לשחטם כצאן.

אני האשם ...

דומם ישבנו רגעים אחדים. חפצתי לדעת את תגובתו של הלל צייטלין על הירידה המוסרית מצד חלק ניכר של האוכלוסיה היהודית, "חשבתי על זה פעמים רבות. אספר לך מקרה. אתה זוכר את ליל האימים, כאשר האווירונים הרוסים הפציצו את הבניין של בית המשפט. נדמה לנו אז, כי בית החולים התרסק וכולנו ניקבר חיים. מה יכול יהודי לעשות ברגע איום כזה? ירדתי ממיטתי - סיפר הלל צייטלין - עמדתי על יד הקיר ואמרתי וידוי. כאשר נוכחנו, כי בניין בית-החולים לא ניזוק ואיש מאיתנו לא נפגע, שבתי אל מקומי, והנה ראה אני כי חבילת החפצים שלי שהייתה מונחת על מיטתי, נעלמה, אני מתחיל בחיפושים, שואל את שכני, אולי ראה את החבילה. אחרי חיפושים ארוכים נוכחתי, כי השכן שלי גנב את החבילה בשעה שהסבותי פני אל הקיר ואמרתי וידוי".
הלל צייטלין היה נרגז. "יודע אתה מי אשם בירידה מוסרית זו? הסופרים היהודים ובראש וראשונה אני בעצמי. אמנם, בי האשם. עשרים וחמש שנים עבדתי בתור סופר ומחנך ההמונים. נדמה לי, כי עלה בידי להרים את ההמונים מבחינה מוסרית אל שלב נעלה. לבסוף אכזבה כזאת. עבודתי כולה כאילו הלכה לאיבוד, אך ברגע היסטורי כזה, שאנו חיים בו, אנו עומדים בפני חזיונות מכוערים".

התרגשותו גדלה מרגע לרגע, עבר זמן-מה עד שעלה בידו לשלוט ברוחו, ושוב התחיל להאשים את עצמו.

"לא ביהודים האשם, כי אם בי. כתבתי כנראה מעט. צריך היה לכתוב יותר ודווקא במלים פשוטות, כדי שהיהודי מן הרחוב יבין בנקל ותכנן יחדור אל תוך נשמתו ויבלע בדמו. הזנחתי את ההמונים. רשלנות כזו, אין כפרה לעווני".

בנתיב האמונה

כבר הייתה שעה מאוחרת. החולים כבר ישנו שנתם. נחירת אפים ממושכה נישאה באוויר. נפרדנו. עליתי על משכבי, עצמתי את עיני, אולם לא יכולתי לישון. השיחה עם הלל צייטלין לא הרגיעה את נפשי. ספקותי לא הסתלקו.

הלל צייטלין כיהודי מאמין, תפס את המאורע ההיסטורי של הטבח הנורא כגזירה מן השמים, שאין עליה ערעור. על העם היהודי להביא קרבן, את מבחר בניו ובנותיו, כמו שאברהם אבינו מוכן היה להקריב את בנו יחידו, האם לא כתב הלל צייטלין בספרו "אלף בית של היהדות" כי "היהודי סובל תמיד מכיוון שנביא העולם מוכרח לסבול. מזמן שהעולם קיים סבלו תמיד אצילי הרוח, כי נגדם תמיד יתקומם עולם השפלות והכיעור, הרע והמושחת".

צייטלין האמין באמונה שלמה, כי העם היהודי הוא הלב של היקום. לפי הגדרתו של רבי יהודה הלוי. לא יכולתי לטבול את עצמי במעיין הזך של האמונה לפי תפיסתו של צייטלין. אחרי טלטולים רבים מצד אל צד סוף סוף נרדמתי. למחרת חכיתי לבוא חתנו של צייטלין. אבל הוא לא בא. האם נפל בידי הנאצים ויחד עם יהודים אחרים נשלח לטרבלינקה?

לא יכולתי לבוא אל צייטלין בלי מכתב. כי הייתי גורם לו בכך צער רב. החלטתי לחכות. אותו לילה. ה-6 לספטמבר שנת 1942, יצאה הפקודה, כי על כל היהודים הנמצאים בגטו, לעזוב את מעונותיהם ולהתייצב בשטח הנמצא בין הרחובות גנזה, זמנהוף, לובצקה וסטבקי, שם תהיה ביקורת המתייצבים ושם יוחלט מי ישאר בורשה. מאז לא ראיתי את הלל צייטלין. יחד עם כל החולים הובל גם הוא לטרבלינקה. אלף חולים הוצאו אז להורג. הטרנספורטים עם החולים לוו כמה אחיות ורופאה אחת.

מתו על שלושה אופנים

יהודי ורשה הלכו לקראת המוות על שלושה אופנים: הם מתו על קידוש השם, על קידוש האומה ועל קידוש המשפחה. ברובם המכריע מתו על קידוש המשפחה. היהודים גילו מסירות גדולה אל המשפחה ונכונות הקרבה בשבילה. כאשר נישבו הילדים הלכו האמהות אחריהם. בעל, שיכול להציל את עצמו, ליווה את אשתו. בנים ובנות שהיה להם זכות להישאר בגיטו, לא עזבו את הוריהם ויחד עימהם נסעו לטרבלינקה. הצו המוסרי להגן על כבוד האומה פעם בלבותיהם של מורדי הגטו. הם מתו על קידוש האומה. אבל בין יהודי ורשה היה גם חלק ניכר, אשר האמונה הייתה ציפית-נפשם. הם מתו מתוך אמונה בנצח ישראל ותורתו הקדושה. בשבילם הייתה טרבלינקה חוליה אחת בשרשרת המרטירולוגיה היהודית, אפיזוד היסטורי הולך וחוזר בתקופות ידועות בסדירות קבועה. הם קיבלו על עצמם את הגזירה תוך שלווה פנימית. הם מתו על קידוש השם.

בין נושאי הרעיון הדתי היה הלל צייטלין מראשי המדברים, נציגו הנעלה. הגשים את הרעיון בחייו ונשא אותו בליבו אל תאי הגאזים בטרבלינקה.

הגיש נח זבולוני

צולם בספריית שער-ציון, בית אריאלה - מדור העיתונות
Powered By Click for details


חרות ספרות ואמנות - חרות 1964

לחצו על המפה לתצוגה מדוייקת ואפשרות לצפייה בכתבות מאותו אזור.
במפה זו מופיעות הכתובות הבאות: mila 18, ורשה, פולין (גטו ורשה) | Treblinka, פולין (מחנה ההשמדה טרבלינקה)
 

ייזום והקמת האתר - אלי זבולוני - עולמות אפשריים בע"מ עולמות אפשריים בע"מ © 2010-2017 - עיצוב: סטודיו פיני חמו

© האתר ranaz.co.il והתוכן המצוי בו מוגנים בזכויות יוצרים. כל זכויות היוצרים על תוכן האתר שייכות לילדיו של נח זבולוני
כל התמונות באתר (אלא אם כן צוין אחרת) הן פרי יצירתו של אלי זבולוני בעל הזכויות בהם. אין לעשות בהן כל שימוש או לשנותן ללא הרשאה מפורשת מיוצר התמונות.
אין להעתיק, לשכפל, לחקות או לעשות כל שימוש בתוכן שבאתר ללא רשות בעלי הזכויות.
בקשות לשימוש בתוכן כלשהוא מהאתר יש לשלוח דרך דף צרו קשר.