יום הכיפורים, היום הטוב [08/09/1994] - נח זבולוני - רנ"ז

מקורות התענית במקרא ובתלמוד, מנהגי החג בקהילות היהודיות השונות ברחבי העולם, התפילות, המלקות, וארבע מיתות בית דין. איך הפכה דווקא תפילת "כל נדרי" ללהיט של החג.

נח זבולוני סוקר את ההסטוריה הארוכה של המנהג היהודי, שנשמר כמעט בצורתו המקורית, עד עצם היום הזה.

יום הכיפורים נמנה על הימים הטובים לישראל. לדעת הנשיא רבן שמעון בן גמליאל האומר: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וביום הכיפורים" (תענית ל' ע"ב). ובמקרא:

"ובעשור לחודש השביעי (תשרי) הזה ועיניתם את נפשותיכם כל מלאכה לא תעשו (במדבר כ"ט ז').

"והיתה לכם חוקת עולם, בחודש השביעי, בעשור לחודש, תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו. האזרח והגר הגר בתוככם, כי ביום הזה יכפר עליכם, לטהר אתכם מכל חטאתיכם נפשותיכם, חוק עולם" (ויקרא ט"ז כ-ט ל-א).

"וידבר ה', אל משה לאמר: אך בעשור לחודש השביעי הזה – יום הכיפורים הוא – מקרא קודש יהיה לכם, ועיניתם את נפשותיכם, והקרבתם אשה (קרבן) לה'. וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה, כי יום כיפורים הוא, לכפר עליהם לפני ה' אלוקיכם, כי כל הנפש אשר לא תענה (תצום) בעצם היום הזה – ונכרתה מעמיה. וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההוא מקרב עמה. על מלאכה לא תעשו – חוקה עולם לדורותיכם, בכל חובותיכם, שבת שבתון הוא לכם, ועיניתם את נפשותיכם בתשעה בחודש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם" (ויקרא כ"כ, כ"ו-ל"ב).

לעשות תשובה

והתלמוד אומר על יום הכיפורים:

"האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה, והאומר אחטא ויום הכיפורים מכפר. עבירות שבין אדם למקום – יום הכיפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו. את זו דרש ר' אלעזר בן עזריה: "מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא ט"ז ל').
תנא ר' חייא בר רב מצפת, ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש (ויקרא כ"ג ל"ב). והוא שואל: "וכי בתשעה לחודש מתענין? והלא בעשירי מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי – מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי" (ראש השנה דף ט' ע"א).

ערב יום הכיפורים נוהגים לערוך "כפרות" לוקחים תרנגול לזכר או תרנגולת לנקבה, ולמעוברת לוקחים תרנגול ותרנגולת, מספק, אולי תלד זכר, אולי נקבה, ומסובבים אותם מעל הראש ואומרים: "זה כפרתי זה חליפתי וכו'". יש שעושים בכסף ואת הכסף נותנים לצדקה, שבה יש משום רמז לכפרות בכסף, כי המלה כסף במילוי אותיות – כ"ף סמ"ך פ"ה, בגימטריה: כפרה.

לא בכל הקהילות היהודיות היו נוהגים את מנהג כפרות, יהודי עדן ויהודי תימן לא נהגו מנהג זה, גם באשכנז (גרמניה) לא קיבלו את המנהג.

מנהג נוסף – מלקות. אחר תפילת מנחה של ערב יום הכיפורים נוהגים להלקות את הקהל כדי להשיב את ליבו לשמיים, מהעבירות שבידו. המלקה היה אומר את תפלת "וידוי" והמלקה אומר: "והוא רחם יכפר עוון ולא ישחית, והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו: ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו", תפילה זו הוא אומר 3 פעמים שהם ל"א (39) תיבות כנגד ל"ט מלקות. נהגו להלקות ברצועה של עגל, להזכיר שיהודים חטאו במעשה העגל ולכן לוקין.

בארצות פרס, בוכארה כורדיסטאן וצפון אפריקה, היו קושרים את הלוקה לעמוד המלקות בעמידה, הנלקה היה פושט בגדיו עד מתניו ומחבק את העמוד בזרועותיו, כשקושרים מסביב להם, טלית ישנה, המלקות היו נערכות במסדרוני בית הכנסת. מלבד המלקות, חסידים היו נוהגים לסדר לעצמם ארבע מיתות בית דין והן: סקילה, שריפה הרג וחנק. את המנהג העבירו יהודי מרוקו גם לירושלים, מספרים כי בעיר העתיקה של ירושלים היו נוהגים להלקות, והנלקה היה נקשר לעמוד, לאחר מכן כורך רצועה של בד סביב לגרונו ושני אנשים מושכים זה מצד זה וזה מצד זה, והרי לך מיתת חנק.
עולה על הכסא גבוה ואחר דוחפו מלמעלה למטה עד שנופל והרי לך סקילה. נוגע בנר בוער עד אשר נכווה, והרי לך שריפה.

על תפילת "כל נדרי", שאפילו החופשיים ביותר, נוהרים לשמוע אותה, היתה נטושה מחלוקת בין גדולי הרבנים. בדורות הקודמים ראו בתפילה זו כעין הערמה על הנדרים והשבועות. חכמי צפון אפריקה וספרד, עד הרמב"ם לא הזכירו מנהג זה, או שהתנגדו לו.
יצויין, כי הרב שמשון רפאל הירש (1888-1808) המנהיג והוגה הדעות של היהדות החרדית בגרמניה במאה ה-19 ביקש לבטל את אמירת "כל נדרי" אבל לא עלה בידו. וחרף העובדה שרוב הציבור אינו מבין את משמעותו, אף על פי כן נתקבלה התפילה אצלם בקדושה יתירה. יצויין, כי רק אצל היהודים יוצאי איטליה נאמרת התפילה בעברית ולא בארמית כפי שנהוג.

האשים את הרב

על תפילות "אשמנו ו "אבינו מלכנו" הנאמרות בסליחות ובימים הנוראים, ישנם סיפורים גם קצת מבדחים. אחד מהם: מעשה באיש אחד שהפיץ שמועות רעות על רב המקום, שהרב עובר עבירות גדולות, כגון גניבה, גזילה, ניאוף ועבירות אחרות. כאשר נודע לרב על השמועות שמפיצים עליו, ביקש להביא בפניו את בעל הרכילות, בפני כל קהל העדה הקדושה ושאל אותו: מניין לך כל הדברים שאתה מספר עלי? הראית אותם בעיניך? או שמעת? דבר ואשמע וכל הקהל הקדוש ישמע מפי פיך.

האיש ענה לו בחוצפה ואמר: "באוזני שמעתי מפיך ולא מפי אחרים. שהודית בפיך שעשית מעשים מכוערים ועבירות וכמו שנאמר "הודאת בעל דין כמאה עדין דמי". מתי שמע ממני שאל הרב את הדברים הרעים אלה? על כך אמר לו היה זה בימים הנוראים, עמדתי לידך בבית הכנסת ושמעתי כיצד אתה מתוודה על כל הפשעים והחטאים הנוראים שעשית ואמרת: "אשמנו בגדנו" ואף אמרת על חטא שחטאנו לפניך בגילוי עריות" וכן אמרת: על חטא שחטאנו לפניך בוועידת זונות" ועוד. האם אהיה כרוכל ואמנה את כל החטאים שפרשת, אמר לו הרב: אמת היא שהתוודיתי לפני הקדוש ברוך הוא על העבירות, לא שאני עברתי עליהן, אלא מפני שאתה ואחרים עברו עליהן.

ישנם סיפורים פיקנטיים שקרו ביום הכיפורים, שהשמחה והעצב משמשים בערבוביה. בימי מלחמת העולם השנייה סופר על יהודי ש "בילה" 15 שנה במחנות הצפון מאחורי מסך הברזל הסובייטי על היותו ציוני. כאשר שוחרר והגיע ארצה בשנת 1957 ישר לירושלים סיפר, את המאורע ולאחר מכן הנציח אותו בספרו "המחנות הצפון" ו "אושפיז בליל כל נדרי".

בכלא הרוסי

"ידעתי שהלילה ליל כל נדרי הוא, ידעתי והרהרתי בימים עברו. בהימצאי ביום קדוש זה בתוך עמי ובתוך משפחתי. מהרהורים עברתי לדמיון, שבו חרגו תמונות הימים ההם ממסגרותיהם וכמעט אפפוני המציאות שנגנזה. הדלת נפתחה ו "השושבינים" הובילוני לחוקר. במקום מנגינת "יעלה" שנכספתי עליה, ליווני השומרים במעלית למשרד החוקר ובמקום מנגינת "כחומר ביד היוצר" הייתי כאסיר ביד החוקר. וכי פלא הוא שפעם קלחו עיני דמעות למכביר? דמעותי טשטשו את ראייתי וכמעט שמעדתי על המדרגות. "למה אתה חולם בהקיץ"? גערו בי השומרים. גערתם זו החדירה רעיון בלבי, שהפעם עלי להוכיח לפירטים אלה שהנני יודע לכבד את יום הכיפורים ויהיה מה.

"בהיכנסי לחדר החוקר פניתי אליו בדברים אלה: לשוא הזמנת אותי הערב. הערב לא אפתח את פי להגיד לך קטנה או גדולה. הוא העיף בי מבט פליאה וביקש שאחזור על הצהרתי, ואחר כך ניגש אלי ושאל לסיבת הדבר. אמרתי לו שהסיבה היא שהלילה הזה, הוא הכי קדוש מכל ימות השנה לעם ישראל, אבל מכיוון שלו אין מושג על כך, לא כדאי לי להרחיב את הדיבור. סקרנותו גברה, ואני שתקתי.

"לשאלתו למה אני שותק, עניתי לו שאם אני שותק עליו להבין שזה סוד כמוס שאינני יכול לגלותו". "אני נותן לך הן צדק קומוניסטי שלא אגלה לאף אחד, "נו"! ספר כבר" ביקש החוקר. על כך עניתי לו שיש לי נסיון של שנים ואני יודע שהן צדק קומוניסטי אין בו ממש. הוא נתיישב והדליק סיגריה, מבלי להסיר עיניו החודרות ממני. באותם רגעים שוב הופיעו לפני התמונות מימים עברו, ההזייה הכניסה אותי בסתר ודמעות החלו שוב נושרות מעיני. בראותו אותי בוכה מיהר לקום, אחז בשרוולי וצעק: "הפתגם הרוסי אומר: שמוסקבה אינה נותנת אמון דמעות". זה מוכיח, עניתי לו, על איזה גובה תרבותי ומוסרי עומדת מוסקבה. טוב, אגיד לך, אבל אבוי ואבוי לך אם תגלה את הסוד הכמוס לאחרים. אז לא תשמע ממני אף מלה יותר. אפילו שתהרגני. אם כן דע לך, המשכתי, שבליל זה נכנס המלאך גבריאל לכל בית יהודי ומשוחח עם כל בני המשפחה. מכיוון שהוא מחכה לי בתאי, אינני יכול להישאר אצלך, אפילו לרגע! הוא החוקר הוכה בתדהמה ומיד טלפן: "חבר גנרל, אני מפציר בך בשם המפלגה הקומוניסטית שתיכנס ושמע דברים מענינים".

"הגנרל נכנס והתיישב על הספה."נו", פנה אלי איגנטוב החוקר. "ספר לחברי הגנרל מה שסיפרת לי זה עתה". כשחזרתי על דברי קם הגנרל ממקומו, מחר כף ואמר: זה מה שנקרא מלומד בורגני, אני יורק על ההשכלה שלך, אם אתה מאמין בשטויות כאלה? ואתה, אדוני הגנרל, אינך מאמין בשטויות כאלה? ובהצביעי על תמונת סטאלין ולנין, הוספתי: אתה הגנרל הלא מאמין באלה! בשמעו את דבריי רקע ברגליו וצעק "הוציאו מיד את המשוגע, את הסמרטוט את הנבזה מהחדר ושילך לעזאזל"! משחקי עלה יפה והשומרים החזירוני מיד לתאי.

המלאך גבריאל מבקר

"ביודעי שהשומר יסתכל כעת על התנהגותי בתא. התחלתי לשוחח ברוסית עם "האושפיז" החשוב, "המלאך גבריאל" ואלה היו דברי: "אורח נכבד ונעלה, צר לי מאוד שנאלצת לחדור דרך סבכי ברזל אלה כדי לבקר את היהודי היחידי הנמצא במקום ארור זה. ספר לי, אבקשך, מצבם של אחינו בני ישראל בכל מקום, האם ידוע להם שבארץ החופש הקומוניסטי מתנוונים גם הרבה יהודים זה עשרות בשנים בבתי כלא?" כדי שהמשחק יהא שלם והשומר המטומטם יהרהר בדבר, שיניתי את קולי, והקול השני, כביכול, ענה: "הירגע בני, עליך לדעת ולזכור שלא נסיון אחד נתנסו אבותיך והם יצאו מהם בשלום. גם אליך תגיע השנה שתנתק את כבלי הפיראטים האדומים שישארו לדראון עולם בתולדות האנושות. חזק ואמץ כי זה אני גבריאל, המדבר אליך".

"השומר מיהר לפתוח את הדלת ושאל עם מי דיברתי. עם אורח דיברתי, עניתי. "מה שמו?" צעק השומר. עניתי לו שאיחר את המועד, כי האורח, בשמעו חריקת הדלת, יצא דרך החלון. השומר לא איחר למסור את הידיעות האחרונות לממונה עליו, והממונה מסר על כך לחוקר. התוצאה ממשחקי היתה שלא הוזמנתי לחוקר לחזור אליו כל אותו יום הכיפורים, מכיוון שכבר "יצאתי מדעתי", לא מיהרתי לחזור אליה, וכל היום הזה השתדלתי לשיר. ואגב כך להתפלל בכוונה עמוקה. לרקוד , להתפשט ולהתלבש ולבקש בלי הפוגות מים. כשאלוני למה דרושים לי המים, עניתי בתמימות שאורחי רוצים להתרחץ ולרחוץ את רגליהם. "למה אינני רואה את האורחים שלך?"שאל השומר ברוגזה רוסית. "אם אינך רואה אותם, סימן שאינך זכאי לראות דבר נשגב ונעלה". אמרתי לו.

למחרת יום הכיפורים, בא הרופא והודיע שעלי להתכונן להסעתי לפקולטה הפסיכיאטרית. שם שאלוני המומחים אם אני זוכר שמות ספרים שקראתי. עניתי להם בתמימות, שאני זוכר ולשאלתם השנייה עניתי ששם הספר הוא "ניקולא הקדוש" ומחברו היה ישו הנוצרי, הם התלחשו ביניהם ואחר מהם קם ואמר: "הבחור הוא שחקן ממדרגה ראשונה הוא לועג לכולנו" בשובי לתאי מצאתי בו "דייר משנה".

שוב עברו ימים ולא נקראתי לחקירה, לא הצטערתי על כך. כעבור שנים אחדות נודע לי שהחוקרים היו עסוקים אז בישיבה, שנקראה על ידי הגנרל, שבה דנו אם כדאי להמשיך ולחקור אותי. לא השליתי את עצמי שהתנהגותי המוזרה תחיש לי את הגאולה. היא רק עזרה לי לעמוד על כשרונם של החוקרים הללו, ונתנה לי שהות רבה לחשוב מה לענות על השאלות המרובות שישאלוני. אמנם נוכחתי כי עסק לי עם מטומטמים, חסרי מוח והגיון. זה היה הצד החיובי של משחקי. הצד השלילי שבו יכול היה להיות שיחליטו להכניסני למוסד של חולי רוח ובעזרת סוכנים "רופאים" יגמרו את חשבונם אתי.

כל נדרי במנזר

עוד סיפור על "כל נדרי", שמחפש ילדים יהודים במנזרים, בזמן השואה, על כך מספר הרב ד"ר ש. ז. כהנא מירושלים, לשעבר מנכ"ל משרד הדתות וראש "הוועדה להר ציון", ומעשה שהיה כך היה.

גולת הכותרת של הסיפור, היא "הקטרינקה" (תיבת מנגינות כמו הפטיפון – נ.ז.). היה זה כאשר הגיעו החיילים האמריקאים למחנה ההשמדה בוכנוואלד. הם פתחו את שערי המחנה לרווחה, ושחררו את האסירים. האסירים יצאו מן המחנה וכל אחד הלך לדרכו. גם רב לייזר מצסטוחוב יצא מן המחנה, ליד השער הפתוח לרווחה עמד רגע וחשב: לאן? לאן אלך עכשיו? הוא ידע כי כל בני משפחתו נהרגו. כולם נשלחו יחד אתו למחנה, ובעיניו ראה כיצד הלכו לכבשן והפכו לעשן ואפר.

רק תקווה אחת נשארה לו: כאשר הלכו כל אנשי העיירה למחנה המות, הצליח להגניב את יוסלה בנו הקטן אל מחוץ לגטו, אל "הצד הארי" של העיירה. מי יודע, חשב רב לייזר, אולי חי הילד... אולי הוא חי. צריך לחפש אותו החליט רב לייזר, אבל איך מחפשים? ואיפה?

הלך רב לייזר וחזר לעירו צנסטוחוב, הוא התחפש לקבצן מבקש נדבות, כדי שלא יכירו אותו הגויים אנשי צנסטוחוב, לבש ר' לייזר בגדי איכרים, ואת פניו כיסה בכובע ישן, שירד על עיניו. וכך הסתובב בחוצות ובשווקים של צנסטחוב. בכל פעם היה רואה ילד עובר בדרך – היה עומד ומביט בו, אולי הוא יוסלה בנו? אולי זה יוסלה שלו? אך עברו ימים והילד איננו. התחיל ר' לייזר לשאול ולחקור בזהירות: האם הכיר מישהו משפחת לייזר? ומה קרה לבני המשפחה?

סיפרו לו אנשים כי כל בני המשפחה יצאו מן הכפר ברכבת המוות, רק הילד הקטן יוסלה שלו נשאר בכפר, אחר כך מסר אותו מישהו למנזר שיתחנך כנוצרי אצל הנזירים. לאיזה מנזר נמסר הילד, ואיפה הוא היום, זאת לא ידע איש. "הילד חי", חשב ר' לייזר, "ואני אציל אותו".

הלך ר' לייזר ממנזר למנזר ושאל על הילד שלו, אך הנזירים הכחישו הכל. מעולם לא ראו את הילד שלו. ומעולם לא דרך על סף המנזר תינוק מישראל, טענו הנזירים. ר' לייזר ידע שהנזירים משקרים במצח נחושה. אך מה יכול לעשות? הלך וקנה לו "קטרינקה" ובין שאר המנגינות שהכניס לקטרינקה היה גם ניגון "כל נדרי".

קשר ר' לייזר את הקטרינקה אל גבו, והתחיל להסתובב בין בתים וחצרות. בכל מקום שראה ילדים – היה מעמיד את הקטרינקה על רגליה והתחיל לסובב את הארכובה. מיד היו מתאספים עוד ועוד ילדים ושומעים – היה הוא עומד ובוחן את פניהם. במיוחד היה מביט בהם כאשר ניגנה התיבה את ניגון "כל נדרי", איזה ילד משתנים פניו? לאיזה ילד מתעורר בו פחד פתאום, או עצב, או געגועים?

יום אחד, כאשר ניגנה הקטרינקה את מנגינת "כל נדרי", ניגש אליו אחד הכפריים ושאל בחשד: "ניגון עצוב זה, שאתה מנגן, מנין בא לך? זה אחד משיריהם של ז'ידים הארורים?" "שיר זה הבאתי מסיביר" – ענה לו ר' לייזר, שם כל השירים עצובים הם. נחה דעתו של הכפרי והלך משם.

נדד ר' לייזר מכפר לכפר מחצר לחצר, וממנזר למנזר. כשהיה מגיע למנזר. היה מתיישב בכיכר ומנגן שעה ארוכה. עד שכל ילדי המנזר היו יוצאים אליו, עומדים מסביב ומקשיבים. כאשר ראה ילד מתרגש בשעת ניגון "כל נדרי" – ידע כי מילדי ישראל הוא. וכאשר התפזרו כל הילדים, היה הולך אחרי אותו ילד, משוחח אתו, ומספר לו כי המלחמה נגמרה, הסכנה עברה, ועתה יכול הוא לשוב אל עמו.

שנה שלימה הסתובב, לייזר, עם הקטרינקה שלו בין המנזרים. הוא לא הניח אף מנזר בלי נגינת הקטרינקה. הוא הצליח להציל עשרות תינוקות מישראל שהתחנכו במנזרים, והחזיר אותם לדת אבותיהם. אך יוסלה שלו לא היה ביניהם, הילד נעלם ואיננו ועקבותיו אבדו.

בינתיים התחילו לחשוד בו. ראשי המנזרים פקדו לגרש את ר' לייזר, ולא להרשות לו לנגן ליד המנזר. כבר היה איזה כפרי שהעיז לדחוף אותו ואף ירק עליו. מישהו אף הרים אבן ואיים. רב לייזר לא יכול עוד להוסיף ולהסתובב בין המנזרים. הרים ר' לייזר את ידיו כלפי מעלה, ואמר: "ריבונו של עולם. אשתי וילדיי עלו בעשן לשמים, ואני מסתובב כבר יותר משנה בין המנזרים לבקש את יוסלה שלי ואינני מוצא אותו. מעתה, אב הרחמים מטיל אני עליך את המצווה לדאוג ליוסלה שלי. שים עליו עין, שמור עליו יחד עם כל ילדי ישראל, שאין להם דואג, ואיש אינו יודע איפה הם".

לקח ר' לייזר את הקטרינקה הניח אותה תחת גל האבנים של בית הכנסת ההרוס, ועלה לישראל. ואנשים שהגיעו מפולין מספרים, כי מזמן לזמן היו שומעים מנגינות עצובות של קטרינקה פורצות מתוך האדמה, ובין הקולות אפשר היה להבחין גם במנגינת "כל נדרי".

תגובה

[תגובתו של ישראל שחק שפורסמה במדור "תגובות" בעיתון "דבר" מיום 14/9/1994]

אני מצטער, שנח זבולוני צינזר את המשנה על יום כיפור שבראש מאמרו ("דבר", 8.9.94). הנוסח המלא הוא: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב ויום כיפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך". מטרתה של הצנזורה הזאת היא להחליף את מורשת היהדות בסילופה, הנקרא "אידישקייט" בפי החרדים האשכנזים. במקום שנקבל תמונה איך באמת היה נחוג יום כיפור בירושלים של הלל ושמאי, של ר' גמליאל הזקן ור' יוחנן בן זכאי, כחג של ריקודי בנות בכרמים כשהבחורים נהנים מיופים (אגב, בלי התפילה הרמאית "כל נדרי"), ולא בסידרה של בכיות משעממות כמו שעושים החרדים, מוכנים אנשים כמו זבולוני לצנזר משנה מפורשת ולמנוע מציבור קוראיהם להנות מהיופי הנמצא בחלק מהמורשת היהודית.

ואם כבר עוסקים במנהגים של קהילות ישראל, אני מוכן לתרום ל "דבר" סיפור שהיה נפוץ בין יהודים פולנים. כידוע, לפני תפילת "כל נדרי" שני נכבדי הקהל מוציאים ספר תורה מארון הקודש לבימה. הכבוד הזה נופל בדרך כלל בחלקו של הרב ושל המתפלל העשיר ביותר בבית הכנסת. פעם כשהרב והגביר נשאו את ספר התורה ביחד, ראה הרב שהגביר מחוויר וקרוב להתעלף. מיד לחש לו: "מה קרה לך?" "שכחתי לנעול את הדלת שלי ויש לי המון כסף בבית", לוחש לו הגביר בחזרה. העיף הרב מבט בקהל והרגיע את הגביר: "אל תדאג, הגנבים מקפידים לבוא ל 'כל נדרי' ".
ישראל שחק, ירושלים

תגובה על תגובה

[תשובתו של נח זבולוני לתגובה של ישראל שחק. פורסמה במדור "תגובות" של עיתון "דבר" מתאריך 22/9/1994]

ישראל שחק, ששנאתו לחרדים מעבירו אותו על דעתו, "החל לטפס על קירות חלקים" ונטפל לכותב שורות אלו. שחק מאשים אותי ש "צינזר את המשנה", לא פחות ולא יותר (תגובות 14.9.94). למען הדיוק והאמת, אם ישראל שחק הוא קורא נאמן לרשימותי ב "דבר", ומדקדק בקריאתו "כחוט השערה", ידוע לו, כי לא פעם הבאתי את כל המשנה על יום הכיפורים במלואה, וראיה לדבר ראה מאמרי על "ט"ו באב" ועוד כהנה וכהנה ... וציבור הקוראים ב "דבר" "נהנה מהיופי הנמצא בחלק מהמורשת היהודית" כדברי שחק.

הפעם הרשימה שלי על יום הכיפורים שהתפרסמה ב- 8.9.94 נפתחה במילים "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים" ולא הייתי צריך להביא את כל המשנה, הבאתי אותה במאמרי על ט"ו באב, כי זה שם הוא העיקר, ו "די לחכימא ברמיזא" ולהיפך ... כאמור. ובוודאי לא צינזרתי את המשנה ולא היתה מטרתי להחליף את היהדות בסילופה של "אידישקייט" כפי ששחק מאשים אותי. הוא סתם נטפל לי.

כידוע ששחק הוא פרופ' לכימיה אבל לא ידוע, לע"ע [לעת עתה - א.ז], כי הוא גם יודע מחשבות, בודק נסתרות ורחשי לב. אני תקווה, כי שחק יבין, כי לא באתי להצטדק, אלא להעמיד את הדבר על דיוקו ...
נח זבולוני, ירושלים