"הפזיזות החיובית"

שני הזרמים, הרוויזיוניזם וגוש-אמונים, הפרו זה את זה, והכשירו את הקרקע לצמיחת אידיאולוגיה, שיסודה בסינתיזה בין משנת הרב קוק להגות הרוויזיוניסטית

כשהוקם גוש-אמונים היו מי שהגדירו אותו "תנועה סהרורית חולפת". אולם השנים חלפו והתנועה תפסה מקום מרכזי בזירה הציבורית הישראלית והיתה לבעלת השפעה מרכזית על עתידה של עם ישראל בארץ-ישראל.

ספרו החדש של הרב יוחאי רודיק, "ארץ גאולה", עוסק בשורשיו האידיאולוגיים של גוש-אמונים ומנסה להוכיח, כי לפנינו תהליך שראשיתו בשנות ה-50, בעת שהתנהל מאבק עקרוני בין "אדוקי הדת ואדוקי החולין", והמשכו בשנות ה-60 וה-70, שבהן התחזק הציבור הדתי-לאומי. גוש-אמונים ניסח אז את "נספח מס' 1", שהגדיר את מטרתו: "לעורר הגשמה ציונית מלאה במעש וברוח, תוך הכרה כי מקור החזון בתורה ומורשת ישראל" וסופו - בשנות השמונים בהקמת ההתנחלויות ביהודה ושומרון ובחשיפת המחתרת היהודית.

הרב יוחאי רודיק הוא בנו של שמעון רודיק, יו"ר סיעת המערך בחיפה וממלא מקום ראש עיריית חיפה. הוא מוסמך האוניברסיטה העברית ובוגר ישיבת ההסדר "הר עציון" בגוש עציון, שבראשה עומד הרב יהודה עמיטל. את לימודיו התורניים המשיך בישיבת "מרכז הרב" בירושלים.
יוחאי רודיק גדל בבית שבו התמזגו ערכי תנועת העבודה והסוציאליזם עם ערכי תורת ישראל. הסובלנות והפתיחות של בית הוריו איפשרו לו, כפי שהוא מעיד על עצמו, לגדול בדרך עצמאית.

בשיחה עם כותב שורות אלו סיפור, כי עסק תקופה ארוכה בחקר משנתם האידיאולוגית של בני דור הכיפות הסרוגות בכלל, ותנועת גוש אמונים בפרט. ספרו "ארץ גאולה" הוא נסיון לפרוש את המשנה הזו על רקע מרקם היחסים המורכב בין הציבור הדתי והחילוני במדינת ישראל.

גרעין גחל"ת (גרעין חלוצים לומדי תורה), שראשיתו בשנות החמישים, בישיבת "בני עקיבא" בכפר הרוא"ה והמשכו בישיבת "מרכז הרב" בירושלים, היה כור ההיתוך האידיאולוגי של הגוש. חברי הגרעין הזה, בהם הרב חיים דרוקמן, הרב צפניה דרורי, הרב יעקב פילבר, נמנו לימים עם מנהיגיו המרכזיים של גוש-אמונים.

עד למפגש ב "מרכז הרב" בין חברי גחל"ת לרב צבי יהודה הכהן קוק, לא חרגה משנת הרב אברהם יצחק הכהן קוק ז"ל מתחום חוויה אישית של יחידים ומגדר תורה שנלמדה בקבוצות מצומצמות. רק לאחר הגעת גרעין זה לישיבת "מרכז הרב" קיבלה משנת הרב את תנופתה הציבורית, עד שהיתה לשיטה מקפת שעמדה לימים בבסיס פעילות גוש-אמונים. בגליון פנימי ראשון שהוציאו חברי הגרעין נאמר: "עליהו להוות את גחלת הדורות, לשאוף להגיע אל אותה תקופה, בה ישב איש תחת גפנו ותחת תאנתו, בשומרו את תורת אלוקים".

בחלק האחרון של ספרו דן המחבר במרקם האידיאולוגי של המחתרת היהודית, שיצאה משורות גוש-אמונים, וקובע כי ההתארגנות האמורה, בעיקר בקבוצת "הר הבית", נעוצה בשתי הנחות מרכזיות: האחת - כי בקרב הציבור הדתי-לאומי, הרואה במפעל הציוני שלב מחוייב המציאות בדרך לגאולה השלמה, קיים מעין "מדחף רוחני פנימי" שאינו מניח לו לשקוט על שמריו. השניה - שההתארגנות נובעת מן ההתנגשות העקרונית בין שתי מערכות נורמאטיביות: הראשונה, חוק המדינה החילוני והשלכותיו על תחומי המשפט ועל אורח החיים במדינת ישראל, והשניה, חוק ההלכה ומחוייבות הציבור הדתי לשמירתו וליישומו.

הרב יוחאי רודיק מציע לראות בצירוף ההזדמנויות ההיסטורי, במישור הלאומי מדיני, מסגרת שבה נפגשו, לאחר מלחמת ששת הימים ולפניה, אנשים ורעיונות מהעבר, בעיקר אנשי הפלג הלאומי בלח"י עם צעירים בעלי פוטנציאל רעיוני ואקטיביסטי דומה מקרב הציבור הדתי-לאומי. שני הזרמים היפרו זה את זה, והכשירו את הקרקע לצמיחת אידיאולוגיה, שיסודה בסינתיזה שבין משנת הרב קוק להגות הרביזיוניסטית.

בספרו מגיע הרב יוחאי רודיק למסקנה כי כל הקבוצות מקרב המחנה הדתי-לאומי שנסקרו לעיל, החל בגרעין גחל"ת בשנות החמישים, דרך גוש-אמונים בשנות השבעים ועד למחתרת היהודית בשנות השמונים, מדגימות את התפיסה שלפיה דווקא הוודאות בהתגשמות הגאולה עשויה להניע לאקטיביות יתירה. אופיה של פעילות אקטיבית זו נתון, לדעת מחבר הספר "ארץ גאולה", במחלוקת קוטבית בציונות הדתית גופא, בעוד שחלק מתלמידי הרב צבי יהודה קוק טוענים "הלוחם האמיתי הוא החמוש בגבורת הסובלנות ומאמין כי הגאולה תבוא קמעה ולא "משיח עכשיו" (הרבי מלובאביץ') ובדרך של חינוך איטי (הרב שלמה אבינר) ".

כנגדם ניצבים תלמידים הרואים במעש האקטיבי עצמו גורם מחנך ורב משמעות. על-פי תפיסה זו, "כל מהלך גאולת ישראל בדורנו בנוי על תכונת הפזיזות החיובית, שבלעדיה ארץ ישראל לא היתה נבנית" (הרב אריאל). כך או כך, אין ספק כי לאחר מותו של הרב קוק, מנהיגו הרוחני ומקימו של גוש-אמונים, הצמיחה התנועה ערב רב של מגמות רעיוניות ומעשיות, שבהעדר הרב לא היה מי שיאחד, יברור ויכוון אותן.