המשפחה המורחבת של גמיינר

בימים אלה מלאו עשר שנים לכפר הילדים נרדים בערד, שהוקם ב-1981 על-ידי קרן הרמן גמיינר בגרמניה. הכפר משתייך לאיגוד הבין-לאומי אס.או.אס, המאגד 400 כפרי ילדים ב-110 מדינות, ובהן קוריאה, ניגריה, וייטנאם, הודו, בנגלה-דש, ניקרגואה, צ'ילי, אלג'יריה ולבנון.

את האיגוד הבין-לאומי אס.או.אס הקים פרופסור הרמן גמיינר ^{[ * ]} . סיסמתו היתה: "כל ילד זקוק לאמא ולאהבה וכל ילד זכאי לכך; ילדים הם אוצרנו החשוב ביותר, הם מקור גאוותנו ושמחתנו, הם טעם קיומנו. אם נעניק לילדים הווה מאושר, הם יעצבו עתיד מאושר".

אחרי מלחמת העולם השניה, בשנות ה-40 של המאה ה-20, בכפר אימסט שבהרי טירול, במרכז אירופה ההרוסה שלאחר מלחמת העולם השניה, נרשם חייל משוחרר מהצבא האוסטרי הנאצי, הרמן גמיינר מטירול, אוסטריה, ללימודי רפואה באינסברוק. על תלי חורבות עריה של אירופה שוטטו באותם ימים ילדים עזובים, מחוסרי הורים ומחוסרי בית. הרמן גמיינר מצא בעיר מגוריו מרתף עזוב וצריף דל, והציע אותם כמקום מקלט לילדים המשוטטים. במשך הזמן, משנוצרה כימיה בינו לבינם, פנה אל הכנסיה הקאתולית המקומית וביקש את עזרתה בשיקום הילדים. הכומר נענה לבקשתו והעמיד לרשותו את מרתף הכנסיה. הילדים אספו ברחובות חלקי ריהוט שונים וגרוטאות, תיקנו אותם והפכו את המרתף למועדון ולמקום מחסה.

הסטודנט גמיינר פנה לעזרת הציבור בעירו וביקש תרומות לשיקום המבנים. משעלה בידו לאסוף סכום ניכר החליט לגייס עוד אנשים שיסייעו לו בפעילות למען העניין. ואכן, אנשים שונים נרתמו למשימה. הוא המשיך ופנה לרשויות המקומיות השונות באוסטריה בבקשה שיקצו לו מגרש להקמת בית לילדים העזובים. אימסט, עיירה קטנה באוסטריה, נענתה לפנייתו והקצתה מגרש למטרה זו.

כאשר עמד לרשותו של גמיינר מגרש הוא גייס את חברו ששירת עימו בצבא האוסטרי ושנעשה בינתיים לקבלן בתים והציע לו שיקים על חשבונו שלו בית לילדים העזובים. גמיינר התחייב שבמשך הזמן יגייס סכום כסף ויחזיר לו.

ב-1950 הוקם הבית הראשון, "בית שלום", בעיירה אימסט שבטירול. במשך השנים הצטרפו לתומכים בפרוייקט ראשי הדתות באוסטריה, ואף תרמו לו כספים. הפרוייקט אס.או.אס. נקרא שמו, התרחב והתפשט על-פני ארצות רבות - 110 מדינות, כאמור, ובתוכן ישראל.

בישראל נרתם למשימה זו ד"ר א. מ. קורץ, כשהיה מנכ"ל משרד הסעד. היה זה לאחר מלחמת ששת הימים. על-פי הסכם שנחתם בין המלך חוסיין לבין גמיינר הוחל בהקמת כפר לילדים עזובים בבית-לחם. צה"ל ציווה להפסיק את הבניה, על-פי הוראות ועדת המנכ"לים, שרובם היו אנשי צבא. ד"ר א. מ. קורץ, מנכ"ל משרד הסעד דאז, הורה לנציג הסעד בוועדה לבדוק את הנושא. נציג הסעד, ד"ר מרדכי אביצור, יליד מצרים הבקיא בשפה הערבית, בירר את העניין והודיע לד"ר קורץ כי מדובר במוסד הומאני, מקלט לילדים עזובים, שמקים האיגוד הבין-לאומי אס.או.אס. ד"ר קורץ הפעיל את מלוא השפעתו על ועדת המנכ"לים וזו שינתה את החלטתה והרשתה להקים את "בית השלום" בבית לחם.

זמן קצר אחר-כך החליט ד"ר א. מ. קורץ, המכונה "הסבא של הילדים" להקים גם בישראל כפר דומה ופתח במגעים עם הארגון אס.או.אס. ב-1979 הונחה אבן הפינה לכפר בערד, בעזרתו של ראש המועצה המקומית דאז אברהם שוחט. ב-1981 נפתח כפר הילדים נרדים.

בכפר חיים הילדים מיום מלאת להם שלוש שנים ועד תום שירותם בצה"ל. הכפר משתרע על 15 דונם ויש בו שישה בתים דו-משפחתיים.

את הילדים שולח לכפר משרד העבודה והרווחה. עם חברי ועד הכפר נמנים ד"ר א. מ. קורץ (יו"ר), ראומה ויצמן, תמר קולר, תמה שוחט, אלישבע שלו, ד"ר י. ווזנר ואחרים.