שישו ושמחו בשמחת תורה ...

מי הם "כל הנערים" ומה ההבדל בין "חתן תורה" ו "חתן התורה". נח זבולוני על החג שבתוך חג הסוכות

שמחת תורה, הנקראת שמיני עצרת, היא חג בפני עצמו בתוך חג הסוכות. בתפוצות הגולה חוגגים את שמחת תורה כיום טוב שני של גלויות, למחרת שמיני עצרת, כלומר - כיום התשיעי של חג הסוכות.

על שמיני עצרת (שמחת תורה) נאמר במקרא: "ביום השמיני עצרת תהיה לכם. כל מלאכה לא תעשו" (במדבר כ"ט). לא מוזכר שם אף במלה אחת חג "שמחת תורה". ואכן, את שמחת תורה קבעו בתקופת הגאונים, כיוון שביום שמיני עצרת מסיימים את המחזור השנתי של קריאת התורה ומתחילים במחזור הקריאה החדש.

בליל שמחת תורה ולמחרת בבוקר עורכים "הקפות" סביב בימת בית-הכנסת. מוציאים מארון הקודש את כל ספרי התורה ומכבדים את כל המתפללים בנשיאתם תוך כדי "הקפה". בבוקר, כשקוראים בתורה, מתכבד כל אחד מבאי בית-הכנסת בעלייה לתורה. הילדים שעדיין לא הגיעו לגיל מצוות מצטרפים למבוגר בעלייתו לתורה, ומסתתרים תחת טליתו. לעלייה זו קוראים "כל הנערים".

מי שזכה בכבוד לקרוא את הקטע המשלים את מחזור התורה נקרא "חתן התורה", והמתחיל את הקריאה מחדש בספר בראשית מכונה "חתן תורה". הקריאה בציבור בספר התורה בשבתות, בראש חודש ובמועדי ישראל היא מנהג עתיק, המיוחד למשה רבנו, ואילו הקריאה בתורה בימים שני וחמישי של השבוע, ובתפילת מנחה בשבתות, היא תקנה שהתקין עזרא הסופר (בבא קמא פ"ב ע"א).

בירושלים ובערים אחרות בישראל נוהגים בשנים האחרונות לערוך במוצאי שמחת תורה "הקפות שניות" בגנים ציבוריים או ברחובות הסמוכים לבתי-הכנסת. המנהג של הקפות שניות מיוחד לפרנסי בית-הכנסת הגדול בירושלים "היכל שלמה", והן הונהגו כסמל לשותפות הגורל עם יהודי התפוצות, העורכים - כידוע - את ההקפות באותו לילה.

בהקפות שבמוצאי שמחת תורה נישאים ספרי תורה על כפיים בשירה ובריקודים, הילדים מחזיקים בידיהם דגלוני קרטון או פלסטיק, שעליהם מצוייר ארון קודש, לעיתים עם חלון נפתח שבעדו נשקפים ספרי התורה שבארון, ועל מקל הדגלון נעוץ תפוח עץ ובתוכו נר דולק. התפוח מסמל את עם ישראל, כפי שנאמר: "למה נמשלו ישראל לתפוח? לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל הקדים "נעשה לנשמע" ". והנר מסמל את התורה כנאמר: "כי נר מצווה תורה אור" (משלי ו').

בחצרות האדמו"רים בירושלים, כגון גור ובעלז וסלונים, וכן בישיבות החרדיות חוגגים את שמחת תורה במלוא העוז ורבים עולים מכל חלקי הארץ לירושלים להסתופף בצילם של האדמו"רים ולשמוח עימם בחג זה.

ההקפות האטרקטיביות ביותר בירושלים נערכות בבית מדרשם של חסידי "תולדות אהרן" בשכונת "מאה שערים", המכונים "זעברעס" (זברות) משום שלבושם מנומר בפסים שחורים ולבנים. שם נערכות ההקפות בליל שמחת תורה עד השעות המאוחרות של הלילה, ואת ההקפות שלמחרת מושכים מן הבוקר עד שקיעת החמה.

מייעצים לכל מי שרוצה לבוא לחזות בהקפות של "תולדות אהרון", ובמיוחד לנשים, להתלבש בלבוש צנוע ולהגיע למקום עד קריאת התורה, כי לאחר מכן נסגרות הדלתות למנוע צפיפות יתר בשל אלפי הצובאים על בית המדרש.

יצויין כי לפני תחילת האינתיפאדה היו כמרים מיריחו, ב "בגדים אזרחיים", כלומר לא בלבוש כמורה, נוהגים לבוא בשבתות ובחגים ל "תולדות אהרן" כדי לשמוע את הרינה ואת התפילה של החסידים. זאת - משום שמנהגי התפילות של חסידי "תולדות אהרן" היו לשם דבר גם בעולם הלא יהודי.

שמחת תורה היתה אירוע מלהיב בחצרותיהם של גדולי הרבנות והחסידות. הסופר החרדי הירושלמי בצלאל לנדוי כותב בספרו "הגאון מווילנה", כי חגיגת שמחת תורה בבית מדרשו של הגר"א (ת"פ/1720 - תקנ"ח/1797) היתה מרשימה ועליזה מאוד. הגר"א היה אומר, כי יום שמחת תורה חשוב מכל החגים, וזאת על פי "הסוד", שם היו אומרים פיוטים ברינה ובשמחה, בייחוד התפילה "האדרת והאמונה", הגאון מווילנה עצמו היה הולך בראש תהלוכת ספרי התורה, סופק כפיו בעוז, מפזז בחדווה, וחכמת אדם תאיר פניו כלפיד אש בוערת. אף שלא היה כהן, היה הגר"א עולה ראשון לתורה בבית מדרשו, לפני הכוהנים שהשתתפו בתפילה.

מספרים על הצדיק ר' נחום מהורודנא (גרודנו), שהיה ידוע חולי ורגליו היו מלאות פצעים עד שביום רגיל בקושי היה יכול ללכת, כי בשמחת תורה היה מפזז ומרקד כנער צעיר, קופץ על השולחן, מכה ברגליו על הלוח ומנתר ניתורים שכל אחד מהם ודאי גרם לו ייסורים קשים. בשמחת תורה של שנת תר"מ, שבועיים לפני פטירתו, רקד כדרכו על השולחן עם ספר תורה בידו, והנוכחים שמעו אותו אומר לעצמו: "נחום, אם בשנה הבאה יגידו לי "צא מהקבר וקח ספר תורה" והייתי מקבל רשות לכך מהשמים, הרי בכל כוחי הייתי מנער ומשליך מעלי את כל משקל האדמה הכבדה, והייתי רץ לרקוד. ועכשיו, שאני עדיין בחיים, כמה עלי לשמוח בכל כוחי ונפשי". כאמור, בח' בחשוון, בדיוק שבועיים לאחר מכן, הוציא את נשמתו בטהרה.

בספרי החסידות מסופר, כי הרבי אלימלך מליזנסק אסר על אנ"ש (אנשי שלומו) לשתות משקה חריף עד לאחר ההקפות של שמחת תורה, כדי שלא יתערב זר (המשקה) בשמחה של קדושה.

האדמו"ר מקוברין רבי ישראל היה אומר, כי חודש הרחמים והסליחות (אלול), הימים הנוראים והושענא רבה הם ימי ההכנות ליום הגדול של שמחת תורה, שבו מכריזים בקול רם: "את הראית לדעת כי האלוקים ואין עוד מלבדו".

אצל עדות המזרח, ובמיוחד אצל עדת הבוכרים, נוהגים לומר בליל שמחת תורה "תיקון שמחת תורה" כל הלילה. בספר "אמרי חפץ", שליקט עורך כתב העת "עכשיו" ברוך חפץ, ובו סדר תפילות ותשבחות לכל ימות החול, לשבתות ולמועדים, שבחר סבו הרב דוד חפץ, מחובבי ציון הוותיקים בבוכרה וממיסדי שכונת הבוכרים בירושלים, נאמר, כי תיקון שמחת תורה מתחיל בתפילה "ויהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שבכוח הקפות אלו תיפול חומת ברזל, המפסקת בינינו לבינך ונהיה מוקפים מצוות מבית ומחוץ".

ונסיים בשירו של המשורר יצחק למדן (1900-1955) שקנה את עולמו בפואמה הדרמטית "מסדה", בה תיאר את דרכם של חלוצי העלייה השלישית בארץ ישראל. וכך הוא כותב: