לדוגמא: הרב שך | "הרב שך"
חפשו

סליחות, שופרות, בעלי תשובה ואפיפיור יהודי


מאת: נוח זבולוני
פורסם: דבר | ראש השנה (עמוד 14) - 15/09/1993 (יום רביעי)
מיון מהיר:
1993
סיפורים רבים נרקמו סביב ראש השנה ומנהגיו. לא רק במגזר הדתי, אלא גם על ידי הוגי דעות חילוניים. הכל מסכימים, כי חג ייחודי זה מבטא אמונה דתית וחברתית, נושא מסר שליחו לא נס במרוצת הדורות וכל אחד יכול לראות בו ביטוי להיטהרות ולהתחדשות על פי השקפתו

על ראש השנה נאמר במקרא: "בחודש השביעי, באחד לחודש, יהיה לכם שבתון, זכרון-תרועה, מקרא קודש, כל מלאכת עבודה לא תעשו" (ויקרא כ"ג, כ"ד-כ"ה); "ובחודש השביעי, באחד לחודש, מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו, יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כ"ט, א').

חכמינו זכרונם לברכה אמרו: "בארבעת פרקים העולם נידון. בפסח על התבואה; בעצרת על פירות האילן; בראש-השנה - כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון; ובחג הסוכות - נידונים על המים" (ראש השנה, פרק א', משנה ב').

החודש שלפני ראש השנה נקרא אלול (ראשי תיבות: אני לדודי ודודי לי) והוא חודש של חשבון הנפש. בישיבות של "בעלי מוסר" מייחסים את האמרה "אגאנץ יאר אלול און אלול איז פארט אלול" (כלומר כל השנה צריכה להיות כמו החודש אלול, אבל אלול הוא סוף סוף - אלול) לרבי ישראל סלנטר (ליפקין) ז"ל (1810-1883), מייסדה של תנועת המוסר אשר הטביעה את חותמה על רוב הישיבות הליטאיות.

בראשית חודש אלול מתחילים לתקוע בשופר בתפילת שחרית, כדי לעורר את העם לתשובה ולחשבון נפש. כמו ששואל הנביא: "היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו ?"

הרמב"ם כותב בהלכות תשובה: "אף על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב - רמז יש בו, כלומר: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושונים כל שנתם בהבל וריק, אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והיטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה".

לא תרועת מלחמה

ייחודו של ראש השנה הוא בתקיעת השופר לפני תחילת מוסף ובתפילת הש"ץ של מוסף. בימי קדם היו תוקעים בתפילת שחרית. על כך מסופר בירושלמי, מסכת ראש השנה: מאי שנא תפילת הלל שאומרים בתפילת שחרית, משום שזריזים מקדימים למצוות. אז מפני מה שינו ותוקעים במוסף? - על כך מסופר שם: פעם אחת תקעו בראשונה (תפילת שחרית) והיו השונאים סבורים שמא עליהם הם הולכים למלחמה, ועמדו על היהודים והרגום כי חשבו שהתקיעה היא אות למרד. לכן העבירו את התקיעות לתפילת מוסף שהתפללו בשעה יותר מאוחרת, כי כאשר ראו הרומים שמתפללים וקוראים בתורה וחוזרים ומתפללים מוסף, ואחר כך תוקעים, אמרו כי היהודים בחוקותיהם ובתורתם הם עוסקים וזו מצוותן לתקוע, ואין זו תרועת מלחמה.

על ראש השנה והתקיעות הביעו רבים וטובים את דעתם. נביא כמה מדבריהם של אחדים שאינם משתייכים דווקא למחנה החרדי או הדתי, כגון הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני (ידידיה) שחי בין השנים 20 לפני ספירת הנוצרים ל-50 לספירה. פילון היה בן למשפחה מיוחסת ונאמנה לדת, שהיו לה קשרים עם בית הורדוס וחצר הקיסרות. הוא כותב, בין היתר, על התקיעות:
שני טעמים לדבר. אחד מיוחד לעם ישראל ואחד משותף לכל בני האדם. הטעם המיוחד לאומה הישראלית הוא זכרון למעשה אדיר ונשגב בשעת מתן תורה. אז נשמע מן השמיים קול שופר חזק מאוד, שנועד להגיע עד ירכתי תבל, כדי שאף אלה שלא היו באותו מעמד, וגם היושבים על קצות הארץ, יחרדו בשימם על ליבם שאותות גדולים כאלה מעידים על מעשים גדולים. וכי יש דבר מועיל לאדם יותר מעיקרי המצוות ועשרת הדיברות שאלוקים בכבודו ובעצמו הודיעם, לא על-ידי שליח כשאר המצוות. זהו הטעם המיוחד לאומה.

והטעם המשותף לכל בני האדם הוא שהשופר כלי מלחמה הוא, הקורא להסתערות על האויב, בקרבם אל המלחמה, וכן לנסיגה לאחור בשעה שיש צורך להפסיק את הקרב ולחזור למחנה. והנה עוד מלחמה אחרת יש, מלחמה בידי שמיים, בשעה שהבריאה עושה מלחמה עם עצמה ויסודותיה תוקפים זה את זה והרצון לסדר נכנע לפני התאווה ללא סדרים. והנה שתי המלחמות ישחיתו את יבול הארץ, האויב ישחית את עצה, ישים ארץ לשממה, יבעיר אוכל וישלח אש בקמה, וכו'. לפיכך קראה התורה איפוא את החג הזה זכרון-תרועה, על שם השופר, כלי המלחמה, וקבעה חג זה להגיש בו תודתנו לאלוקים, עושה השלום מגינו, משבית מלחמות עמים".


ביטוי למהפכה

ההיסטוריון, המבקר וחוקר הספרות העברית פרופסור יוסף קלוזנר ז"ל (1874-1958), קורא לראש השנה "יום התקומה הישראלית" ומתייחס לתקופת עזרא ונחמיה, שני גדולי האומה בדור ההוא, שנפגשים במפעל אחד - במפעל האדיר ביותר של קורות האמונה הישראלית. בין היתר כותב קלונזר:
"ביום אחד לחודש השביעי, כלומר - באחד בתשרי, היום שחל בו עכשיו ראש השנה - בשנת 444 לפנה"ס, נתאסף כל העם, כאיש אחד, ואף הנשים בכלל זה, כל מבין לשמוע, אל הרחוב אשר לפני שער המים ועזרא הסופר הביא את ספר התורה, עמד על מגדל עץ (במה) אשר עשו לדבר, כל הלוויים המבינים (המסבירים) עמדו אצלו וכל העם מאחוריהם. עזרא, לאחר שבירך את השֵם והקהל אמר "אמן" בהרמת כפיים והשתחווה לשֵם, קרא את ספר התורה והלוויים הסבירו את הדברים הקשים לעם, שעמד על רגליו כל שעות הקריאה. כשנקראו התוכחות הקשות שבתורה בכה העם, ואילו נחמיה ועזרא והלוויים הרגיעו אותו ואמרו, שהיום הוא קודש לשם וצריך לחוג אותו במאכלים שמנים ובמשקים ערבים ואין להיעצב, כי חדוות השם היא מעוזם.
ובכ"ד תשרי, אחרי העצרת של היום השמיני, נקרא צום כללי, ביום צום זה ערכו וידוי לאומי. הלווויים קראו בו את הווידוי הגדול והיתה זעקה גדולה ומרה לאלוקים והרצאה קצרה של ההיסטוריה הישראלית מראשיתה עד ימי נחמיה. וידוי זה שהתוודו הלוויים בשם העם, היה מהפכה גדולה בחיי כל האומה והעם הרגיש שצריך לעשות דבר ממשי, שיתבטא בו מהפכה זו. זה היה רגע גדול בחיי האומה, מאורע אדיר שרושמו לא יימחה מתולדות ישראל לעולם; והעם קיבל על עצמו אז אותה התורה, ששנים רבות היתה ידועה רק ליחידים בלבד, ועשה אותה אורח חיים, ספר החוקים כולו ומקיף את כל חיי המדינה, את כל חיי החברה ואת כל חיי היחיד".


דבש במקום עופרת

השופר היה גם סלע-מחלוקת קשה בין יהודים וערבים עד קום המדינה. כידוע, הפעילו הערבים לחץ על הבריטים ואלה אסרו את תקיעת השופר ליד הכותל המערבי.

על הטעם שלובשים בראש השנה וביום הכיפורים "קיטל" לבן יש סימוכין בתלמוד ירושלמי, מסכת ראש השנה, פרק א', משנה ג'. נאמר שם: "נוהג בעולם, אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים, שאינו יודע היאך דינו יוצא. אבל ישראל אינו כן, אלא לובשים לבנים ומתעטפים לבנים, יודעים שהקדוש ברוך הוא עושה להם ניסים".

יש סיפורים שונים ומשונים על ראש השנה וכל הכרוך ביום הדין הזה. בספר "אור צדיקים"
מסופר על איש שהיה רשע גמור כל ימי חייו וידע שתשובתו קשה שתתקבל. פעם אחת שאל דרך שחוק את החכם ר' משה דלאון אם יש תרופה לעבירות שלו, אמר לו: אין תרופות וכפרה, כי אם שתקבל עליך דין מיתה לכפרת עוונותיך. וכששאלו: אם אקבל עלי דין מיתה יהיה לי חלק בגן עדן? אמר לו: כן. אמר לו הרשע: הישבע לי שיהיה מקומי בקרבתך, ונשבע לו בנקיטת חפץ שיראה לקבל אותו, כלומר את פניו, בגן עדן ולהושיבו סמוך אליו. מיד הלך הרשע לבית מדרשו של החכם רבי משה והחכם ציווה להביא עופרת, ניפח אותה במפוח עד שהותכה היטב, ואחר כך לקח החכם את העופרת, ואת הרשע הושיב על ספסל קטן וקשר את עיניו במטפחת, ואמר לו התוודה על כל עוונותיך לאלוקינו, וקבל עול מלכות שמיים בלב שלם ואמור "שמע ישראל" וקבל עליך את המוות תמורת עוונותיך שהכעסת כל ימיך את בורא עולם.

הבעל-תשובה עשה ככל אשר ציווה עליו הרב ובכה בכייה גדולה ונוראה ומרה עד מאוד. מסביב עמדו זקני תלמידי חכמים שבמקום, ואחר-כך אמר לו החכם פתח פיך ואשליך בתוכו פתילה של אבר ותמות על קדושת השם הגדול יתברך. מיד הוא היטה עצמו לאחוריו ופער את פיו בכל כוחו, וכל העם עומד סביבו. אז לקח הרב משה כף מלאה דבש והשליך אותה לתוך פיו ואמר "וסר עוונך וחטאתך תכופר".

התחיל בעל-התשובה לצעוק בקול רם ומר: "רבי, למען השם, מה זאת עשית לי? למה זה רימיתני? הרגני נא הרוג ואל אראה ברעתי בעבור נפשי. למה אתאווה עוד לחיים מאחר שעשיתי כל כך עוונות ?!"

אמר לו הרב החכם: "אל תירא ואל תֵחת, כי כבר רצה אלוקים את מעשיך.

מאותה פעם והלאה לא זז מבית מדרשו. כל ימיו היה יושב בתענית ובתשובה גדולה ולא פסק פיו מגרסה. אחר זמן-מה נתבקש הרב לישיבה של מעלה והלך לעולמו. כיוון שראה הבעל-תשובה שנפטר רבו, בכה במר נפשו והתפלל לפני השם יתברך שיקח גם אותו מאחר שאין לו רבי שידריכהו. וכל כך הרבה להתפלל, ששמע הקדוש ברוך הוא בקולו ונפל למשכב. כשהגיע סמוך לפטירתו התחיל לצעוק: פנו מקום לרבי שלי, ר' משה דלאון, שבא אחרי לקיים את שבועתו להוליכני לגן עדן. ומייד נפטר.

אחרי פטירתו נגלה בחלום לכמה זקנים וחכמים וראוהו יושב בגן עדן, בשכנות עם רבי משה, ושניהם לומדים תורה בצוותא.


לסיפור זה יש גם מוסר השכל לבעלי-התשובה של דורנו שאינם ממיתים עצמם באוהלי תורה, אלא רצים לטלוויזיה ולעיתונות.

בדרכי יושר ונחת

הרב יעקב משה חרל"פ, שהיה ראש ישיבת "מרכז הרב", תלמידו וחברו של הרב אברהם יצחק דוד הכהן קוק ז"ל, רבה הראשי הראשון של ארץ-ישראל, כותב בספרו "מי מרום", חלק ו', על ענייני תשובה בראש השנה:
אף על-פי שמצוות תוכחה גדולה, בכל זאת צריכים לדבר בנחת ובהשקט, וזה פועל הרבה יותר ממה שמוכיחים בקצף ובכעס. יש לפעמים שדווקא על ידי הכעס והגבורה הדינים מכניסים את הכוח סטרא אחרא במי שעלול לקבל אותו. ואחר כך, כשיוצאים מזה דברים בלתי נאותים וטהורים, חוזרים ומתקצפים ובל ידעו ובל יבינו כי הם אשר גרמו את התגברות הסטרא אחרא אם בקרוב או אם ברחוק. בייחוד בעקבא בדמשיחא אשר הסטרא אחרא אוחזת בכל כוחה ובכל המאמצעים לעכב את הגאולה, שהיא לה למיתה ולכליון גמור.

אם יראי השם יתמלאו קצף ויעוררו דינים קשים על ישראל, מצד חיצוניותם מעשיהם שלא כדת. הרי בקצף זה עצמו מחזיקים ומאמצים ידי הסטרא אחרא, שיעלה בידו למשוך אי אלו אנשים שיוכל למשוך אותם אליו, ומתוך הקצף נעשים הם טוענים ומסייעים למקטרגים על תלמידי חכמים אמיתיים שהולכים בדרכי יושר להשפיע בטוב ובנחת על כלל ישראל, להכניסם תחת כנפי השכינה, ופונים אל המצפון הפנימי של ישראל, שהוא כולו קודש לשֵם. וכשם שאין בלבבך אלא אחד, כך אין בליבנו אלא אחד.

עד כאן דברי הרב חרל"פ ז"ל.

סיפורי האפיפיור היהודי

בראש השנה וביום הכיפורים מרבים להגיד פיוטים שחיברו אנשים בתקופות שונות, וכל פיוט ופיוט יש לו לפעמים משמעות ממה שקרה בדורו-הוא. למשל הפיוט "אל חנן נחלתו בנועם להשפר", המתחיל במילים אלו: "מלך אמון מאמריך מרחוק מצב שמך יתפאר בעדתך יתייצב", הנאמר ביום שני של ראש השנה בתפילת שחרית, שמחברו הוא שמעון בר' יצחק אלחנן, הוא רבנן שמעון הגדול (950-1020) שחי במאיינץ. לפי המסורת הוא היה אביו של האפיפיור הרומי אנקליטוס השני, שחי במאה ה-11 ושמו היהודי היה אלחנן בן שמעון הגדול ממאיינץ.

על פי המסורת, בעודו ילד נגנב בידי משרתת נוצרית והיא מסרה אותו לידי כמרים אשר הטבילוהו לנצרות והביאוהו לרומא. בגלל הכשרונות הבלתי רגילים שגילה, שקדו הכמרים ביותר על חינוכו. הוא קנה חוכמה, נעשה מלומד גדול והשתלם בשפות רבות עד שהגיע בסולם המעלות לדרגת קרדינל. אחר-כך נבחר לאפיפיור. בדרך מקרה נודע לו מוצאו היהודי, ואף נודע לו מי אביו. הואיל ורצה להכיר את אביו, שהיה מפורסם בעולם היהודי וגם מחוצה לו, הוציא בעורמה גזירת שמד על יהודי קהילת מאיינץ, מתוך תקווה שהקהילה תשלח אליו משלחת לביטול הגזירה, וודאי גם אביו יהיה בין חברי המשלחת כאחד ממנהיגי הקהילה. וכך היה. בשעה שהמשלחת התייצבה לפני האפיפיור מייד הכיר את אביו, ולאחר שנגמרה השיחה בינו לבין חברי המשלחת, הזמין את ר' שמעון (אביו) לשחק עימו שח-מט. במהלך המשחק התפתחה ביניהם שיחה על דא ועל הא, ולבסוף גילה האפיפיור לר' שמעון את זהותו, כי הוא היה בנו.

הדבר נגמר בכך, שהאפיפיור ביטל מיד את גזירת השמד, והוא עצמו ברח בסתר למאיינץ וחזר ליהדותו. לזכר מאורע זה חיבר האב, ר' שמעון הגדול, את הפיוט שבו נאמר, בין היתר: "אל חנן נחלתו בנועם להשפר. בשתי המילים הראשונות של הפיוט כלול שמו של האפיפיור לשעבר אלחנן.

יש מספר גרסאות על סיפור האפיפיור היהודי. גרסה אחת היא שמוצאו מספרד ונקרא בשם אנדרט, ומסופר עליו שכאשר העלילו עלילה על היהודים והיתה סכנה של פרעות, התערב האפיפיור היהודי ונאם לטובת היהודים ועל-ידי כך הרגיע את העם. למשלחת היהודית שבאה להודות לו על כך מסר "סליחה" שחיבר, שבראש החרוזים שלה היה קבוע שמו, וציווה להפיצה בקהילות ישראל.

על פי גרסה אחרת, סופו של האפיפיור היהודי אנקליטוס, בנו של רבי שמעון הגדול, היה כזה: כאשר נודע לו על מוצאו היהודי, הזמין אליו את אביו וגילה לו את זהותו ועלה על ראש מגדל והכריז על יהדותו ועל אפסות הנצרות ומייד הפיל את עצמו מראש המגדל ומת על קידוש השם. לזכרו חיבר אביו, ר' שמעון, את הפיוט "מלך אמון" שאומרים בראש השנה.

מעשה בפרה רעבה

ועוד סיפור ברוח הזמן על ראש השנה, שסיפר הרב ד"ר ש. ז. כהנא, לשעבר מנכ"ל משרד הדתות וראש "הוועדה להר ציון" בירושלים, עוסק בפרה גועה, שבגללה חיכה ציבור לרפתן, כדי שיוכל לשמוע קול שופר בהר ציון.


ומעשה שהיה כך היה ...

ביום טוב של ראש השנה עלה רפתן אחד להר ציון לשמוע תקיעת השופר של ברגן-בלזן, מחנה המוות שבו נספו כל אחיו וקרוביו של האיש על קידוש השם.

הרפתן הגיע אל ההר, נושם ונושף, עייף מן העלייה הקשה. הציבור כבר עמד באמצע תפילת שחרית. התעטף גם הרפתן בטלית ואמר להתחיל להתפלל, אך פתאום נזכר: הפרות! שכחתי לתת אוכל לפרות ... נעץ הרפתן מבטו ברב כהנא ובתוקע ר' שבתאי, כאילו יכולים הם להושיעו בצרתו, אך הם עמדו ושתקו. פשט הרפתן את הטלית בצער רב ואמר: "מילא, לא נסתייע מן השמיים שאשמע את קול השופר של ברגן בלזן. אלך לי הביתה ואתן אוכל לפרות. תקיעת השופר כבר אשמע במקום אחר, משופר אחר" ...

שמע הרב כהנא את דברי הרפתן ואמר לו: "חזור הביתה לתת אוכל לפרות, אבל תקיעת שופר תשמע כאן, על ההר, ומשופר ברגן-בלזן דווקא. וכדי שתספיק לשוב - נעשה הפסקה בתפילה. כל הציבור יחכה לך".

חלפה שעה ארוכה - והרפתן עדיין לא חזר. התחילה אנשים להתרעם: האם כבוד הציבור חשוב פחות מפרה רעבה? אמר להם הרב: לא מליבי בדיתי שיש לחכות לרפתן, איני עושה אלא מה שעשו אבותינו הקדושים, ה "חוזה" מלובלין ורבי דוד מללוב זכרונם לברכה. ביום טוב של ראש השנה ביקש "החוזה" מלובלין מרבי דוד מללוב לתקוע שופר. הכין עצמו רבי דוד מללוב בדחילו וברחימו, עלה לבמה, לקח את השופר בידו, וכאשר לקח את השופר, אפשר היה למשש בידיים ממש את הקדושה שירדה על בית הכנסת של החוזה.

בירך ר' דוד מלעלוב את הברכות ובחן את השופר בפיו, נשף אל תוכו - והשופר אינו תוקע. ניסה שנית ובשלישית - ולא כלום.

הפשיל רבי דוד את הטלית מעל פניו והביט בחוזה כאומר: לא השופר אשם בכך שהתקיעות אינן עולות יפה, אלא התוקע. פשוט את הטלית ואת הקיטל הלבן ויצא מבית-הכנסת. עברה שעה ארוכה עד שחזר לבית-הכנסת, וכשחזר לקח שוב את השופר על פיו ותקע. אמרו: מי שלא שמע אותו יום את תקיעות השופר של רבי דוד - לא שמע תקיעות מימיו.

בתום התפילה שאל ה "חוזה" את רבי דוד: היודע אתה מה עיכב בידך לתקוע? ענה לו רבי דוד: כאשר יצאתי מבית-הכנסת הסתובבתי בעיר ולא העליתי דבר עד שהיגעתי לבקתה דלה בשולי העיר, שם גר רבי לייבוש החלבן. מן הרפת שעל יד הבקתה שמעתי פרה גועה מרעב. מיד נכנסתי לשם ונתתי לה חציר ושחת. הפרה הכניסה ראשה לתוך החציר - ואני חזרתי לבית-הכנסת ותקעתי בשופר.

אמר לו החוזה: "צער בעלי חיים - מצווה היא מדאורייתא. כל אותה שעה שהיתה הפרה גועה היה שער השפע נעול. וברגע שקיבלה מזון - מייד נפתח השער. ובעזרת השם תהא השנה שנת ברכה והצלחה ושפע רב".

וכך היה.


אך סיים הרב הממונה על הר ציון את סיפורו - והרפתן חזר, כולו נוהר משמחה. "עכשיו," אמר הרב כהנא לר' שבתאי, "יתקע מר בשופר".

כך זכה אותו רפתן, שהלך להאכיל את פרתו ולקיים את דברי חז"ל "אסור לו לאדם שיאכל עד שלא יתן מאכל לבהמתו" - שהכול המתינו לשובו ושמע את קול השופר של ברגן-בלזן ...

דפים בנושא:



© הזכויות על עיתון "דבר" שייכות למכון לבון - מכון לחקר תנועת העבודה והחלוץ על-שם פנחס לבון
Powered By Click for details


דבר ראש השנה 1993

לחצו על המפה לתצוגה מדוייקת ואפשרות לצפייה בכתבות מאותו אזור.
במפה זו מופיעות הכתובות הבאות: רחוב הקרן הקימת לישראל 59, ירושלים (ביתו של הרב יעקב משה חרל"פ בשכונת שערי חסד - כיום ישיבת "בית זבול") | הר ציון ירושלים | מיינץ, גרמניה | קריית הוותיקן, Vatican (Palazzo Apostolico - Apostolic Palace - מושבו הרשמי של האפיפיור)
 

ייזום והקמת האתר - אלי זבולוני - עולמות אפשריים בע"מ עולמות אפשריים בע"מ © 2010-2017 - עיצוב: סטודיו פיני חמו

© האתר ranaz.co.il והתוכן המצוי בו מוגנים בזכויות יוצרים. כל זכויות היוצרים על תוכן האתר שייכות לילדיו של נח זבולוני
כל התמונות באתר (אלא אם כן צוין אחרת) הן פרי יצירתו של אלי זבולוני בעל הזכויות בהם. אין לעשות בהן כל שימוש או לשנותן ללא הרשאה מפורשת מיוצר התמונות.
אין להעתיק, לשכפל, לחקות או לעשות כל שימוש בתוכן שבאתר ללא רשות בעלי הזכויות.
בקשות לשימוש בתוכן כלשהוא מהאתר יש לשלוח דרך דף צרו קשר.