לדוגמא: הרב שך | "הרב שך"
חפשו

"הקצין שפך את היין וניגב בכיפה של בעלי"


מאת: נח זבולוני
פורסם: דבר | מה בירושלים (עמוד 11) - 01/09/1994 (יום חמישי)
אגודה חב"דית בשם "קרן תפארת" מפיצה בבתי כנסת ובבתי מדרש בירושלים את סיפורה של שרה נחשון, תושבת חברון ב- 26 השנים האחרונות, שהתעקשה למול את בניה במערת המכפלה, לקבור אחד מהם בבית הקברות העתיק של חברון והתנחלה בבית הדסה עם 35 ילדים קטנים, בלי מים זורמים במשך שנה. וכל זאת כדי, ש- "נזכה גם למערת המכפלה, גם למלכות בית דוד, שהתחילה מחברון, וגם לבניין בית המקדש השלישי, ולמלכות בית דוד בירושלים". לקרוא כדי להאמין

המתנחלים הראשונים בחברון, לפני 26 שנה, מייד לאחר מלחמת ששת הימים, לא היו אנשי בית"ר, או חברי "חרות", אלא אנשים דתיים או קרובים לחרדים לאומיים. המספרת, שרה נחשון, היא בת למשפחה חסידית, שלפני 26 שנה, יחד עם בעלה הצייר ברוך נחשון, עברה לחברון.

"כשהגעתי לחברון לפני 26 שנה, אחרי מלחמת ששת הימים. גם אז הממשלה לא הסכימה שיהודים יגורו בעיר ערבית.

ואמרו: מה פתאום? יהודים יבואו ויעשו ממנה עיר עברית? ועשו ממנה עיר ערבית. דורות של יהודים גרו בה, עד שנרצחו ונטבחו באכזריות, עד שלא נתנו להם לגור שם, והשם נתן לנו במתנה שני מקומות מקודשים. מקום המקדש בירושלים והקניין הראשון שקנה אברהם אבינו בארץ ישראל – מערת המכפלה, וזה היה הקניין הראשון לדורות. וקניין זה עלה לאברהם הרבה כסף, והיה לעיני בני חת, שהקניין הזה שייך לעם היהודי לדורות. וכשהגענו לחברון – שכרנו מלון ערבי ואמרנו לממשלה שאנחנו רוצים לגור פה. מה הייתה התשובה של הממשלה? אחד מחברי הכנסת התבטא, שאנחנו, שבע משפחות היהודיות שנמצאות במלון הערבי, כעצם בגרון לממשלה. לא להקיא ולא לבלוע. הממשלה לא יכולה להגיד לנו, תשבו בעיר ערבית, ואינה יכולה להגיד לנו, תלכו מפה. כי הממשלה יודעת שיש לנו חשבון ארוך עם ערביי חברון. ואני טוענת שנשארנו כעצם בגרון לכל ממשלות ישראל, לרבות הליכוד, במשך 26 שנה. הם לא יודעים "לאכול" אותנו.

"המערה בסכנה"

"היום מערת המכפלה בסכנה. זכיתי בממשל בחברון ללדת את הבן הראשון למתנחלי חברון, והוא נולד ביום ראשון וחורפי, כ"ד בטבת. כשנסעתי ללדת ילד זה, נסעתי עם נגמ"ש, מלפני ומאחורי בגשם שוטף. הצבא, החיילים שליוו אותנו, אמרו: אם יולד לך בן תנדבי אותו למשמר הגבול. הילד הזה נודב לחיילי "בית דוד" וקראנו לו על שם "בעל התניא", שניאור חברון. עכשיו בא אור חדש בחברון. יש הרבה שניאור זלמן, אבל שניאור-חברון יש רק אחד! באותו זמן רציתי לערוך את ברית המילה במערת המכפלה, וקיבלתי מברק משר הבטחון דאז (משה דיין ז"ל) שהיות שהיין יעורר את רגשות המוסלמים שבמערה, לכן אין לערוך בריתות במערת המכפלה. הרב לוינגר שאל: האם עם מיץ ענבים מותר? התשובה הייתה: לא. לכן נאלצנו לערוך את ברית המילה בממשל הצבאי".

"כשהגענו לחברון, דגל ישראל התנוסס מעל המערה. הרב גורן, שהיה אז הרב הצבאי לצה"ל, היו לו המפתחות למערה בידיו. הוא הכניס ספר תורה ניצול שואה למערה. והוא קיבל מברק משר הבטחון דאז, שהוא, דיין, מבקש ארבעה דברים במערת המכפלה 1. להוריד את הדגל כי זה מפריע לעיני הערבים. 2. את ספר התורה, ניצול השואה, להוציא מהמערה. 3. כל מי שנכנס למערה יחלוץ נעליו, כי זהו מסגד מוסלמי. 4 שהמפתחות שהיו בידי צה"ל, יעברו לוואקף המוסלמי".

"היום הרבה יותר גרוע. זכיתי, עדיין בממשל הצבאי, לעוד בן ואז אני מחליטה, בלי לשאול רשות, ואני עורכת את הברית של בני על יד קברו של אברהם אבינו. ואני לא שואלת אף אחד ועורכת את הברית במערה. לכל האנשים המגיעים לברית אני אומרת להם: לכו למערה, להתפלל "מנחה". אני מפחדת להגיד שזו ברית מילה, ואנשים בממשל חיכו כולם לברית. ואני הייתי צריכה לתמרן. כל האנשים היו בממשל, וגם אני, חוץ מבן אדם אחד, שנכנס והכניס אתו כמה חיתולים, ובקבוק יין בתוך חליפתו. ולמחרת פורסם בעתונות, שבמבצע סודי ביותר, נערך ברית מילה ראשון במערת המכפלה, ועבר בהצלחה. ואז ראיתי שאפשר לעשות ברית מילה. הערבים לא איכפת להם, הכל בעיה שלנו! אם אנחנו היינו אומרים שאנחנו הבעלי-בתים על מקום זה, כל המצב היה שונה.

אנחנו מבקשים מהממשלה, אנחנו רוצים לגור בחברון. קשה לגור בממשל הצבאי, כי יש לכל משפחה רק חדר אחד. לא חשוב כמה נפשות. והגיעו עוד משפחות, התרחבנו גרנו שם כבר שלוש וחצי שנים, ויש פשוט צפיפות אוכלוסין. ואנחנו אומרים: אנחנו רוצים לגור בחברון. לא נזוז מפה! ואז יש החלטת הממשלה, לבנות את קרית ארבע. ומדוע? מפני שקרית ארבע, על הר, ובאמצע יש עמק, ואם פעם יחזירו את חברון, קרית ארבע תהיה למעלה, על ראש ההר, ללא קשר לחברון. ולא תהיה בעיה להחזיר".

"מכתב לרבי"

"ואני כותבת כמה מכתבים לרבי מלובביץ', שיש לי בעיות חינוך עם הילדים, הם יוצאים כל יום ב-6.30 בבוקר לירושלים. ואז הוא כותב לי משפט אחד! "הרי באתם לגור בחברון מה השינוי?" ואז אני מבינה שהמקום שלי הוא חברון. אבל הממשלה לא נותנת לנו בשום אופן לגור בחברון, ואז אנו עוברים לקרית ארבע. למרות שאני יודעת שקרית ארבע היא לא חברון. אין ברירה".

"זכיתי בקרית ארבע לעוד בן, ואז אני שוב עושה את הברית מילה במערת המכפלה, למרות האסור, והברית הזאת הייתה שבוע לפני חג הפסח. המוהל מאוד פחד, שהוא ישב בכלא, ואני מנסה לשכנע אותו, שאם מישהו ישב בכלא, זה רק אני.

בכל אופן המוהל הגיע עם הכל בכיסים, פחד מאד, בקש מונית מיד לברוח מחברון, לאחר הברית, שאף אחד לא ידע מי היה המוהל. באמצע הברית הגיע קצין וראה אשה שהוא מכיר אותה מלונדון, ושאל אותה: מה את עושה פה? והיא אומרת: באתי לברית מילה, הוא שמע זה ורץ כל עוד נשמתו בו להודיע, שנערכת ברית במערה. המוהל הספיק לערוך את הברית, וכשהגיעו ל "ברכות", הגיע הקצין, הוא שפך את היין ולקח את הכיפה של בעלי, וניגב בה את היין, כדי שהערבים לא ירגישו שנשפך פה יין. וביקש מהסנדק שיחזיק את בקבוק היין".

"הסנדק היה ר' משה סגל, שהרבה הכירו אותו כאן בירושלים. אמר ר' משה לקצין, הבריטים היו יותר ג'נטלמנים ממך, הם נתנו לי לגמור את התקיעות בכותל (משה סגל היה מהתוקעים במוצאי יום הכיפורים בכותל למרות האיסור שהטילו הבריטים – נ.ז.) ואחר כך עצרו אותי. אמרו לקצין תן לגמור את הברכות, ואחר כך תעצור אותו. לא, הוא לא הסכים. מיד הגיעה ניידת ועצרה את בעלי. המוהל ברח כל עוד נשמתו בו, ואנחנו ירדנו למסעדת המתנחלים לסעודת מצוה. קראנו לילד: אברהם-ידידיה, ע"ש אברהם אבינו שהיה ידיד השם יתברך.באמצע הסעודה פתאום בעלי מגיע ושאלו אותו: איך כל כך מהר שוחררת? הוא סיפר שהגיע לממשל ושאלו אותו: איפוא הבקבוק? אמר להם הקצין לקח אותו. אמרו לו: אתה העלמת. אמר להם: איני יודע היכן הבקבוק, מחוסר הוכחות הוא שוחרר. והכי מצחיק אחר כך ספר לנו שוטר, ששוטר ראה את הבקבוק יין ואמר: בואו נשתה לחיים!"

קבורה לילית

"מפה אני מגיעה לסיפור שלי. הילד לא זכה להאריך ימים ונפטר במות עריסה. בן חצי שנה, ואז אני מחליטה, שהיות והוא נולד בקרית ארבע ובריתו הייתה במערת המכפלה, הוא יהיה היהודי הראשון שייקבר בבית העלמין הוותיק בחברון, ששם קבורים קדושי עליון, והערבים עד אז הרסו את המצבות, שתלו גפנים, ולא השאירו זכר מבית הקברות.

אני נמצאת בירושלים ומקבלת טלפונים, שלא יתנו לי לקבור אותו בחברון, ואני יכולה לקברו בירושלים או באזור התעשיה שבקרית ארבע, ע"י מפעל הבלוקים. ואני מחליטה שילד זה יקבר, ויהיה היהודי הראשון ש "יגור" בחברון ולא יוציאו אותו משם".

"אני מגיעה לצומת הזכוכית, ושם כבר מחכים לי, צבא ואלוף הפיקוד, ואומרים לי: גב' נחשון, לא יעזור לך! יש לנו הוראה משר הבטחון. אמרתי לו: לך יש הוראה וגם לי יש הוראה מלמעלה, כל אחד יש לו ההוראות שלו, ואני לא אזוז מפה. אתה יכול להביא את כל צה"ל זה לא יעזור לך. וכל רגע מגיע עוד ג'יפ ועוד ג'יפ. עמדנו בצומת הזכוכית כשעתיים, עד שהתחיל להחשיך. ואז אמרתי לאלוף הפיקוד: תודיע לשר הבטחון, שאני מתחילה לצעוד ברגל, ולהוריד תינוק זה, שלא חטא מימיו, והוא יהיה היהודי הראשון שייקבר בבית העלמין הוותיק, שם נקברו קדושי עליון: הראשית חכמה, "השדי חמד",הרבנית מנוחה רחל, ועוד. ובקשתי מהבחורים שהיו אתי, שיורידו את הנפטר והתחלנו ללכת ברגל. כשראו אותי מתחילה לצעוד, הם נלחצו מאוד והתחילו לדבר באלחוטים, ואז אחרי 100 מטרים בערך, מגיע אלי אלוף הפקוד בריצה ואומר: שר הבטחון מאשר לך ללכת. הגעתי לבית העלמין, היה חושך, וכל אנשי קרית ארבע חכו לי שם, ואז אמרתי שני דברים, שבאו לי בהשגחה פרטית".

"סיפרתי, שמסופר בגמרא על אב ובנו שיצאו לטייל והילד היה עייף, אז אביו לקח אותו על כתפיו, והילד שאל: אבא מתי נגיע לעיר הגדולה? ענה האב: בשעה שתראה את בית החיים, בית עלמין תדע שאנחנו קרובים לעיר. ואז אמרתי אם היום פתחנו את בית החיים הוותיק של חברון, שקבורים בו קדושי עליון, גם נזכה לעיר גדולה בחברון, כי על יד כל בית קברות יש עיר. 2. ההיסטוריה היא כעין מעגל. אברהם אבינו קנה חלקת אדמה, לשרה אשתו, פה בחברון ואני שמי שרה, קונה חלקת אדמה, לאברהם בני, באותו מקום".

באותו זמן לא ידעתי ולא חלמתי שאזכה לרדת ולגור בתוך העיר חברון, שלוש שנים אחרי שבני נפטר. הממשלה מחליטה להחזיר את ימית, הסכמי קמפ-דייויד, ואנחנו שואלים: מה יהא על קרית ארבע. האם יחזירו אותה? ואנחנו מחליטים, שכדי שלא יחזירו את קרית ארבע, אנחנו חייבים לגור בעיר חברון, בלי לזוז משם".

בית הדסה

"תמיד שואלים אותי, למה דווקא נשים. האמת, שפעמים רבות ניסו הבעלים, אבל עצרו אותם, פתחו להם תיקים, פחדו! ואז אנחנו הנשים מחליטות לרדת מיד לאחר חג הפסח לחברון, למקום שכל ערביי השוק יודעים, ששיך ליהודים. זהו בית החולים הראשון בארץ שהוקם לפני כמאה שנה, בית "הדסה", זה היה בית חולים עם מרפאות-יום, ליהודים וערבים כאחד. חינם אין כסף, עד שהרוקח היהודי נרצח באכזריות נוראה".

"אני אומרת לילדים: הלילה אנחנו עושים טיול. לאן? אתם תראו באמצע הלילה. תישנו עם הבגדים. תקומו כמו חיילים. בשעה שתיים וחצי, אני מעירה את שנת הקטנים ולוקחת אותם, ובעלי אומר שאני אמא אכזרית, איך אני יכולה להעיר ילדים בשביל השגעונות שלי. ואני אומרת" זה לא השגעונות שלי, חברון - דוד מלך בה לפני ירושלים. חברון - היא מקום אבותי, ואם אין לי זכות לגור בחברון, אין לי זכות לגור בארץ הזאת

ואני יורדת עם קבוצה של 15 נשים ו-35 ילדים עם ציוד ראשוני על משאית לכיוון חברון. אנחנו מגיעים מהצד האחורי של בית "הדסה" במקום שיש חנויות ערבים, ב-3 וחצי בלילה. בשקט מופתי, אנחנו צריכים לעלות על סולם, כי זה מאוד גבוה לקצוץ גדרי תיל, ולהכנס לבניין".

"בארבע וחצי בלילה כל הציוד היה כבר בפנים והתחלנו לנקות, הבניין היה עתיק ונטוש ומלוכלך נורא, הקירות שחורים, החלונות ובלי דלתות, הכל הרוס, וכמובן ללא חשמל וללא מים. התחלנו לנקות אבק של שנה ואז הילדים כבר לא יכלו, הם פרשו שמיכה על משטח בטון. והנה נכנס חייל עם פנס מסתכל, ואומר: רק רגע, ארבע וחצי בלילה, אולי אני חולם, לא יכול להיות, איך נכנסתם, איך לא ראיתי אתכם? אומר לו ילד אחד קטן: אתה יודע, יעקב אבינו עשה לנו סולם וישר קפצנו פנימה. והחייל אומר: כמעט שהאמנתי לך. ואנחנו יושבות בבית הדסה, מגיע המושל, בבוקר מודיעים".

"שאלנו את הרבי עד מתי לשבת בבניין? והרבי עונה: "אני לא יודע מה לענות, עד מתי: אבל ידוע שחיבה מיוחדת הייתה לבנות צלפחד לארץ. ולכן הן זכו לחלק ונחלה בארץ. אז בזכות המסירות נפש, של הנשים שיושבות בבית "הדסה", הם יזכו לכבוש את כל יהודה ושומרון".

קברי אבות

"אנשים צריכים שיהיה להם חיבה לארץ ישראל. כל אשה צריכה להראות חיבה לקברי אבות. וזה נותן לנו את כל הכוח לשבת בבניין. עד שהממשלה נשברת ואומרת: אנחנו בונים את חברון, חוץ מבית הדסה. הממשלה מתחילה לשקם את הרובע היהודי, שעד אז הערבים שמו על בית הכנסת דיר עזים, ועל עזרת הנשים בו בית שימוש צבורי, לכל השוק הסיטונאי, ואז, אחרי הרבה מאבקים מתחילה הממשלה לשקם את הרובע היהודי בחברון שנקרא: אזור אברהם אבינו, משקמת את בית הדסה.
משפחות יכולות לרדת לגור שם. והיום אנחנו רואים את מה שהרבי אמר, אלמלא קומץ המשפחות היהודיות בחברון, מזמן כבר לא היה ישוב בקרית ארבע. הממשלה הייתה מפנה את הכל. אבל בגלל קומץ המשפחות שגרות היום במסירות נפש, שאי אפשר לתאר אותה, בזכות זה הם לנו את קברי אבות".

"כמה חודשים טובים, ויום אחד, הייתי צריכה להגיע לרופא לירושלים. הייתי צריכה לקבל אישור מיוחד מאלוף הפיקוד, ואני הולכת ברחוב קינג ג'ורג', והנה ניגש אלי, שוטר ואומר: גברת יש פה מטען חשוד, לכי בבקשה. אני עולה למחנה יהודה ניגש אלי שוטר ואומר: גברת יש כאן מטען, אמרתי לו: אני באה ממקום הכי מסוכן בעולם, בית הדסה בחברון. אני הולכת בקינג ג'ורג', ובאותו יום היו שני מטענים והיו הרבה פצועים, אז אני אומרת: מה בן אדם יודע איפוא יותר מסוכן, אני באה מהמקום, שכולם חושבים שהוא הכי מסוכן, ואנחנו יום יום נוסעים בכבישים ואני רואה את השגחת השם, יום יום, עם אבנים, וברוך השם, לא קורה לנו כלום רק מה? אנחנו צריכות לעשות השתדלות מלמטה".

"שמעתי ממישהי שהייתה בשיעור, ולאחר השיעור ניגשה לרב ואמרה: אתה יודע שכבר כמה חודשים המערה סגורה ואין לנו רשות להתקרב. חייך הרב ואמר: נו, אם לא נותנים לבנים להגיע לאבות, אז מה את חושבת, שהאבות יושבים בשקט? גם האבות לא יושבים בשקט. הם צועקים שמה, אז אנחנו צריכות לעשות את ההשתדלות של הבנים, כדי שנזכה לצעקה של האבות. שאנחנו נחזור אליהם, שנהיה ראויים, ועל ידי זה נזכה גם למערת המכפלה, גם למלכות בית דוד, שהתחילה מחברון. ונזכה גם לבניין בית המקדש השלישי, ולמלכות בית דוד בירושלים. אמן ואמן. כפי שנאמר, "בזכות נשים צדקניות, נגאלו אבותינו ממצרים ובזכותן נגאל גם היום".

© הזכויות על עיתון "דבר" שייכות למכון לבון - מכון לחקר תנועת העבודה והחלוץ על-שם פנחס לבון
Powered By Click for details


דבר מה בירושלים 1994

לחצו על המפה לתצוגה מדוייקת ואפשרות לצפייה בכתבות מאותו אזור.
במפה זו מופיעות הכתובות הבאות: חברון (בית הדסה - הרובע היהודי בחברון) | מערת המכפלה חברון
 

ייזום והקמת האתר - אלי זבולוני - עולמות אפשריים בע"מ עולמות אפשריים בע"מ © 2010-2019 - עיצוב: סטודיו פיני חמו

© האתר ranaz.co.il והתוכן המצוי בו מוגנים בזכויות יוצרים. כל זכויות היוצרים על תוכן האתר שייכות לילדיו של נח זבולוני
כל התמונות באתר (אלא אם כן צוין אחרת) הן פרי יצירתו של אלי זבולוני בעל הזכויות בהם. אין לעשות בהן כל שימוש או לשנותן ללא הרשאה מפורשת מיוצר התמונות.
אין להעתיק, לשכפל, לחקות או לעשות כל שימוש בתוכן שבאתר ללא רשות בעלי הזכויות.
בקשות לשימוש בתוכן כלשהוא מהאתר יש לשלוח דרך דף צרו קשר.