לדוגמא: הרב שך | "הרב שך"
חפשו

וט"ו באב על שום מה?


מאת: נח זבולוני
פורסם: דבר | עכשיו (עמוד 11) - 24/07/1994 (יום ראשון)
מיון מהיר:
עכשיו
1994
רבים לא שמעו ולא ידעו על ט"ו באב, ומאלה שכן שמעו, מעטים יודעים את המשמעות של היום. גם בימי קדם, דיברו על ט"ו באב בלשון עבר, כמו שנאמר: "לא היו ימים טובים בישראל כט"ו באב". חז"ל קשרו את החג למאורעות היסטוריים מתקופת שונות, החל מיציאת מצרים ועד חורבן ביתר

בתלמוד בבלי ובתלמוד ירושלמי נאמר: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו, כל הכלים טעונים טבילה ובנות יוצאות וחולות (רוקדות) בכרמים. ומה היו אומרות ? ... שא עיניך וראה. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה: שקר החן והבל היופי יראת אלוקים היא תתהלל (משלי ל"א א').

וכך נאמר בתלמוד. תנו רבנן: יפהיפיות שבהן מה היו אומרות? תנו עיניכם ליופי שאין האשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן מה היו אומרות? תנו עיניכם למשפחה שאין האשה אלא לבנים, מכוערות שבהן מה היו אומרות? קחו מיקחכם לשום שמים ובלבד שתעטרוהו בזהובים" (תענית ל"א ע"א).

טעמים רבים

במקורות ישנם טעמים רבים ליום ט"ו באב, טעמים דתיים חקלאיים, ואף היסטוריים, מהם: יום שבו כלו מתי מדבר, כי בגלל הבכיה של חינם שבכו אבותינו, במדבר בליל תשעה באב בשנה השניה לצאתם מארץ מצרים בעוון המרגלים, נגזר עליהם שבמדבר ימותו ואף בניהם לא יזכו להיכנס לארץ ישראל כעבור ארבעים שנה. ובתום אותן השנים הגיע היום שבו כלו מתי מדבר ואותו היום היה חמישה עשר באב. לפיכך עשאוהו יום טוב. (ירושלמי שלהי תענית).

יש המייחסים את יום זה לימי הכיבוש בתקופת יהושע בן-נון, הנקראים שהותרו השבטים לבוא זה בזה (נשואין). כי לפי המקרא: נצטווה דור נוחלי הארץ שלא תינשא בת היורשת נחלה, (אם לא הניח האב בנים זכרים) לא לבן שבטה, לבל תיסוב הנחלה אל שבט אחר. מצוה זו הציבה מחסום בין שבטי ישראל, עד שעמדו חכמים ודרשו את הפסוק כך: "דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה" והתירו נשואים של בת יורשת נחלה לבן שבט אחר. וקבלה בידינו כלומר בידי חז"ל, כי ההכרעה בנידון נפלה ביום ט"ו באב ...

פלגש בגבעה

ויש המייחסים את ט"ו באב, למעשה "פילגש בגבעה" הנקרא יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל אחרי מעשה פילגש בגבעה, שבעקבותיו עשו שבטי ישראל כלה בשבט בנימין, (שופטים י"ט-כ"א) וכמעט שהשמידוהו כליל, ושם נאמר,
ואיש ישראל נשבע במצפה לאמור: איש ממנו לא ייתן בתו לבנימין (שבט) לאשה. ויבוא העם בית אל וישבו שם עד הערב לפני האלקים וישאו קולם ויבכו בכי גדול, ויאמרו למה אלקי ישראל היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד.

והעם נחם לבנימין כי עשה ה' פרץ בשבטי ישראל. ויאמרו זקני העדה, מה נעשה לנותרים לנשים? כי נשמדה מבנימין אשה, ויאמרו ירשת פליטה לבנימין, ולא ימחה שבט מישראל. ויאמרו הנה חג ה' בשלו, מימים ימימה, אשר מצפונה לבית אל וכו' ויצוו את בני בנימין לאמור: לכו וארבתם בכרמים, וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחולות, יצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו, והלכתם אל ארץ בנימין, ויעשו כן בני בנימין וישאו נשים למספרם מן המחוללות אשר גזלו; וישובו אל נחלתם ויבנו את הערים וישבו בהם.

וזה נקרא יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל.

גם ביום זה הובאו הרוגי ביתר לקבורה. לאחר המרד הגדול של שמעון בר כוכבא, שחז"ל כינו אותו בשם, שמעון בר כוזיבא, החכמים התנגדו למרד בר כוכבא שהביא לנפילת העיר ביתר אחרון המבצרים היהודיים, לאחר המרד הטיל אדריאנוס קיסר, גזירות קשות על היהודים כתגובה על המרד. וכן גזר שלא יובאו חללי ביתר לקבר ישראל. בט"ו באב, הובאו הרוגי ביתר לקבורה, כאמור.

עגלי זהב

טעם נוסף ליום ט"ו באב: ירבעם בן נבט, שעליו נאמר "חוטא ומחטיא את הרבים" העמיד עגלי זהב אחד בבית אל והשני בדן, כדי למנוע מהיהודים לעלות לרגל לירושלים, לשם עבודת השם בבית המקדש. ויאמר אליהם "הנה אלהיך ישראל אשר הגלוך מארץ מצרים בית המקדש. (מלכים א'-י"ב) אבל שבטי ישראל שמרו אמונים לבית המקדש ולירושלים, והיו מתגנבים לירושלים, מה עשה ירבעם בן נבט, הוא העמיד והושיב פרדסאות (אנשי מג"ב) לשמור על הדרך ירושלימה, לבל יעלו עשרת השבטים לבית המקדש, עד שקם המלך הושע בן אלה וביטל את הפרדסאות והתיר את העליה לרגל לירושלים ואותו היום שבוטלו הפרדסאות היה ט"ו באב.

ועוד טעם: ביום ט"ו באב, סיימו את מלאכת כריתת העצים לבית המקדש. בימי הבית, גם עצי המערכה על גבי המזבח היו נבחרים בלי שום פסול של תולעת. לפיכך, היו כורתים את העצים רק בתקופה שבין ניסן ומחצית אב, ואותו היום שסיימו את מלאכת הכריתה, היה ט"ו באב, ולכן קבעו יום זה ליום שמחה וחג, יום שהשלימו מצווה גדולה.

מעניין לעניין ובאותו עניין ... מסופר במסכת תענית כ"ח ע"ב: כשעלו בני הגולה מבבל, לא מצאו עצים בלשכה (אוצר העצים במקדש) בשביל המערכה, עמדו כמה משפחות והתנדבו לתת עצים משלהם ומסרו אותם לציבור והקריבו מהם קרבנות ציבור ואותו היום ט"ו באב היה.

הזכרנו את ההיבט החקלאי שביום ט"ו באב. וגם הזכרנו את המחוללות בכרמים, שבו יש גם אספקט דתי והוא: ביום ט"ו באב הוא חג הכורמים והנוטעים, לפי ההלכה הנוטע כרם או עצי פרי צריך להיות עד ראש השנה לא פחות מארבעים וארבעה (44) ימים, לפני ראש השנה, ואז מתחילה השנה השניה לגבי דין ערלה, אבל אם נטע בפחות מ-44 יום לפני ראש השנה, הוא צריך לחכות שנה נוספת כדין שלוש שנים לערלה. ולכן כאשר נוטעים בט"ו באב, מרוויחים שנה שלמה לשלושת שנות הערלה, נקראת שמחה. ושמחה זו היתה ניכרת במיוחד בירושלים, שלפי ההלכה אין נוטעים בתוכה לא פרדסים ולא גנות (בבא קמא פ"ב ב), והכרמים של ירושלים היו מחוץ לעיר בסביבתה, ולכן היתה היציאה מירושלים, זו של בנות העיר, רושם של שמחה יותר מבכל ערי ארץ ישראל והיו הנשים יוצאות במחול, ולא בשיר, כי אסור להן לשיר כמו שכתוב - "קול באשה ערווה", ולכן הסתפקו בריקוד.


דפים בנושא:


© הזכויות על עיתון "דבר" שייכות למכון לבון - מכון לחקר תנועת העבודה והחלוץ על-שם פנחס לבון
Powered By Click for details


דבר עכשיו 1994

לחצו על המפה לתצוגה מדוייקת ואפשרות לצפייה בכתבות מאותו אזור.
במפה זו מופיעות הכתובות הבאות: סיני, מצרים | בתיר, פלשתין (חירבת אל-יהוד - מקום העיר הקדומה ביתר) | גבעון, פלשתין (נחלת שבט בנימין) | הר הבית ירושלים
 

ייזום והקמת האתר - אלי זבולוני - עולמות אפשריים בע"מ עולמות אפשריים בע"מ © 2010-2019 - עיצוב: סטודיו פיני חמו

© האתר ranaz.co.il והתוכן המצוי בו מוגנים בזכויות יוצרים. כל זכויות היוצרים על תוכן האתר שייכות לילדיו של נח זבולוני
כל התמונות באתר (אלא אם כן צוין אחרת) הן פרי יצירתו של אלי זבולוני בעל הזכויות בהם. אין לעשות בהן כל שימוש או לשנותן ללא הרשאה מפורשת מיוצר התמונות.
אין להעתיק, לשכפל, לחקות או לעשות כל שימוש בתוכן שבאתר ללא רשות בעלי הזכויות.
בקשות לשימוש בתוכן כלשהוא מהאתר יש לשלוח דרך דף צרו קשר.