"הקול" שנדם

במלאות ח"י שנים לקיומו, שבק חיים לכל חי אחד העתונים היומיים הצנועים ביותר בפסיפס העתונות הישראלית. שם העתון, שהופיע בירושלים, היה "הקול" ושימש כלי מיבטאם של "פועלי אגודת ישראל בירושלים" (פאג"י ולא פא"י), אשר לא הזדהו "במאה אחוז עם נטורי קרתא", אך לחמו ב "אגודת ישראל".

מראשיתו עד סופו שמר "הקול" על מסגרתו בת "דף אחד". עורכו הראשון היה עילוי לשפות, אוריאל צימר, מעין "בעל תשובה", שמצא את פורקנו הרוחני בשיבה למקורות היישוב הישן. לימים כאשר נטה לחב"ד ועבר לניו-יורק, הרחיב את השכלתו והיה מעין "פלא בלשני". הוא ידע יותר מעשר שפות זרות על בוריין. אילו שינה טעמו ובגדיו המסורתיים, שלא המירם באחרים גם בניו-יורק, היה ודאי זוכה לפירסום עולמי. אוריאל צימר למד שפות כתחביב. בעיקר למד תלמוד.

ירש אותו עוזרו. מר מרדכי סליפוי, שהיה בעת ובעונה אחת הכתב הפרלמנטארי, הכתב הצבאי, הכתב המדיני, העורך, ולעתים גם המגיה של העתון. הוא לחם את מלחמתו בכפירה ובציונות. אבל חרף אלה, מעולם לא כתב נגד צה"ל. אפילו לא נגד גיוס בנות.

במשך שנים התלבט "הקול" בקשייו. קהל-קוראיו, אשר מעולם לא מנה יותר מכמה מאות, הצטמצם עוד יותר. גם השינויים הפנימיים בתוך היישוב הישן, השפיעו על מעמדו המדולדל של הבטאון, שביום אחד מצא עצמו במצב של חיסול. השבוע נדם "הקול", בלי להשאיר הד, פרט למשפחת העתונאים, שידעו להוקיר את עורכיו - הראשון והשני - על מסירותם לעיתונם.