"אנוסי משהד" עלו לירושלים - דרך מכה ומדינה

מעט מאוד יודעים אנו על "אנוסי משהד". כיום, נוכח מעלליו של מישטר חומייני באיראן - אשר הפילו גם קורבנות יהודיים - מן הדין להיזכר ב "אנוסי משהד".

ראובן קשאני מירושלים - העוסק בקורות היהודים בארצות המזרח - מפנה תשומת-הלב לנושא זה, "אנוסי משהד". את תוצאות מחקרו הוא הוציא בחוברת מיוחדת - במלאות 140 שנה לגזרת השמד באיראן.

מר קשאני בשיתוף-פעולה עם ועדת הספרדים, פירסם מכבר חיבורים רבים בנושא יהדות המזרח, ביניהם על יהדות אפגניסטן, בוכרה, הודו, תורכיה, הפלשים, השומרונים ועוד. בחוברת על האנוסים, שפורסמה בימים אלה, המלאה מיסמכים רבים, מתאר המחבר את חייהם ותלאותיהם של האנוסים בתקופת השמד, כיצד הצליחו לשמור על זהותם היהודית וכיצד קיימו שבת ומועד.

בשנת 1740 קבע נאדר שאה, שליט פרסי וכובש נודע, שכונה "אחרון הכובשים הגדולים מאסיה", את העיר משהד, הקדושה ביותר למוסלמים השיעים, לבית ממלכת פרס דאז.

שליט זה, שהיה סוני ונלחם נגד השיעים, פקד להביא למשהד אלמנטים חדשים, ביניהם סוחרים ובעלי מלאכה יהודיים על מנת לשקם ולפתח את כלכלת בירתו, שהיתה צומת חשוב ואזור בטחון להגנת פרס מפני שכנותיה, רוסיה ואפגניסטן.

נאדר שאה האמיץ

פתיחת שערי משהד להתיישבות יהודית הייתה מעשה נועז מאוד. לפני נאדר שאה היה האיזור סגור בפני היהודים, שנחשבו לטמאים וכופרים. הפרסים שדדו את רכושם, חיללו בתי-כנסת ורצחו 32 יהודים. העדה היהודית עמדה בפני אולטימטום: "מוות או המרת הדת". היהודים נאלצו לקבל עליהם את האיסלאם למראית עין ולומר את ה "שאהדת" (אני מאמין) - "כי אין אל מבלעדי האל ומוחמד נביאו". רבים מן המצהירים אמרו בלחש במקום "מוחמד" - "מוסה" ("משה") וכך ניצלו מן הטבח, שהכינו להם השיעים הקנאים. לאחר הצהרה מילולית זו חדלו להיות "כופרים וטמאים", נכנסו בברית האיסלאם, ונקראו בשם "ג'דיד אל איסלאם" - המוסלמים החדשים.

האנוסים, שקיבלו עליהם את האיסלאם למראית עין, המשיכו במסתרים לקיים את מצוות הדת וניהלו חיים כפולים תוך כדי סכנת נפשות ממש.

במשך הזמן חזרו ליהדות רוב אנוסי משהד, ועל כך כותב קשאני בספרו. בארץ-ישראל נוסדה קהילת אנוסי משהד בראשית המאה העשרים בידי שני אנוסים, שעלו לרגל למכה ומדינה. אחר-כך באו לירושלים, חזרו ליהדות והקימו שני בתי-כנסת לאנוסים, הקרואים על שמם: "בית-הכנסת חאג'י אדוניה הכהן" ו- "בית-הכנסת חאג'י יחזקאל", שנבנו בשכונת הבוכרים בירושלים. המעשה היה למורת רוחם של המוסלמים הקנאים, והדבר דומה כאילו איפשרו ליהודים להתיישב בערים הקדושות למוסלמים מכה ומדינה.