לדוגמא: הרב שך | "הרב שך"
חפשו

שיחה עם רות בן דוד, אשתו של עמרם בלוי


מאת: נח זבולוני
פורסם: לא פורסם | נשלחו לפרסום - 16/06/1993
מיון מהיר:
אש"ף
ראיונות
נשלחו לפרסום
1993
לפני 33 שנים הסעירה רות בן דוד הגיורת המפורסמת את המדינה, כשחטפה את הילד יוסלה שוחמאכר, אחר כך נישאה למנהיג "נטורי קרתא" רבי עמרם בלוי הקשיש ומאה שערים רעשה. תשע שנים הייתה אשתו של מנהיג, היא מצטערת שלא ילדה לו יורש. כשהייתה בת למעלה מחמישים הפילה את ולדה שהרתה מרבי עמרם בלוי.

היא נשארה קיצונית כפי שהיתה, שונאת את המדינה, מחכה למשיח. עדיין אשה יפה, שנאתה לציונות מוליכה אותה לא פעם אל מדינות ערב. היא נושאת דרכון בלגי, לפעמים דרכון צרפתי. לא כולם יודעים שהיא יהודיה, פעם קראו לה מאדליין לוסט פיריי. הערבים אהבו את בעלה, הוא היה להם מליץ יושר גדול. עד היום, היא אומרת, השם שלו פותח לה שערים. היא מרחמת על הערבים, הישראלים בעיניה, הם רעים וחטאים ואכזרים.

היא מושיטה אצבע מאשימה כלפי המדינה ושואלת: הראו מה עשו בלבנון? הייתי אז באמריקה ואספתי תרומות בשביל עניים, ושמעתי על כל הזוועות שעשיתם. כמה נשים וילדים הרגתם. נורא, בשביל מה? היא שואלת. ביקרתי לאחרונה בלבנון וראיתי את ההרס והחורבן. רק עיניים גדולות יש לכם. רוצים עוד ועוד. עושים כל הזמן פרובוקציות. שרון ה "בוצ'ר" עשה פרובוקציות. מה אתם חושבים, הפלסתינים לומדים מכם הכל. לומדים להיות טרוריסטים כמוכם. הטרור התחיל אצל היהודים, לא אצל הערבים. מי היה בגין? הוא היה טרוריסט, וז'בוטינסקי הרֵבֵּה של בגין אמר לקחת הכל. ושמיר לא היה טרוריסט, הלא הוא הרג את חברו הטוב גלעדי בחולות ראשון לציון. ומי עשה את הטבח בדיר יאסין? זהו, אז לפני שאתם מאשימים, הסתכלו קודם על עצמכם בראי ...

את ערפאת פגשה לפני המלחמה בלבנון. היא באה למשרד בבירות, לדבריה, היה אדיב מאוד. לא, הוא לא לחץ את ידה. היא אומרת שידע שאינה מושיטה יד לגברים. שעה ארוכה ישבו ודיברו על דא ועל הא, ומעל טסו מטוסים ישראליים.

אמרתי לו, אומרת רות בלוי, שאני מבינה את אש"ף, גם אני הייתי בצעירותי חברת מחתרת. אחר כך דיברו על טרור. בלוי אמרה לערפאת שטרור נגד נשים וילדים לא יועיל. היא אומרת שערפאת הצדיק אותה. היא התרשמה שהוא איש נחמד מאוד, אבל לא כאריזמטאטי ובעל עקרונות. הוא עשה עליה רושם של איש לא יציב ...

אחר כך הלכה לראות את הפלסתינים במחנות. היא אומרת שבכתה, זה הזכיר לה לדבריה את חיי הנדודים של עם ישראל: אנשים בלי בית, בלי ארץ, היא נשבעה לשים לדבר קץ ...

בלוי: "הציונים מציירים את דמותו של הערבי בצורה מסולפת. הוא לא אויב העם היהודי. תמיד היהודי והערבי חיו בשלום. עד שבאו הבריטים והציונים וזרעו פירוד ושנאה ביניהם. הערבים לא לקחו כלום מהיהודים. היהודים יכולים לחיות איתם בשלום, אסור לנשל אותם. זה לא צודק. אם היהודים יפסיקו את המעשים הרעים, גם הפלסתינים יפסיקו. אני רוצה שהעם שלי יעשה רק דברים טובים, שיהיה העם הכי טוב בעולם. אהבה זה רפואה בשביל כל העולם כולו, אם היהודים יחיו יחד עם הפלשתינאים, יהיה להם טוב, יהיו מבסוטים יחד, השם ירחם".

מאה שערים

מדרגות אבן צרות מוליכות אל ביתה בבתי אונגרים (מאה שערים) שורות שורות של בנינים, אבן מסותתות. ישנה מאוד קרה מלנכולית, בימים אלה של תחילת דצמבר הקור צובט בלחיים. המרפסות בבתי אונגרין לא נגמרות לעולם, הן מרוצפות אבן ישנה. מן המעקים החלודים נמתחים חוטי כביסה אל הבנינים שמנגד. הכבסים תלויים מעל לרחובות. בכולל שומרי החומות קוראים בניגון את פרשת השבוע וישב יעקב.

רות בלוי הייתה כאן לפני שנישאה לרבי עמרם בלוי, היא זוכרת שהכל היה שחור, חלוד ומטולא בקרשים ובלוחות פח. היא התפעלה מהדלות ומהאור הפנימי של האנשים. היא אומרת שחשה את השכינה השוררת בכל בית ובכל פינה ...

מאז, היא אומרת, לא השתנה דבר. הזמן במאה שערים כמו עצר מלכת. נשים עוטות שחורים, גברים עטורי זקנים ופאות, ילדים במכנסי כתפיות, מדברים יידיש. תמיד ממהרים, רצים, העיניים מושפלות. רות בלוי אומרת שכולם חושבים על אלקים.

הזיווג לעמרם בלוי

כאן בטבורה של מאה שערים מצאה את שאהבה נפשה, אהבת חייה: אלמן בן 65 אב לעשרה, קיצוני קנאי. היא גיורת מצרפת בת 45, גרושה ואם לבן. באחד הימים, באה לתרגם לעמרם בלוי מכתבים לצרפתית, היא אומרת שהתפעלה ממנו. קולו היה חזק ויפה, עיניו הכחולות בהירות, קורנות אינטלגנציה וטוב לב. היא אומרת שהוא הזכיר לה את אימה: אותן עיניים, אותו חיוך, אותה שמחה פנימית. היא קוראת לו ענק הרוח, היא אומרת שהיפנט אותה ...

אחר כמה שבועות, באו והציעו לה שידוך. היא לא רצתה לשמוע, רק כששמעה שמדובר ברבי עמרם אורו עיניה. היא אומרת שנדהמה, ומספרת כי הרב בלוי העמיד לה שני תנאים: שאחרי הנישואים אחליף את גרבי הבז' שלי בגרביים שחורים, ואת מטפחת הראש הצבעונית בצעיף שחור ארוך, כדרכן של הנשים במאה שערים. כמובן שהיא הסכימה. לאחר ימים אחדים, התארסו, העדה החרדית נקלעה למחלוקת קשה. חברים ובני המשפחה של רבי עמרם לא רצו בה, בית הדין של העדה החרדית הנקרא בד"צ, פסק שלא נאה לרב בלוי הקנאי לשאת את פלונית שלו, אך הרב בלוי התעקש, גם רות התעקשה, הם נאלצו לצאת "לגולה" לבני ברק ולהינשא שם. חודשים אחדים היו בגלות, ורק משהושג שלום בית בין החרדים ביניהם לבין עצמם שבו למאה שערים.

היא אומרת שסבלה מאוד בימים הראשונים, ילדים רצו אחריה ברחוב וקראו לעברה בלגלוג "גיורת". התושבים לא ידעו איך להביט עליה, היא הייתה חריגה בנוף השכונה החרדית. גיורת משכילה, דיברה שפות, עד מהרה התרגלו אליה, למבקריה הייתה אומרת שנולדה עם אמונה באלוקים. אביה היה אתאיסט, נצר למשפחה קתולית אדוקה. איש קשה היה, אמה, אשה טובה היתה וסבלנית היתה, כנראה מצאצאי האנוסים ...

התקופה לפני היהדות

רות בלוי נולדה בפאריס, ובגיל אחת עשרה הוטבלה לנצרות. היא אהבה את אלוהים וחשה צורך להתפלל אבל תמיד היו לה שאלות וספקות שניקבו את מוחה. היא זוכרת כיצד באחד הימים מימי ראשון, לאחר התפילה בכנסיה, הלכה אל פסלו של פטרוס הקדוש. כולם ניגשו אליו בהכנעה ונישקו את רגליו, ורק היא נרתעה לפתע מהמגע הקר של היד בפסל הברונזה וברחה מהמקום.
כולם הביטו עליה בהשתוממות, רק היא לא הבינה במה פיסלו של פטרוס שונה מהבובות שנישקה בילדותה "אירוע זה היא אומרת השאיר בה משקע טראומטי וציין נקודת מיפנה בהתפתחותה".

משמלאו לה 19, נישאה. בעלה היה חשמלאי, היא ילדה לו את קלוד - כיום אוריאל - אחרי שנתיים התגרשו, הנישואים עלו על שרטון. היא החלה ללמוד היסטוריה, גיאוגרפיה באוניברסיטת טולוז וסיימה בהצלחה תואר שני, לפרנסתה עבדה כמורה.

היא העמיקה את חיפושיה אחר זהות יהודית, הספיקה ללמוד גיאולוגיה. האמנתי, היא אמרה, שהעיסוק במדע ישיב לה על אותן השאלות שהטרידו אותה בימי ילדותה. אט אט נפקחו עיניה. התעסקה במאובנים, בשכבות של כדור הארץ, ולא קיבלה את תורתו של דארווין.

כאשר הגרמנים השתלטו על דרום צרפת הצטרפה למחתרת של מארי מאדליין, אז לראשונה פגשה ביהודים פנים אל פנים, היא אומרת שנראו לה מסכנים. היא הצילה אחדים מידי הגרמנים, הבריחה אותם ממקום למקום ודאגה להסתירם ולמחיית נפשם.

אט אט ניתקה את קשריה עם הנצרות, החלה ללמוד בסורבון לימודי דוקטורט בהיסטוריה ולפרנסתה עבדה כסוכנת ביטוח. באקראי פגשה במנזה ישראלים שהזמינו אותה לבקר בישראל. היא נסעה וחזרה נרגשת, כעבור שנה בגיל 31 התגיירה והיתה לרות בן דוד. קלוד נימול ושמו בישראל נקרא אוריאל. מאז כמעט בכל שנה ביקרה בישראל, עיסקי הייצוא והיבוא שהקימה החלו לשגשג אך לרוע מזלה בגד בה אחד השותפים, הוא הוציא מהחברה כספים במרמה ורות בן דוד הושלכה לכלא. כעבור חודשיים שוחררה, היא החלה ללמוד בקהילה היהודית באיי לה ביין שעל גבול צרפת שוויצריה. זו הייתה קהילה אנטי ציונית ושם לראשונה אימצה את השקפת העולם של נטורי קרתא.

פרשת יוסל'ה

היא החלה להחמיר עם עצמה. את בנה שלחה ללמוד בישראל, בישיבת באר יעקב, ישיבה חרדית העומדת תחת השפעת הרב שך. כעבור זמן באה בעקבות בנה. אחד הרבנים הציע לה שידוך, היא בדקה וחקרה ולא יצא דבר. היא אומרת שהתלבטה אם להישאר בארץ, החיים הדתיים בארץ תיסכלו אותה. כבר ארזה את מזוודותיה והתכוננה לחזור לצרפת, אך ממש ברגע האחרון ביקשו ממנה לעשות שליחות של מצווה, והיא להבריח את יוסל'ה שוחמכר מהארץ. היא זוכרת שלא התלבטה הרבה. זו הייתה מצווה. תיכף נסעה לז'נבה ומסרה את תמונתו של יוסלה לאמן. פניו של יוסל'ה שונו לבלי הכר. מעתה הפך יוסל'ה לקלאודין, ילדה בת שמונה. רות בן דוד הצליחה להיכנס ארצה באשרת תיירים מזוייפת, כעבור ימים אחדים כבר ישבה במטוס עם יוסלה כשהוא לבוש בבגדי ילדה. היא אומרת שידעה שהיא מסתבכת, ולא היה לה איכפת: יוסלה היה בעיניה סמל למלחמות הדת במדינה.

היא נדדה איתו ממקום למקום. פעם קראה לו מנחם לוי ופעם יענקה פרנקל. הם היו בשוויץ ובצרפת ובארצות הברית. הארץ סערה, המשטרה חיפשה, הכנסת מחתה, רות בן דוד הצליחה להערים על כולם.

רק לאחר שנתיים הצליח "המוסד" לעלות על עקבותיו של יוסל'ה. בנה נעצר הוא נישבר בחקירה והסגיר את אמו. רות בן דוד השתוללה מזעם, וקיללה את בנה הסורר. כיום היא אומרת שאינה מתחרטת, היא עשתה מה שצריך לעשות, הכל משמים. לוא נתבקשה היום הייתה עושה אותו הדבר, היא לא פוחדת זו מצווה, מצווה גדולה להציל נשמה בשביל התורה.

הנישואים לרב עמרם בלוי

מניותיה במאה שערים עלו, קראו לה גיבורה, צדקת, אך משנודע דבר אירוסיה עם רבי עמרם החלו לשונות הרעות ללחוש. פתאום סיפרו שהיא חשפנית לשעבר ושיש לה בת נוצרית. היא אפילו שהיו מוכנים להישבע בנקיטת חפץ שראו אותה במועדון לילה בפריז.

רות בן דוד סבלה וספגה את כל העלבונות בשקט. היא אומרת שבשביל לחיות עם עמרם בלוי הכל היה כדאי.זה היה שידוך משמים, אותו טבע, אותן דעות, אותו טמרפמנט. הוא היה צדיק, איש עם ייחוס, ואני אשה פשוטה, פחדתי להתחתן עם איש גדול כזה, אבל בסוף אמרתי, זהו בעצם כל מה שאשה דתיה וחרדית מצפה לה: בעל צדיק וגדול.

כשהלך לעולמו ביקשה מכל מכריה שלא יטרידוה בשידוכים, אבל היהודים מנדנדים והיא התרגזה. לא היה לה חשק למישהו אחר, כי לא היה סיכוי למשהו טוב יותר. היא רוצה לחיות עם בעלה ר' עמרם גם בעולם הבא, ולכן לא רצתה להתחתן. היא הייתה ממשיכה לבכות. את תמונתו העמידה בראש השולחן, על הכסא שישב. היא עושה דברים שרצה, רק דברים שאהב, החלום הגדול שלה שישוב יחד עם משיח צדקנו.

מאז מותו של רבי עמרם נחלש מעמדה בנטורי קרתא, זה לא מה שהיה פעם, היא אומרת. כבר לא מבקרים אצלה, כבר לא מתעניינים בשלומה. נטורי קרתא נותרו בלי מנהיג, אין היום מנהיגים בעולם, היא אומרת. עמרם בלוי היה חזק כאריה וסבלני, ואיש עם כריזמה. מי יכול לבוא במקומו, הבן שלו אורי לא מתאים, גם הרבי מסאטמר החדש לא היה מה שהיה פעם.

19 שנה היא לבד, גרה בבית קטן ודל, חלונות קמורים, תיקרה גבוהה, פיסות קיר לא מסויידות - זכר לחורבן. קירות הסלון מעוטרים בפרחים ורדרדים מצויירים. במרכז שולחן עץ כבד, מכוסה מפת פלסטיק פרחונית. כסאות ישנים מרופדים בבת אדמדם, פריג'ידר כבש ישן "קולדספו", כיור בשרי וחלבי בנפרד, נטלה ושני ארונות עץ כבדים, ציור נאיבי - יציאת מצרים, ספרי קודש. מן התקרה משתלשלת צלוחית שמן, רות בלוי לא משתמשת בחשמל בשבת שלא להנות מחילול שבת. את המקרר היא מנתקת לקראת שבת וממלאה קוביות קרח, אך את האוכל אינה מחממת. היא שומרת את התבשילים בכלים מיוחדים.

ישראל - מדינה חוטאת וכופרת

כשעלתה ארצה היא אומרת, מצאה מדינה חוטאת וכופרת, ארץ שכולה מאפיה, לדבריה, ארץ שכולם רוצים להיות פרזידנט ומיניסטר, מדינה נגד הקדוש ברוך הוא.

היא מתביישת להיות ישראלית, חושבת שזה חטא, אין לה על כן תעודת זהוי, מעודה לא הצביעה לכנסת, הכנסת היא בעיניה בית מינות, וכל חוקיה חוקי עכו"ם. היא אינה מכירה ברבנות הראשית לישראל, היא מקללת את רבניה. בכסף ישראלי אינה משתמשת, זה כסף ציוני. במכולת רושמים לה, והיא משלמת במטבע זר. גם טלפון אין לה: "זה קו ציוני" יש לה שכן פחות קנאי ממנה והוא קורא לה לטלפון. ומים, "מה שראית (?) בלי מים, חשמל מותר, זו חברה פרטית. הלוואי יכולנו לקחת חשמל מהשטחים ומסים לעיריה", אין ברירה זה הולך יחד עם מים.
בשירותי הדואר אינה משתמשת, באגד אינה נוסעת, באל על אינה טסה, וביום העצמאות עצוב לה כמו בתשעה באב. היא צמה ואומרת תהלים. בלי המדינה, הגאולה כבר היתה באה, היא אומרת. על דלת ביתה קבעה שלט האומר: "יהודי ולא ציוני" בשלוש שפות, זה כמו הדם על המשקוף ששמו ישראל במצרים אומרת רות. שידעו שכאן גרים יהודים, חשוב לה שידעו גם שאינה ציונית.

את השקפת נטורי קרתא בחרה משום שהיתה תמיד טיפוס לוחם, היא אינה נרתעת מקשיים. מחפשת תמיד אתגרים, אשה אמיצה, אומרים עליה, אשה תקיפה בנטורי קרתא. גילתה לדבריה רוח קרב ועיקביות. בלוי: "נפש הלוחם שלי מצאה שם מנוח".

תמיד היתה לצד בעלה, בכל מלחמות השבת, תמכה בו, עודדה אותו. לפעמים, הצטערה שהיא אינה יכולה לצאת לרחובות ולהצטרף לשורות המפגינים. בנה אוריאל בן דוד, התרחק מנטורי קרתא, הוא שינה את שמו לדודסון והתיישב עם אשתו ושמונת ילדיהם בבית וגן. הולכי רכיל במאה שערים מספרים שהיחסים בין האם לבנה עלו על שרטון. רות בלוי מוחה בכעס ומכחישה מכל וכל.

היא הולכת לישון בשעות הקטנות של הלילה, וקמה בשעות מאוחרות. נוטלת ידים, מתפללת, לומדת מפרשים, קוראת "לה מונד" הצרפתי, כי היא צריכה להיות בעניינים, לדעת מה קורה בעולם. היא הרי עסקנית וגם קצת סוחרת ביבוא ויצוא, אין לה רדיו אין לה טלוויזיה. מפעם לפעם מזמינים אצלה מאמר: על נושאים הקרובים לליבה, היא אוהבת לכתוב, לפעמים גם מזמינים אותה לקבוצים, היא אוהבת לדבר. כידוע, היא חיברה ספר על קורות חייה. הנשים במאה שערים נכנסות לשיחה ולשפוך את ליבן בפני רותי, גם גברים באים להתייעץ, כמובן בלויית נשותיהם ... הם אוהבים את חוכמת החיים שלה, רואים בה אשת העולם הגדול. היא תומכת באלמנות, יתומים, במשפחות חסרות יכולת, במשפחות שבוכות, ומשדכת שידוכים.

הצלת יהודים באיראן וסוריה

לפעמים נעלמת לשבועות רבים, ואיש אינו יודע להיכן היא נעלמה, ואיש אינו יודע מה עשתה, היא אומרת שיש דברים שהשתיקה יפה להם. לפני שנים אחדות חיפשה במדינות ערב, את הילד משה סימון שנעלם לפני 41 שנים מבית הוריו בפתח תקוה, עד היום לא עלתה על עקבותיו, היא משערת שהוא נחטף ע"י מיסיונרים נוצריים.

באיראן ניסתה לפני 13 שנה להציל ממוות את הסוחר היהודי אלברט דניאלפור שהורשע בריגול לטובת ישראל, יאסר ערפאת הורה לאנשיו באיראן לסייע לה ככל האפשר. היא נפגשה עם האייטולה מכארם שיראזי, נשיא בית הדין המהפכני האיסלמי בעיר קום, והתחננה על נפשו של דניאלפור. עונש המוות הומר בשלוש שנות מאסר, אבל אחרי שחזרה לניו-יורק נודע לה, שהאירנים לא עמדו בהבטחתם, דניאלפור הוצא להורג. יאסר ערפאת, היא אומרת שלח לה מכתב תנחומים. היא שבה לאיראן לראות מה עלה בגורל היהודים, ושמחה לראות שמצבם השתפר, אולי חומייני שמע לדבריה, הבטיח לה שיהיה בסדר, עכשיו הוא אומרת כל הילדים היהודים באיראן לומדים בבתי ספר תורה, החנויות של היהודים באיראן סגורות בשבת. דעתה של רותי על חומייני: הוא היה מנהיג אמיתי, אדם עם פרינציפים, ממש כמו דה-גול. היא העריכה אותו, הלוואי היא אומרת, שאצלנו היה אחד כמו חומייני שהיה עושה את כולם לדתיים, ואז המשיח היה בא כבר מזמן ...

מאיראן נסעה לסוריה, ומצאה שם לדבריה קהילה יהודית עשירה מסודרת, טוב להם שם היא אמרה, המצב שלהם לא קשה כפי שכותבים, זה הכל פרופוגנדה ציונית של המדינה. מכירה במאה שערים יודעים לספר כי בביקורה בסוריה דאגה להבריח לארצות הברית 200 בנות יהודיות וכי פעלה מאחורי הקלעים לשחרורם של השבויים הישראליים. בלוי מבטלת את הגירסה ואומרת, הכל שטויות ...

הדתיים הציונים הם צבועים

כאשר היא חוזרת לישראל היא מתמלאת חרדה, נעשה לה קשה בלב מיום ליום, הכל רע, היא אומרת שפוחדת מהציונים: והיא קובעת "הציונים הם אנשים שיש להם כוח ביד, כולם רשעים, עושים רע, אני שונאת אותם, כי הציונות זה ההפך של יידישקייט. מה עשו לתימנים? היא שואלת, התימנים באו לכאן קדושים, ועכשיו הרבה כופרים, הרבה במאפיה, בשביל מה היה צריך מדינה, בשביל שיהיה יותר רע ליהודים?

"את המדינה אסור היה להקים לפני בוא המשיח, זו הפרה ברורה של 3 השבועות שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל: לא לעלות בחומה, כלומר לא לעלות לארץ ישראל, ולא לקצר את אורך הגלות. הקמת המדינה לדידה הייתה הפרה גלויה ומרידה בשם השם.

דעתה על הדתיים למיניהם. לדידה הם צבועים, אין כשרות, אין שבת, אין תפילות, הכל פוליטיקה. מה אתם חושבים כל הציונים והמנהיגים הם צדיקים? לא, הם רשעים. על כהנא אמרה שהוא טרוריסט ועל מנחם פרוש: רשע עם זקן ... הכי גרועים לפי דעתה הם אנשי אגודת ישראל, רשעים גמורים. מצד אחד הם אומרים שהם לא ציונים, ומאידך הם יושבים בכנסת, בית המינות, לוקחים כסף מהציונים, הכל עושים עם הציונים, הכל עושים למען הכסף, המפד"ל לפחות לא דו-פרצופיים, הם פחות רעים מאגודת ישראל.

היא מגלה כי סמוך לאחר מלחמת ששת הימים חשבה לרדת עם בעלה הרב בלוי לצרפת, אלא שהדבר לא הסתייע בידם. היא אומרת שרע לה, לא עכשיו, כבר לא תרד. ירושלים היא שלנו, של האנשים הדתיים, לא של הציונים, היא אומרת. היא הייתה קיימת לפני המדינה. קניתי לי כבר קבר בהר המנוחות ליד בעלי. היא מגלה כי הרב בלוי לא רצה להיקבר בהר הזיתים, כי זה כיבוש ציוני שנלקח בכוח. בלוי אסור אף ללכת לכותל המערבי. רות מספרת שחשה מחנק בגרונה, כשסיפר לה על כך, אך לבסוף הבינה שהוא צודק, מאז שחרור ירושלים לא דרכה כף רגלה בכותל המערבי. בינתיים היא עושה צדקות, אוספת כספים לישיבות החרדיות, כמו תורה ויראה של נטורי קרתא, חולמת להקים ישיבה מפוארת לחוזרים בתשובה באמת. היא ידעה שסאדאת יהרג וימות, הוא הרי רצה בשלום. גם חוסיין ומנהיג עברי אחר סופו יהיה דומה לסופו של סאדאת באם יחתום על הסכם דומה. אין מה לעשות, אומרת בלוי, צריך לחכות למשיח, ואז כל הצדיקים יבואו לכאן וכל המדינות יתבטלו, ומלכות שדי תיכון על כל העולם.

דפים בנושא:


הערות: נח זבולוני כתב שהירצה על נושא זה ב- 16/6/1993. סביר להניח שהגיש את הכתבה לעיתון "דבר" אך היא לא פורסמה. - אלי זבולוני
Powered By Click for details


לא פורסם נשלחו לפרסום 1993
לחצו לפתיחת המסמך
לחצו לפתיחת המסמך
שימו לב: התמונות מוגנות בזכויות יוצרים, אין להעתיקם ללא ציון המקור ממנו נלקח הדף - לפרטים פנו לדף צרו קשר
 

ייזום והקמת האתר - אלי זבולוני - עולמות אפשריים בע"מ עולמות אפשריים בע"מ © 2010-2017 - עיצוב: סטודיו פיני חמו

© האתר ranaz.co.il והתוכן המצוי בו מוגנים בזכויות יוצרים. כל זכויות היוצרים על תוכן האתר שייכות לילדיו של נח זבולוני
כל התמונות באתר (אלא אם כן צוין אחרת) הן פרי יצירתו של אלי זבולוני בעל הזכויות בהם. אין לעשות בהן כל שימוש או לשנותן ללא הרשאה מפורשת מיוצר התמונות.
אין להעתיק, לשכפל, לחקות או לעשות כל שימוש בתוכן שבאתר ללא רשות בעלי הזכויות.
בקשות לשימוש בתוכן כלשהוא מהאתר יש לשלוח דרך דף צרו קשר.