פורים - הרצאה תשנ"ז

לא יום טוב פורים ולא קדחת יסורים, אימרה זו ידועה בקרב יהודי רוסיה, פולין וליטא, וגם הגויים היו משתמשים במשל זה, כי כן היו אומרים הביאלורוסים והאוקראינים: "פורים ניע סויאטה ארסצא ניע חורובה" כלומר: פורים אינו חג וקדחת אינה מחלה.
מקורו של רעיון זה בתלמוד וז"ל [וזה לשונו - א.ז.]: שלחו מרדכי ואסתר ליהודים לעשות את הימים אלה, יום משתה ויום טוב, ואילו היהודים - משתה ושמחה קיבלו עליהם, יום טוב לא קיבלו". (מגילה ה' ע"ב).

עם התחדשות הישוב העברי בארץ ישראל, התבטאה שמחת פורים ביחוד ב "קארנאוואל" של פורים שנקרא בשם החדש ישן "עדלאידע" שהיה נערך במשך שנים בתל-אביב ברוב עם, כאשר ראש העיר של תל-אביב מאיר דיזינגוף רוכב על סוס לבן, והזמרת התימניה אסתר גמליאלית היתה שרה.

העדלידע הראשונה בתל-אביב הייתה בשנת 1912 (תרע"ב) שיזם וביצע אברהם אלדמע, מורה צעיר לציור ומלאכה בגמנסיה הרצליה. התהלוכה עברה את כל רחובות תל-אביב של אותם הימים, מרחוב הרצל עד הרכבת; מרדכי על הסוס והמן הובילו, רבקה ואליעזר על גמלים, יוסף המשביר במצרים, משה ואחותו מרים הנביאה, שמשון הגיבור, בת יפתח ונערותיה, יהודית עם ראש הולופרנס בידה, דוד עם ראש גולית, ועל ידו שרה מקהלת בנות, היכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו.

את התהלוכה סיים אלדמע בעצמו במסכה של "היהודי הנצחי". ראש העיר דיזינגוף התרגש כל כך ממראה התהלוכה ומשמחת הציבור, עד שהחליט לקיים גם בשנה הבאה תהלוכה כזו, ביתר תוקף על חשבון העיריה או המועצה. בתהלוכה זו השתתפו רוכבי רכב וסוסים, נשאו לפידים וסידרו זיקוקי דינור. אולם בשנה שלאחריה בשנת 1914, פרצה מלחמת העולם הראשונה וחגיגות פורים נפסקו.

השם עדלאידע התקבל רק בשנת תרצ"ב - 1932, במקום קרנבל, הציע אותו הסופר י. ד. ברקוביץ שהיה חתנו של שלום עליכם, כאשר שם זה נבחר מתוך 220 הצעות.

אירוע מיוחד במינו קרה בפורים של שנת תרפ"ט: הטיסה הראשונה של הצפלין, בטיסתו הראשונה למזרח התיכון, הוא חג בפורים על ראשי החוגגים, ופיזר קונפטי על ראשיהם. אחד הנוסעים באוירון זה היה פקיד גבוה בממשלת גרמניה שלפני הנאצים, יהודי דתי. קרא את המגילה במרורמים כשהוא מכוון את עיניו ולבו למטה אל קהל החוגגים בעיר העברית הראשונה. ראוי לציין כי היוזם ומכוון את הטיסה לאותו יום ואותה שעה היה ד"ר זאב (וולפגאנג) פון וייזל, אחד מנוסעי האוירון. פון וייזל היה עיתונאי של עתון גרמני או אוסטרי ידוע "פאשיסה צייטונג" שעלה לארץ ישראל והתחתן עם בת גדרה מצאצאי הביל"ויים (בית יעקב לכו ונלכה).

בהגיע ימי הפורים היתה העיר תל-אביב פושטת צורה ולובשת צורה והיו משנים את שמותיהם של רחובות העיר. למשל: לא רחוב אלנבי אלא רחוב שושן הבירה, לא רחוב בן-יהודה אלא רחוב "מדבר בלשון עמו", רמז ליהודה מחיה הדיבור העברי, לא רחוב ביאליק, אלא רחוב "אשר העם חפץ ביקרו", לא רחוב אחד-העם אלא רחוב "איש יהודי". לא רחוב החשמל אלא רחוב "ליהודים היתה אורה", לא רחוב שלום עליכם אלא רחוב "צהלה ושמחה" (רמז לסופר ההומוריסטי), לא רחוב פינסקר אלא רחוב "לך כנוס" רמז להטפת הציונות של ראש חובבי ציון, לא רחוב הרצל אלא רחוב "וגדול ליהודים", לא רחוב בלפור אלא רחוב "אומן את הדסה" רמז מקומי מאחר וברחוב זה נמצא בית החולים הדסה, לא רחוב הכרמל אלא רחוב "והשתיה כדת", על שם יין כרמל שלנו, וכן רחובות אחרים.
לככר המרכזית "כיכר מגן דוד" ניתן שם מפולפל קצת "ויתאפק המן" - רמז לבית השימוש הציבורי שבמקום זה, ועוד ועוד.

[בתחתית הכתבה רשם נח זבולוני מספר הערות על מקרה יהודית והולופרנס]:
היא התמסרה אליו והרגה אותו לאחר שהוחלט להסגיר את העיר לידי האויב לאחר 5 ימים. יהודית אלמנה, לאחר שהרגה, כרתה את ראשו, ... היא חיתה עד 105, אלמנה יפה.