לדוגמא: הרב שך | "הרב שך"
חפשו

מלחמת השחרור - הרצאה תשנ"ז


מאת: נח זבולוני
פורסם: לא פורסם | הרצאות - 00/07/1997
ספור על גבור מלחמת השחרור, ילד קטן טרם שהגיע לגיל המצוות "התנדב" לעזרת הלוחמים בעיר העתיקה בירושלים טרם שנכנעה ללגיון הירדני. כזכור יו"ר ועד הקהילה של העיר העתיקה ורבניה הניפו דגל לבן לאות כניעה ללגיון הירדני שכבש את העיר העתיקה, כידוע במלחמת השחרור באו רבים מן הגולה לעזרת הישוב בצורת אנשי מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) וכן רבים מן העולים ממחנות המוות שנשארו לפליטה באו ישר לחזית מבלי שעברו את ההכנות הצבאיות הדרושות.

אנו נספר על ילד ירושלמי מן הישוב הישן שבא לעזרת אחיו שהיו במצור בעיר העתיקה. בשעתו אביו של הילד מסר על הסיפור לעיתונאים ונדמה לי שחלק מן הסיפור פורסם אז, אנו נביא לכם את הסיפור במלואו עם כל הפיציווקעש. הילד שנקרא בשם ציון היה גר בעיר העתיקה ואביו היה תלמיד ישיבה במקום. היה יושב ליד אביו ומסתכל על פני המרחבים. ציון אהב את המקום ואת רחובותיה הצרים והאפלים של העיר העתיקה. באחד הימים כאשר הוא בדרכו עם אביו לישיבה הוא נוכח ששינוי חל במקום, החלונות הפונים אל החומה נחסמו בשקי חול ובאבנים גדולות. ההיכל הגדול פונה, ואין לומדים ומתפללים עוד. תלמידי הישיבה נתכנסו לחדרים הפונים אל הרחוב ולמדו את משנתם. ידוע כי העיר העתיקה נותקה מן העיר החדשה, אין יוצא ואין בא, מלבד חיילים ואנשי "הגנה" ושוטרים בריטיים. בלילות בשכבו על משכבו היו מהדהדות יריות מכל העברים ולעתים היו קולות נפץ חזקים מזעזעים את כל הבית.

לימים נפסקו הלימודים בבית הספר בו למד ציון, וההליכה בסמטאות נאסרה על הילדים, רק המבוגרים היו מתגנבים חרש ובזהירות מחצר לחצר ומסמטה לסמטה כדי להביא הביתה ככר לחם או דלי מים.

ציון היה יושב כל היום בבית עם הוריו אחיו ואחיותיו הקטנים ממנו. מתגעגע היה למעט אור ולמראה הנשקף מבעד חלונות הישיבה, ומתגעגע למגרש הרחב והירוק הסמוך לחומה.

יום אחד חזר אביו מרחוב היהודים והודיע: אומרים ברחוב שהגיעה תגבורת מחוץ לעיר. הלילה נכנסו בחשאי קבוצת צעירים חברי "ההגנה" מזויינים והצטרפו למגינים הנמצאים בישיבה. עברו כמה ימים וציון היה כלוא בבית, אולם מנוחתו נדרכה ממנו. הוא לא ידע מה עלה בגורל חבריו בני גילו ומה מעשיהם. בסתר לבו שאף לצאת מכלאו ולראות את הנעשה במקום. ולפתע שאל את אביו: אבא, היש אפשרות ללכת אל הישיבה? אביו ענה לו: מה עלה על דעתך, מחשבה כזו. ציון לא הוסיף לשאול, אבל במוחו ניקרה המחשבה כיצד להגיע לשם? כיצד להצטרף אל המגינים? מדוע לא יוכל לעזור ללוחמים ולמגינים?

ובאותו לילה כאשר ירדה החשכה ואפפה את כל הסמטאות האפלות בלאו הכי, וכניסת ביתו היתה חסומה בשקי חול ותושביו ישנו את שנתם, פתח ציון את הדלת ובלאט יצא מן הבית ישר אל הסמטה האפלה. מכל העברים נשמעו התפוצצויות פגזים ויריות רובים. ציון שרך דרכו לאורך קירות הבתים וחיש מהר עבר מסמטה לסמטה. בחוץ לא נראתה נפש חיה מלבד חתולים מבוהלים שקפצו ויצאו מתוך פחי האשפה ועכברושים גדולים שטיפסו על הקירות ועל הגדרות. עבר ציון במהירות ובלא להקים רעש כל שהוא סמטאות רבות, עד שלבסוף עמדו רגליו בסמטה המוליכה אל חצר הישיבה. פתאום קרא מישהו בקול עמום: "מי שם? מי מתקרב? אני יהודי ... השיב ציון אף הוא בקול עמום. אותו רגע יצאה מפתח אחת החצרות דמות שהתקרבה אל הנער, היה זה בחור עטוף במעיל, חבוש כובע גרב, ובידו רובה נטוי.

"מה אתה עושה כאן ילד" שאל הבחור בלחש. תחילה לא יכול היה ציון להוציא הגה מפיו, אך לאט לאט שבה אליו רוחו והוא גמגם: "אני ... אני רוצה ... להיות אתכם ...

"השתגעת ילד", קרא הבחור - "רוץ מיד ומהר הביתה! היכן אתה גר? ", ברחוב חברון - השיב הילד. ברחוב חברון? מי שלח אותך? איש לא שלח אותי. באתי בעצמי. אני רוצה לעזור - אמר הילד בקול תקיף.

לעזור? הסתלק מכאן מהר ומיד פן ארביץ לך כהלכה! אבל לא, לא. אל תרוץ עכשיו לבד ברחובות, זה מסוכן, עלול אתה לההרג מפגז או יריות רובים, בוא עמי. אמר הבחור.

והבחור אחז בידו של ציון והלך עמו לאורך הסמטה, עד שהגיעו לחצר הישיבה שם מסרו לידי איש אחר ואמר לו: הכנס אותו פנימה, מצאתי אותו ברחוב.

בחצר הסתובבו בחורים עם סטנים, כולם חבושי כובעי גרב ועטופים במעילים חמים. ציון הוכנס לחדר גדול, אחד מחדרי הישיבה המרובים שנהפך למעין מפקדה. החלונות והדלת היו מואפלים ועל השולחן שעמד במרכזו של החדר הבהבה עששית קטנה. מסביב לשלחן ישבו כמה בחורים ולגמו ספלי קפה. אחד הבחורים פנה אל ציון ושאל: איך הגעת הנה? מן הבית - השיב ציון. מי שלח אותך? - איש לא שלח. מה שמך? - ציון. מי אביך? הוא חכם לומד בישיבה. ומה רצונך? אינני יכול עוד לשבת בבית אמר ציון בקול תחנונים. אני רוצה לעזור להיות פה עם המגינים ולעזור לכם.

עזרה יפה! הסבור אתה שכאן גן ילדים או בית תינוקות?

לא, הישב ציון כשהוא רועד כולו מהתרגשות ופחד. אבל באמת, אמר ציון, אני רוצה לעזור, אעשה כל מה שתגידו לי לעשות.

הבחורים הסתכלו איש ברעהו, והבחור שחקר את ציון אמר: טוב נראה, בן כמה אתה? - בן שתים עשרה, בקרוב אהיה בר מצווה. אתה רעב? שאל אותו שוב הבחור. אכלת היום? - לא ... כן, אכלתי, בבוקר אכלתי. יעקב - פנה הבחור אל אחד מחבריו, תן לו פרוסת לחם עם גבינה והוא יאכל. ציון ישב על המחצלת שהיתה פרושה על הרצפה ומיד הוגשה לו פרוסת לחם עם גבינה וספל קפה. הוא בירך בלחש והתחיל לנגוס בתיאבון את הלחם. בחוץ היתה דממה, רק מפעם לפעם הגיעו הדים עמומים של פגזים מתפוצצים אי שם במרחקים. פתאום התפרץ אל החדר בחור וקרא שוב הובאו פצועים קשים, בית החולים מלא, ידי הרופאים והאחיות מלאות עבודה, מה נעשה? - הגוייסו כל הרופאים של העיר העתיקה? שאל הבחור שהיה בוודאי מפקד הפלוגה. נאמר לי כי יש עוד שני רופאים כא בעיר העתיקה שלא הופיעו, שמא אינם יודעים כי עזרתם נחוצה. היכן גרים הם? האחד גר ברחוב חברון והשני ברחוב חב"ד. מי יוכל להביאם? כרגע אין איש הנמצא בחצרות הללו בשעות הלילה. בשמוע ציון את הדברים האלה, קפץ כנשוך שועל וקרא: אני יודע, אני מתמצא! אני מכיר את הרופאים מרחוב חברון ומרחוב חב"ד. הם זקנים, אבל אני יודע בדיוק היכן הם גרים.

רגע שתקו הבחורים, והנה פנה המפקד אל ציון ואמר: התוכל למצוא את החצרות בחשכה כזאת? בהחלט! אפילו בעיניים עצומות, קרא ציון - אלך אתכם ואראה לכם. טוב - אמר המפקד - דוד ושמעון קחו את הילד הזה אתכם ולכו להביא את הרופאים, קחו עימכם גם את האחות רבקה מבית החולים. ליבו של ציון ניתר משמחה בצאתו עם שני המגינים והאחות אל הסמטאות האפלות. תחילה הלכו לרחוב חברון, בדרך נתקלו בדמויות והחליפו עימהן שריקות חרישיות. בחורי ישראל אלה ששמרו על נפשות רבות מישראל שישנו את שנתם המקוטעת והחטופה. עד מהרה הביא ציון את מלוויו אל חצר הרופא הזקן שמיהר ללבוש את מעילו והלך אחריהם. משם שירכו דרכם לרחוב חב"ד, דרך רחוב היהודים ומצאו את הרופא הישיש השני. עתה הלכה החבורה אל עבר הישיבה בצעדים חרישיים ונחפזים. על יד בית הכנסת על שם רבי יוחנן בן זכאי הייתה התפוצצות אדירה, פגז פגע באחד הגגות ורסיסיו נתפזרו לכל עבר. בני החבורה הרכינו את ראשיהם והמשיכו לצעוד בחיפזון. והנה כבר עמדו רגליהם בסמטה אשר בין הישיבה ובין בית החולים, ושוב נחרדה הסביבה כולה לקול נפץ אדיר, ובאותו רגע ממש נכנסו כל בני החבורה לחצר בית החולים אשר בו פרפרו ביסוריהם כמה וכמה פצועים שלא היה מי שיטפל בהם.

הרופאים הישישים והאחות רבקה ניגשו מיד לעבודת ההצלה, וברגע ששני הבחורים אמרו לחזור אל הישיבה ראו כי ציון איננו עימהם.

היכן ציון? שאלו איש אל רעהו בחרדה. האם לא נכנס עימנו אל חצר בית החולים? הם פנו כה וכה אך ציון לא היה בחצר. הנשאר בחוץ? נצא ונראה.

שני הבחורים יצאו החוצה והסתכלו מסביב באפלה. הפגז שהתפוצץ לפני היכנסם לבית החולים הרס חצי שער וחלק מן הגדר. והיכן ציון? הבחורים התחילו לגשש באפלה מסביב למפולת. והנה מצאו את ציון. ציון שלא הספיק להיכנס אל החצר בעוד מועד, ביחד עם כל החבורה, נפגע באחד מרסיסיו של הפגז ונפל חלל. הוא היה מוטל מת בשלולית קטנה של דם.

הערות: הכתבה נכתבה לצורך הרצאה בשנת 1997, סביר שלקראת מלאות 50 שנה לסיום מלחמת העצמאות - יולי 1947. לאור זאת נבחר התאריך יולי 1997 כתאריך הכתבה. - אלי זבולוני
Powered By Click for details


לא פורסם הרצאות 1997
לחצו לפתיחת המסמך
לחצו לפתיחת המסמך
שימו לב: התמונות מוגנות בזכויות יוצרים, אין להעתיקם ללא ציון המקור ממנו נלקח הדף - לפרטים פנו לדף צרו קשר
 

ייזום והקמת האתר - אלי זבולוני - עולמות אפשריים בע"מ עולמות אפשריים בע"מ © 2010-2017 - עיצוב: סטודיו פיני חמו

© האתר ranaz.co.il והתוכן המצוי בו מוגנים בזכויות יוצרים. כל זכויות היוצרים על תוכן האתר שייכות לילדיו של נח זבולוני
כל התמונות באתר (אלא אם כן צוין אחרת) הן פרי יצירתו של אלי זבולוני בעל הזכויות בהם. אין לעשות בהן כל שימוש או לשנותן ללא הרשאה מפורשת מיוצר התמונות.
אין להעתיק, לשכפל, לחקות או לעשות כל שימוש בתוכן שבאתר ללא רשות בעלי הזכויות.
בקשות לשימוש בתוכן כלשהוא מהאתר יש לשלוח דרך דף צרו קשר.