לדוגמא: הרב שך | "הרב שך"
חפשו

הסיוע הכורדי במילוט יהודי עיראק, והקשר הישראלי-כורדי

6 שנים למלחמת המפרץ - הרצאה תשנ"ז שבט


מאת: נח זבולוני
פורסם: לא פורסם | הרצאות - 00/02/1997
לעיראקים ישנו חשבון ארוך עם מדינת ישראל, העילה: הכורדים נעזרו ע"י אנשי המוסד במאבקם נגד ממשלת עיראק, וזאת כגומלין על שהכורדים סייעו לשארית הפליטה היהודית להימלט מעיראק.

מעצרים, תליות, עינויים - אלה היו מנת חלקם של היהודים שהיו בעיראק לאחר מלחמת תשכ"ז [מלחמת ששת הימים - א.ז.], מצבם של היהודים בעיראק היה בכי רע, הוצאות להורג, או היעלמות יהודים היו והפכו לדבר יום יומי. חוקי אפליה קשוחים אסרו על יהודי עיראק למכור או למשכן נכסי דלא ניידי והגבילו את פרנסתם. כל היהודים רותקו לתחום מגוריהם, רכושו של ההקדש הצבורי היהודי הופקע. עשרות נכבדים ואנשי עסקים נעצרו, נחקרו ועונו ללא משפט.

בשלב מסויים אף החלו השלטונות העיראקים בהכנות להקמת מחנות ריכוז ליהודים כדוגמת הגרמנים, בעיר בעקובה הסמוכה לבגדד, עיר הבירה של עיראק.

סודאי תעשיין אמיד, יהודי תושב העיר בגדד, סבל כיתר אחיו היהודים מרדיפות המשטר העיראקי לאחר מלחמת תשכ"ז, כפי שנראה ביומן שפרסם בשנת 1970.

"הכל מחכים לעמוד התלייה" כותב סודאי ביומנו, "כמה זמן נוכל להישאר חופשי?" כאשר העריצים האלה בני השטן הורגים אותנו בשיטתיות בזה אחר זה? מישהו, לא חשוב מי, חייב להימלט כדי לסלול את הדרך לאחרים, מישהוא חייב להגיע לאיראן".

מסע הטרור והרדיפות היה בעיצומו, היה ברור לכל שאם קיימת אפשרות כלשהי להימלט, הכי זה עם סיוע כורדי, ההצלה של שארית הפליטה בעיראק תוכל לצאת לפועל רק דרך האזורים אשר בשליטת הכורדים, בגבול איראן ...מקס סודאי החליט: "עכשיו או לעולם לא" היה עליו לחשב את צעדיו בקפדנות, הוא ידע היטב שכל אחד, מוסלמי כנוצרי ובוודאי יהודי, צפוי לחיפוש ולחקירה מדוקדקים בדרכו צפונה.

ב-27 במרץ 70 יצא סודאי בלוויית חבר, לדרך בת 500 ק"מ, אל ארץ הכורדים. הם נאלצו להזדהות בארבע תחנות ביקורת צבאיות בטרם הגיעו לכפר הנופש הכורדי הקטן צלאח א-דין. אתר נופש ידוע, תמים לכאורה, שעיראקים רבים אוהבים לבוא אליו בימי הקיץ הלוהטים. משם יצאו לח'אג' עודמראן, שם ניסה ללא הצלחה להיפגש עם אחד ממנהיגי המורדים הכורדים. הוא יצר קשר עם בעל חנות למימכר טבק, והציע סכום כסף גדול בתמורה לסיוע לו ולמשפחתו להימלט. האיש רשם את הדברים, בינתיים, חזר סודאי בידים ריקות אל האווירה הדכאונית בבגדד.

ב-1 ביוני 70 ניתן האות. "האיש מן הצפון" הודיע כי אפשר לבצע מילוט באמצעות מנהיג כורדי ראש שבט, במחיר 400 דינר לראש, קרי: 1000 דולר לגולגולת. סודאי התחבט עם עצמו, הוא ידע כי הוא משאיר מאחוריו, הורים, אח ובני משפחה שהעיראקים בחמתם עלולים לנקום בהם, כאשר יגלו את הבריחה. לבסוף החליט בחיוב.

טרם היציאה, בא לבקרו ראש השבט הכורדי, ליטול את שארית הכסף ולספק את ההנחיות לדרך. "מעכשיו והלאה, שמך אחמד, קצין לשעבר בצבא העיראקי המבקש להגיע עם משפחתו לגבול האירני. רק בהגיעכם לתחנת המשטרה הראשונה באיראן תאמר שאתה יהודי, לא לפני כן" - אמר לסודאי.

בני משפחת סודאי יצאו במונית עד לכפר הכורדי חריר. התחנה הבאה היתה כפר אחר, סמוך למפל המים. אחר כך חלפו על פני מחנה צבאי נוסף, ששומריו לא פסחו על עריכת חיפוש מדוקדק בכלי הנמלטים.

בערב החל המסע האמיתי אל הגבול האיראני על גבי חמישה פרדים.
שעות על שעות רכבו הנמלטים, עולים ויורדים בלי הפוגה על הרים עצומים וסלעים, תוך העפלה על אינסוף פסגות וגיאיות. בתום ששה ימי מסע מפרך שכלל גם הליכה רגלית, וכמעט נפילה אל התהום, חצו את הגבול האיראני והגיעו אל העיירה רזאיה. הגיע הקץ לסבל, אך לא לבעיות.

סודאי נעצר ע"י הז'נדרמריה האיראנית המקומית, לאחר שזוהה כקצין עיראקי. הוא נכלא והיה מסתבך עד הצוואר, אילולא נחלץ לעזרתו ראש הקהילה היהודית הקטנה במקום.

מאיראן יצאה משפחת סודאי לאיטליה שהם הגיע לידיהם מכתב המבשר כי לא פחות מ-80 יהודים כבר ברחו בעקבותיהם לאיראן.

זו היתה התחלתו של מבצע הצלה מפולא, הבריחה הגדולה שהיתה כרוכה בסכנת נפשות של הבורחים.

מולא מוסטפא ברזני, מנהיג מרד הכורדים, היה הדמות המרכזית מאחורי חילוץ שארית הפליטה של יהודי עיראק. מדי יום חצו חמישים יהודים את הגבול בסיוע כורדי.

אחת מהם היתה הגב' אודיל דלאל שבעלה יצחק דלאל נתלה שנה קודם לכן ללא משפט. היעד, סיפרה דלאל היה עיירת הנופש דרבאנד, שאליה נקבצו עשרות יהודים בתואנה של נסיעה לנופש. המבריחים הכורדים היו מאוד אנושיים, הם עשו הכל כדי שימי החילוץ הקשים יחלפו ללא פגע.

לפני חציית הגבול, "ביושבנו בחדר, נכנס אחד המבריחים ואמר שמישהו מבקש לשוחח עמי" - מספרת גב' דלאל, ולראות את ילדי. זה היה אדם בעל עינייים בוערות והופעה שהקרינה סמכות, הוא נהג כלפי באהדה מודגשת. התעניין במה שעבר עלי בעיראק, ולמצבן של האלמנות שבעליהן נתלו. את שיחתנו הקצרה סיים בשאלה האם יש לי איזו משאלה שיוכל למלא, והוסיף בחיוך: "על כורדי אפשר לסמוך" ... אמרתי לו שמשאלתי היחידה אינה ניתנת להגשמה, והיא לחזור לעיראק תוך זמן קצר, לכנס את כל היהודים ולבשר להם שהגאולה מהגיהנום היא בהישג ידם ... שאי שם מושטת להם יד שתעבירם מעבר לגבול ... הייתי נרגשת כולי בהיוודע לי זהותו של אותו אדם - היה זה בנו של מוסטפא ברזאני מנהיג הכורדים.

תנועת הבריחה נמשכה ככל שהרדיפות גברו, למרות שבספטמבר 70 נעצרו בצפון עירק 137 יהודים בתוכם זקנים נשים וטף, הם הוחזרו לבגדד והושמו במעצר. הבודדים שנותרו שתו מכוס התרעלה. כך בא הקץ לגולה שישבה על נהרות בבל כמאה דורות - 2400 שנה.

ברזאני, מנהיג הכורדים היה גאה מאוד במפעל ההצלה ובחלקו שלו בו. "אין שום אומה בעולם שאנו חייבים לה כה רבות כמו מדינת ישראל" אמר באחת ההזדמנויות. חיים לבקוב ראש המשלחת הישראלית לכורדיסטאן, סיפר כי באחד הלילות אמר לו מוסטפא ברזאני: "אני אשם במותם של הרבה אנשים בשל המהפכה, המרידה, ואלה הם חיינו. היום קיבלתי חנינה על חלק גדול מאשמתי. עם אחת מקבוצות הנמלטים נמנתה אשה ושני ילדיה, אשר ביקשו להודות לי על הוצאתם מעיראק. היא סיפרה לי שחייהם ניצלו בזכותי, נישקתי לראשי הילדים, בכיתי ובאתי לאמר לך, אבו-יוסף (כך כינה את חיים לבקוב) כי עכשיו חלק גדול מחטאי כופר" ...

העיראקים ידעו, אם כי לא הכל. הם תקפו בחריפות את הכורדים בהאשמה שבתמורה לסיוע הישראלי, מסייעים הללו ליהודי עיראק לצאת לארץ ישראל. תמורה או לא, זה מה שברזאני עשה.

חילוץ יהודי עירק היה רק פרק בתולדות הקשר הישראלי-כורדי בשנות הששים והשבעים. "בצפון עיראק הולכת ומוקמת מדינת ישראל שניה" - התאונן ב-66 שר ההגנה העיראקי עבד אל עזיז אל עוקיילי, ואכן במשך עשור שנים פעלו משלחת של אנשי "המוסד" לצידם של מנהיגי מרד הכורדים בעיראק.

מדינת ישראל סיפקה למורדים הכורדים כסף, נשק ותרופות תוך הסכמה שבשתיקה, ואפילו סיוע מצד איראן, יריבתה המושבעת של עיראק. היו שטענו כי "המוסד מנסה להקים מדינה כורדית בעיראק".

הישראלים נתנו למורדים ייעוץ מדיני וצבאי, תיכננו מבצעים קרביים בעבורם ואפילו השתתפו בחלקם. בכירים במערכת הבטחון וראשי המוסד ביקרו בכורדיסטן לעתים מזומנות.

גם לפני קום המדינה, התרחשו פרשיות חוסני בראזי, מנהיג סורי ממוצא כורדי שכיהן כראש ממשלת סוריה ורצה לחולל בשנת 48 הפיכה בדמשק (ולהעניק לכורדים אוטונומיה). הישראלים היו אמורים לגרום למתיחות בחזית ולמשוך כוחות צבא לגבול, כדי שהוא יוכל לתפוס את השלטון. בתמורה הציע הסכם שלום עם מדינת ישראל. ההזדמנות הזו, כמו אחרות, הוחמצה ע"י ההנהגה הישראלית.

לכורדים אמר לא פעם מוסטפא ברזאני תכונות גורל משותפות עם היהודים. גם הם עם מוסלמי - סוני שאינו ערבי, מהווים מיעוט מול איבה ערבית משותפת, גם הם ידעו דיכוי ורדיפות.

העם הכורדי המונה 10 עד 20 מילילון נפש, נמצא בעיראק, איראן, תורכיה וסוריה. שאיפתם של הכורדים לעצמאות לאומית, איימה יותר מכל על עיראק. חלקה של כורדיסטאן העיראקית תופס 17 אחוז קריטיים משטח המדינה, בייחוד בכלכלה. קל להבין את חרדתם של העיראקים וגם של האיראנים והתורכים מפני הרעיון של עצמאות לכורדים.

שותפו של בראזי, בריגדיר זעים - שהיה הרמטכ"ל הסורי וגם הוא ממוצא כורדי, החליט לסמוך על עצמו. לאחר שהמתין חמישה חודשים לתשובה ישראלית שלא הגיעה, תפס את השלטון ונעשה לנשיא. זעים וראש הממשלה בראזי, ביקשו לנהל מו"מ עם מדינת ישראל. בן גוריון השהה את תשובתו ושוב הזדמנות הלכה לאיבוד - כחודש לאחר מכן הודחו זעים וממשלתו בהפיכת נגד והוצאו להורג.

במאי 63 הגיע ראש המוסד, מאיר עמית לבירת איראן לפגישה עם ראש המודיעין האיראני (הסוואק). האיראני הגדיר את העמדה של איראן כלפי הנושא הכורדי כך: "אנו מתייחסים אל המרד הכורדי כאל נכס שלא יסולא בפז. עם זאת בגלל המיעוט הכורדי שלנו, ובגלל יחסינו עם טורקיה, איננו יכולים לתמוך בהם בגלוי. לא היינו רוצים שהמרידה תתפתח למדינה כורדית".
זו למעשה הייתה עמדת האיראנים לאורך כל הדרך, וזהו ההסבר להסכמה האיראנית ואפילו תמיכה בסיוע ישראלי למורדים הכורדים - עד גבול מסויים. הכורדים כמובן מאליו, שימשו ככלי שרת בידיהם של האיראנים ביחסיהם עם עיראק.

מדינת ישראל מצידה, כפי שראה זאת ראש המוסד מאיר עמית, ראתה בעניין זה לא רק את ההיבט המוסרי ואת האפשרות להקהות את שיניה של העוצמה הצבאית העיראקית, אלא גם עניינים נוספים. עמית קיבל את אישורו של ראש הממשלה דוד בן גוריון, וראש הממשלה שבא אחריו לוי אשכול, "לעבוד עם הכורדים".

וכך יצא לדרך "מבצע אתונה". בשנת 63 נציג המוסד בטהרן, א' החל להקים תשתית לסיוע הישראלי לכורדים. משלחות אנשי המוסד שהתחלפו במשך השנים פעלו באופן קבוע לצידו של ברזני - מנהיג הכורדים. את מעוז הכורדים פקדו ראשי המוסד, בכירים ישראליים ביניהם סגן שר ואלופי צבא. משלחות הסיוע ומשלוחי הנשק הגיעו דרך איראן.

דוד קמחי, מבכירי "המוסד" שהיה הנציג הישראלי הראשון שביקר בכורדיסטן ויצר מגע בלתי אמצעי עם מוסטפא ברזאני, מספר: "עלינו על הר בשם זוזק, וירדנו לעבר בקעת רואנדוז, שם במרחק כמה מאות מטרים, היתה מפקדה של חטיבה עיראקית. חשבתי לעצמי, בלשון המעטה, שהעיראקים לא היו מגיבים ברוחב לב, אילו תפסו אותנו. במהלך הסיור, ליד כפר הנקרא גאמאלה, עמדנו בשדה עם ברזאני, בדיוק אז חלפו מעלינו שני מיגים סובייטיים והשליכו פצצות. כולנו נשכבנו על הקרקע, סיורנו שוב היה יעד להפצצות של מיגים. הרחתי איפוא את המלחמה מקרוב. באותה הזדמנות אמרתי - מספר קמחי - לברזאני - במדינת ישראל ישנה אהדה רבה לכורדים, כעם הנאבק על זכות קיומו, אהדתה של מדינת ישראל אינה נובעת מכך ששני העמים עומדים נגד אויב משותף, אלא מכך שהכורדים הם ממשיכיו של עם עתיק יומין הלוחם במולדתו לקיום זהותו העצמית. אין למדינת ישראל דבר נגד הערבים, אבל כאשר הם מנסים להשמיד עם, הרי מן ההכרח שנעשה כמיטב יכולתנו לסכל את מזימותיהם ונסייע לאחרים העומדים בפני סכנה דומה" אמר כאמור קמחי לברזאני מארחו, מילים שהיו כשמן בעצמותיו של מוספטא ברזאני ...

ברזאני מנה את בקשותיו: נשק, מזון, כסף ותרופות. קמחי הזדרז להבהיר לברזאני שמדינת ישראל איננה מעצמה כל יכולה, אך הבטיח שתנסה להשיג לכורדים כלי נשק שביקשו, ממקורות זרים, ותסייע באימונם של לוחמים כורדים ובהכשרתם של מומחים לבטחון שוטף. מדינת ישראל גם הפעילה בית חולים באיזור.

עם שובו לארץ המליץ קמחי "לתמוך בכורדים בכל לב, משום שהם מרתקים אליהם את מחצית הצבא העיראקי, עובדה שגם האיראנים שמחים בה" קמחי פירוט שורה של המלצות שתוכנן אסור לפרסום גם 31 שנה לאחר מעשה.

בשנים הבאות, שהו בכורדיסטאן משלחות ישראליות קבועות. בראשן עמדו בין היתר, דוד קרון מבכירי קהילת המודיעין הישראלי, סגן אלוף צורי שגיא, חיים לסקוב ושבתאי שביט.

הכורדים גם זכו לביקוריהם של אישים רמי דרג ישראליים. ביוני 66 יצאו לכורדיסטאן מאיר עמית (ראש המוסד), והאלוף רחבעם זאבי. המפגש עם הכורדים - סיפר גנדי כעבור שנים "היה מדהים והשאיר בי משקע מחנך".

הערות: הכתבה נכתבה במלאות 6 שנים למלחמת המפרץ, ותוכננה כהרצאה. לא ברור אם ניתנה ומתי. - אלי זבולוני
Powered By Click for details


לא פורסם הרצאות 1997
לחצו לפתיחת המסמך
לחצו לפתיחת המסמך
שימו לב: התמונות מוגנות בזכויות יוצרים, אין להעתיקם ללא ציון המקור ממנו נלקח הדף - לפרטים פנו לדף צרו קשר
 

ייזום והקמת האתר - אלי זבולוני - עולמות אפשריים בע"מ עולמות אפשריים בע"מ © 2010-2017 - עיצוב: סטודיו פיני חמו

© האתר ranaz.co.il והתוכן המצוי בו מוגנים בזכויות יוצרים. כל זכויות היוצרים על תוכן האתר שייכות לילדיו של נח זבולוני
כל התמונות באתר (אלא אם כן צוין אחרת) הן פרי יצירתו של אלי זבולוני בעל הזכויות בהם. אין לעשות בהן כל שימוש או לשנותן ללא הרשאה מפורשת מיוצר התמונות.
אין להעתיק, לשכפל, לחקות או לעשות כל שימוש בתוכן שבאתר ללא רשות בעלי הזכויות.
בקשות לשימוש בתוכן כלשהוא מהאתר יש לשלוח דרך דף צרו קשר.