לדוגמא: הרב שך | "הרב שך"
חפשו

ראש השנה - תשנ"ו


מאת: נח זבולוני
פורסם: לא פורסם | הרצאות - 00/09/1995
מיון מהיר:
הרצאות
1995
החודש לפני הימים הנוראים (ראש השנה ויום הכיפורים) נקרא חודש אלול שראשי התבות שלו "אני לדודי ודודי לי". כלומר התקרבות לבורא עולם, הוא חודש הרחמים והסליחות, חודש של תשובה והכנה ליום הדין בימים הנוראים הבאים אחריו לטובה.

אחינו הספרדים משכימים קום בתחילת חודש אלול לאמור "סליחות" ואילו אחינו האשכנזים מתחילים לאמר את הסליחות רק שבוע לפני הימים הנוראים. בדרך בדיחה מושחזת אומרים: כי אחינו הספרדים חטאו יותר ולכן הם מתחילים את הסליחות חודש לפני יום הדין ...

בעלי המוסר חזרו תמיד על האימרה של הרב רבי ישראל סלנטר ז"ל (ליפקין - 1810-1883) מייסדה של תנועת "המוסר" שהיה אומר: "א גנאץ יאהר אלול און אלול איז פארט אלול", כלומר: כל השנה צריך להיות כמו אלול, ואילו אלול הוא במיוחד אלול. בחודש זה מבקש כל אדם בישראל סליחה ומחילה על כל המעשים הרעים שעשה במשך השנה.

בהתחלת החודש מתחילים לתקוע בשופר בתפילת שחרית כדי לעורר את העם לתשובה וחשבון הנפש. כמו שהנביא אמר, ושאל: "הייתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו ?"

הרמב"ם בהלכות תשובה אומר: "אף על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב - רמז יש בו, כלומר: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושונים כל שנתם בהבל וריק, אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והיטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה".

בימי קדם היו תוקעים בתפילת שחרית. על כך מסופר במסכת ראש השנה (ירושלמי) שם נאמר: "מאי שנא תפילת הלל שאומרים בתפילת שחרית, משום שזריזים מקדימים למצוות, מפני מה שנו ותוקעים במוסף ?" על כך מסופר שם בירושלמי: פעם אחת תקעו בראשונה (תפילת שחרית) והיו השונאים סבורים שמא עליהם הם הולכים למלחמה, ועמדו על היהודים והרגום כי חשבו שהתקיעה היא אות למרד. לכן העבירו את התקיעות לתפילת מוסף שהתפללו בשעה יותר מאוחרת, כי כאשר ראו הרומאים שמתפללים וקוראים בתורה וחוזרים ומתפללים מוסף, ואחר כך תוקעים, אמרו כי היהודים בחוקותיהם ובתורתם הם עוסקים וזו מצוותן לתקוע, ואין זו תרועת מלחמה ...

על ראש השנה ועל התקיעות רבים וטובים הביעו את דעתם. נביא כמה מהם שלאו דווקא משתייכים למחנה החרדי או הדתי, כגון פילון האלכסנדרוני (ידידיה - 20 לפסה"נ - 50 לסה"נ). פילוסוף יהודי בן למשפחה מיוחסת ונאמנה לדת, שהיו לה קשרים עם בית הורדוס וחצר הקיסרות. הוא כותב, בין היתר, על טעמי התקיעות וז"ל [וזו לשונו]:
שני טעמים לדבר. אחד מיוחד לעם ישראל ואחד משותף לכל בני האדם. הטעם המיוחד לאומה הישראלית הוא זכרון למעשה אדיר ונשגב בשעת מתן תורה. אז מן השמיים נשמע קול שופר חזק מאוד, שנועד להגיע עד ירכתי תבל, כדי שאף אלה שלא היו באותו מעמד, וגם היושבים על קצות הארץ, יחרדו בשימם על ליבם שאותות גדולים כאלה מעידים על מעשים גדולים. וכי יש דבר מועיל לאדם יותר מעיקרי המצוות ועשרת הדיברות שאלוקים בכבודו ובעצמו הודיעם, לא על-ידי שליח כשאר המצוות. זהו הטעם המיוחד לאומה.

והטעם המשותף לכל בני האדם הוא שהשופר כלי מלחמה הוא, הקורא להסתערות על האויב, בקרבם אל המלחמה, וכן לנסיגה לאחור בשעה שיש צורך להפסיק את הקרב ולחזור למחנה. והנה עוד מלחמה אחרת יש, מלחמה בידי שמיים, בשעה שהבריאה עושה מלחמה עם עצמה ויסודותיה תוקפים זה את זה והרצון לסדר נכנע לפני התאווה ללא סדרים. והנה שתי המלחמות ישחיתו את יבול הארץ, האויב ישחית אותה, ישים ארץ לשממה, יבעיר אוכל וישלח אש בקמה, וכו'. לפיכך קראה התורה איפוא את החג הזה זכרון-תרועה, על שם השופר, כלי המלחמה, וקבעה חג זה להגיש בו מודעתנו לאלוקים, עושה השלום ומגינו, משבית מלחמות עמים


הפרופ' יוסף קולזנר ז"ל (1874-1958) ההיסטוריון הידוע ומבקר ספרותי וחוקר הספרות העברית, קורא לראש השנה "יום התקופה הישראלית" והוא מתייחס לתקופת עזרא ונחמיה שני גדולי האומה בדור ההוא, שנפגשים במפעל אחד, במפעל האדיור ביותר של קורות האומה הישראלית והוא כותב בין היתר:
ביום אחד לחודש השביעי, כלומר - באחד בתשרי, היום שחל בו עכשיו ראש השנה - בשנת 444 לפנה"ס, נתאסף כל העם, כאיש אחד, ואף הנשים בכלל, כל מבין לשמוע, אל הרחוב אשר לפני שער המים ועזרא הסופר הביא את ספר התורה, עמד על מגדל עץ (במה) אשר עשו לדבר, כל הלוויים המבינים (המסבירים) עמדו אצלו וכל העם מאחוריהם. עזרא, לאחר שבירך את השֵם והקהל אמר "אמן" בהרמת כפיים והשתחווה לשֵם, קרא את ספר התורה, והלוויים הסבירו את הדברים הקשים לעם, שעמד על רגליו כל שעות הקריאה. כשנקראו התוכחות הקשות שבתורה בכה העם, ואילו נחמיה ועזרא והלוויים הרגיעו אותו ואמרו, שהיום הוא קודש להשם וצריך לחוג אותו במאכלים שמנים ובמשקים ערבים ואין להיעצב, כי חדוות השם היא מעוזם.
ובכ"ד תשרי, אחרי העצרת של היום השמיני, נקרא צום כללי, ביום צום זה ערכו וידוי לאומי. הלווויים קראו בו את הווידוי הגדול והיתה זעקה גדולה ומרה לאלוקים והרצאה קצרה של ההיסטוריה הישראלית מראשיתה עד ימי נחמיה. וידוי זה שהתוודו הלוויים בשם העם, היה מהפכה גדולה בחיי כל האומה והעם הרגיש שצריך לעשות דבר ממשי, שיתבטא בו מהפכה זו. זה היה רגע גדול בחיי האומה, מאורע אדיר שרושמו לא יימחה מתולדות ישראל לעולם; והעם קיבל על עצמו אז אותה התורה, שבמשך השנים המרובות היתה ידועה רק ליחידים בלבד, ועשה אותה אורח חיים, ספר החוקים כולו ומקיף את כל חיי המדינה, את כל חיי החברה ואת כל חיי היהודי".


השופר היה גם סלע-מחלוקת קשה בין יהודים וערבים עד קום המדינה. כידוע, הערבים הפעילו לחץ על הבריטים שאסרו את תקיעת השופר ליד הכותל המערבי.

הטעם שלובשים בראש השנה וביום הכיפורים "קיטל" לבן. על כך יש סימוכין לדבר מהתלמוד הירושלמי, מסכת ראש השנה, פרק א', משנה ג'. נאמר שם: "נוהג בעולם, אדם ויש לו דין {משפט) לובש שחורים ומתעטף שחורים, שאינו יודע היאך דינו יוצא. אבל ישראל אינו כן, אלא לובשים לבנים ומתעטפים לבנים, ויודעים שהקדוש ברוך הוא עושה להם ניסים".

יש סיפורים שונים ומשונים על ראש השנה וכל הכרוך ביום הדין הזה. בספר "אור צדיקים"
מסופר על
איש שהיה איש רע ורשע גמור כל ימי חייו, והוא ידע שתשובתו קשה שתתקבל. פעם אחת שאל דרך שחוק את החכם ר' משה דלאון אם יש תרופה לעבירות שלו, אמר לו רבי משה אין לי תרופות וכפרה, כי אם שתקבל עליך דין מיתה על כפרת עוונותיך.

שאל אותו ובאם אקבל עלי דין מיתה יהיה לי חלק בגן עדן? אמר לו: כן. אמר לו הרשע: הישבע לי שיהיה מקומי בקרבתך, והוא נשבע לו על זה בנקיטת חפץ ... שיראה לקבל אותו, כלומר לקבל את פניו, בגן עדן ולהושיבו סמוך אליו בגן העדן. מיד הלך הרשע לבית מדרשו של החכם רבי משה והחכם ציווה להביא עופרת וכן היה. את העופרת ניפח במפוח עד שהותכה היטב, ואחר כך לקח החכם את העופרת, ואת הרשע והושיב על ספסל קטן וקשר את עיניו במטפחת, ואמר לו התוודה על כל עוונותיך שהכעסת כל הימים את הבורא עולם.

ה- "בעל תשובה" עשה ככל אשר ציווה עליו הרב ובכה בכייה גדולה ונוראה ומרה עד מאוד. ומסביב עמדו זקני תלמידי חכמים שבמקום, ואחר-כך אמר לו החכם פתח פיך ואשליך בתוכו פתילה של אפר ותמות על קדושת השם הגדול יתברך. מיד הוא פתח את פיו, והיטה עצמו לאחוריו ופער את פיו בכל כוחו, וכל העם עומד סביבו. אז לקח הרב רבי משה כף מלאה דבש והשליך אותה לתוך פיו ואמר "וסר עוונך וחטאתך תכופר".

מיד התחיל הבעל-התשובה לצעוק בקול רם: "רבי, למען השם, מה זאת עשית לי? למה זה רימיתני? הרגני נא הרוג ואל אראה ברעתי בעבור נפשי. למה אתאווה עוד לחיים מאחר שעשיתי כל כך עוונות". אמר לו החכם רבי משה: "אל תירא ואל תֵחת, כי כבר רצה אלוקים את מעשיך.

מאותה שעה והלאה לא זז מבית מדרשו. כל ימיו היה יושב בתענית ובתשובה גדולה ולא פסק פומיה מגירסה. אחר זמן-מה נתבקש הרב לישיבה של מעלה ונפטר והלך לעולמו. כיוון שראה הבעל-תשובה שרבו נפטר והלך לעולמו, בכה במר נפשו והתפלל לפני השם יתברך שיקח גם אותו מאחר שאין לו רבי שידריכהו. וכל כך הרבה להתפלל, ששמע הקדוש ברוך הוא בקולו ונפל למשכב. כשהגיע סמוך לפטירתו התחיל לצעוק: פנו מקום לרבי שלי, רבי משה דלאון, שבא אחרי לקיים את שבועתו להוליכני לגן עדן. ומייד נפטר. ואחרי פטירתו ראוהו כמה זקנים וחכמים בחלום איך שהוא יושב בגן עדן, בשכנות עם רבי משה, ושניהם לומדים תורה בצוותא.

לסיפור זה יש גם מוסר השכל לבעלי-התשובה של דורנו שאינם ממיתים עצמם באוהלי תורה, אלא רצים לטלוויזיה ה- "טמאה" ולעיתונות ...

בראש השנה וביום הכיפורים מרבים להגיד פיוטים שחיברו אנשים בתקופות שונות, וכל פיוט ופיוט יש לפעמים משמעות ממה שקרה בדורו-הוא. למשל הפיוט "אל חנן נחלתו בנועם להישפר", המתחיל במילים אלו: "מלך אמון מאמריך מרחוק מצב שמך יתפאר בעדתך יתייצב", הנאמר ביום שני של ראש השנה בתפילת שחרית, שמחברו הינו שמעון בר' יצחק אלחנן, והוא רבנן שמעון הגדול (950-1020) שחי במאיינץ. לפי המסורת הוא היה אביו של האפיפיור הרומי אנקליטוס השני, שחי במאה ה-11 ושמו היהודי היה אלחנן בן שמעון הגדול ממאיינץ.

לפי המסורת, בעודו ילד נגנב בידי משרתת נוצרית והיא מסרה אותו לידי כמרים והם הטבילו אותו לנצרות והביאו אותו לרומי. בגלל הכשרונות הבלתי רגילים שגילו בו, שקדו הכמרים ביותר על חינוכו. הוא גדל בחוכמה, נעשה מלומד גדול והשתלם בשפות רבות עד שהגיע בסולם המעלות לדרגת קרדינל. ונבחר לאחר מכן לאפיפיור. בדרך מקרה נודע לו על מוצאו היהודי, ונודע לו גם אפילו מיהן אביו. הואיל ורצה להכיר את אביו, שהיה מפורסם בעולם היהודי וגם מחוצה לו, הערים והוציא גזירת שמד על יהודי קהילת מאיינץ, מתוך תקווה שהקהילה במינץ תשלח אליו משלחת לביטול הגזירה, ובוודאי שגם אביו יהיה בין חברי המשלחת שהיה אחד ממנהיגיה. וכך הווה. בשעה שהמשלחת התייצבה לפני האפיפיור הוא מיד הכיר את אביו, ולאחר שנגמרה השיחה בינו לבין חברי המשלחת, הוא הזמין את רבי שמעון (אביו) לשחק עימו שח-מט. במהלך המשחק התפתחה ביניהם שיחה על דא ועל הא, ולבסוף גילה האפיפיור לרבי שמעון את זהותו, כי הוא הוא בנו.
הדבר נגמר בכך, שהאפיפיור הוציא מיד פקודה שלפיה הוא מבטל את גזירת השמד, והוא עצמו ברח בסתר למאיינץ וחזר ליהדותו. ולזכר מאורע זה חיבר האב, רבי שמעון הגדול, את הפיוט שכלול בו שמו של האפיפיור לשעבר, בו נאמר: "אל חנן נחלתו בנועם להשפר" שבשתי המילים הראשונות של הפיוט כלול שמו של האפיפיור לשעבר אלחנן.

יש כמה גרסאות על סיפור האפיפיור היהודי הזה. גרסה אחת היא שמוצאו מספרד ונקרא בשם [לגאנדרס, ומסופר עליו כאשר העלילו עלילה על היהודים והיתה סכנה של פרעות ביהודים, התערב האפיפיור היהודי ונאם לטובת היהודים ועל-ידי כך הרגיע את ההמונים מלפרוע ביהודים. למשלחת היהודית שבאה להודות לו על כך אמר בזו הלשון: סליחה שחיבר, בראשה החרוזים שלה היה קבוע שמו, וציווה להפיצה בקהילות ישראל.

ישנה גרסה אחרת כי סופו של האפיפיור היהודי אנקליטוס הוא בנו של רבי שמעון הגדול, היה כדלקמן: כאשר נודע לו על מוצאו היהודי, הזמין אליו את אביו וגילה לו את זהותו ועלה על ראש מגדל והכריז על יהדותו ועל אפסות הנצרות ומייד הפיל את עצמו מראש המגדל ומת על קידוש השם. ואביו חיבר לזיכרו את הפיוט "מלך אמון" שאומרים בראש השנה.

ישנם סיפורים רבים מהם אמיתיים, ומהם הרבה שהם גוזמאות על תקיעת שופר "מתוצרת עצמית", כלומר כאשר יהודים היו במצב של מצוקה במחנות המוות או בטייגות של סיביר במלחמת העולם השניה, ולא היה בידם השופר לתקוע. על סיפור אחד שפורסם בספר "סיפורי חג ראש השנה" שבו סיפורים מרתקים שקרו בראש השנה, מהם על שופר מתוצרת עצמית. נביא אותו בהשמטות קלות:
הדבר קרה בסיביר בכפר נידח שהיה אך ורק "קולחוז" סובייטי, לשם נקלעה משפחה חרדית שהוגלתה מפולין למוסקבה ומשם לסיביר. המשפחה עבדה עבודת אדמה בקולחוז ובתמורה הייתה מקבלת אוכל ודמי כיס. לא מתו מרעב, אבל לא היה מספיק בידם לשבור את הרעב.

והינה כאשר התקרבו הימים הנוראים, בכפר לא הייתה אפשרות אפילו לחלום על תפילה בציבור בראש השנה וביום הכיפורים, אולם נודע להם כי בישוב הקרוב יש יהודים הרוצים לארגן בחשאי מניין לראש השנה ויום הכיפורים. זמן קצר לפני ראש השנה, חלה ראש המשפחה במחלה קשה ולא יכלו לחשוב על נסיעה לישוב לראש השנה. את ראש המשפחה הטרידה המחשבה כיצד הוא לא ישמע תקיעת השופר בראש השנה? חרף חוליו הוא תבע להשיג לו שופר ויהי מה שיהיה, אבל שופר לא היה ולא ידעו איך להשיגו ...

מספר הבן את "הנס" שקרה להם, בחצר מוזנחת שהייתה מלאה עשבים שוטים, שהיה מבלה בו חלק מזמנו, [ואותו] הוא מכיר היטב, ביום בהיר אחד, הוא גילה בחצר דבר שהיה דומה לראש איל, הוא לא האמין למראית עיניו, וחשב שהוא חוזה בחלום על מה שהוא חושב, וכיצד הגיע לכאן ראש של איל? עם קרנים גדולות? הלוא מקרן אייל עושים שופר ...

מיד לקח את הראש והחביא אותו באחד המחבואים שבחצר. שרק הוא יודע על קיומו, סוד זה רצה לחלוק עם גיסו שהוא כבר ידע לעשות מהקרן של האיל שופר למהדרין מן המהדרין ...

למחרת הבוקר לקח את גיסו למחבוא, אולם מה רבה הייתה הפתעתו ואכזבתו כאשר נוכח כי מהמחבוא נעלם ראש האיל ... לא ראש, לא איל, לא קרן, ולא שופר ... במחשבה ראשונה עלתה בדעתו כי השטן ידו היתה במעל ... כדי לקחת את הראש שלא יהיה להם שופר לתקיעה. כל היום הלך כסהרורי ובמקום קול שופר צילצל באזניו מעין בכי חרישי ...

כעבור ימים ספורים הוא נכנס לחצר בשעות אחרי הצהרים ונשאר עומד דומם כמוכה הלם, באמצע החצר היה מונח הראש שלו עם שתי הקרניים, המתנוססות אל על ... כאילו היו מונחות מששת ימי בראשית ... הפעם לא היסס אף רגע, תפס את הראש בידים שלו ומסר אותו לגיסו. הוא לקח את הראש לשדה שם הוא עבד בקציר החיטה, הוא עבד קשה עד שניקב את הקרן של האיל, ניקה אותה וניסר אותה. בעבודה זו עזרו לו נערי האיכרים הלא יהודיים, לאחר שסיפר להם שהוא עושה כאן איזה חליל מיוחד במינו כדי לנגן ...

ביום הראשון של ראש השנה, נאספו קומץ היהודים הנוכחים אצלו בבית, האב ירד מהמיטה ואמר בבכי מר את הפסוקים שלפני תקיעת שופר וכאשר הקולות הראשונים יצאו מהשופר של "תוצרת העצמית" פרצו קומץ היהודים הנוכחים בבכי מר, כשהם ממררים בבכי על צרותיהם, על הורים אחים וילדים שאבדו ואינם, הם הזילו דמעות על תשובה ועל תקווה לימים טובים יותר. השופר עבר למסוקבה כאשר שבו אליה המשפחה, ושמרה עליו כעל בבת עינם ...


דפים בנושא:


הערות: כתבה זו נכתבה לפני ראש השנה תשנ"ו - כלומר חודש ספטמבר 1995. נראה שכתבה זו יועדה לשמש כהרצאה או אולי להופיע בעיתון "דבר". הכתבה מכילה קטעים שהופיעו בכתבות קודמות בעיתון "דבר" בנושא "ראש השנה".

הרצאה זו היא כמעט זהה לכתבה אותה כתב נח זבולוני שנתיים קודם להרצאה זו: ימי סליחה, תשובה ורחמים
אך בכתבה הנוכחית נוסף הסיפור של השופר בסיביר, שלא הופיע בכתבות אחרות של נח זבולוני.
- אלי זבולוני
Powered By Click for details


לא פורסם הרצאות 1995
לחצו לפתיחת המסמך
לחצו לפתיחת המסמך
שימו לב: התמונות מוגנות בזכויות יוצרים, אין להעתיקם ללא ציון המקור ממנו נלקח הדף - לפרטים פנו לדף צרו קשר
 

ייזום והקמת האתר - אלי זבולוני - עולמות אפשריים בע"מ עולמות אפשריים בע"מ © 2010-2017 - עיצוב: סטודיו פיני חמו

© האתר ranaz.co.il והתוכן המצוי בו מוגנים בזכויות יוצרים. כל זכויות היוצרים על תוכן האתר שייכות לילדיו של נח זבולוני
כל התמונות באתר (אלא אם כן צוין אחרת) הן פרי יצירתו של אלי זבולוני בעל הזכויות בהם. אין לעשות בהן כל שימוש או לשנותן ללא הרשאה מפורשת מיוצר התמונות.
אין להעתיק, לשכפל, לחקות או לעשות כל שימוש בתוכן שבאתר ללא רשות בעלי הזכויות.
בקשות לשימוש בתוכן כלשהוא מהאתר יש לשלוח דרך דף צרו קשר.