לדוגמא: הרב שך | "הרב שך"
חפשו

חנוכה - הרצאת תשנ"ח


מאת: נח זבולוני
פורסם: לא פורסם | הרצאות - 24/12/1997
מאי חנוכה? שואלת הגמרא במסכת שבת דף כ"א ע"ב, שעל חג זה נאמר:
בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניה אינון דלא מספד בהון ודלא להתענות בהון? ועל כך משיבה בזו הלשון: כשנכנסו היוונים בהיכל טימאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו להדליק יום אחד. נעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה.
עד כאן על חנוכה במקורות.

האדמו"ר מצורטקוב הרב ר' ישראל זצ"ל שאל: מדוע לא קבעו מיד את היום טוב אלא חיכו לשנה הבאה? והוא עונה: כי החזיון אשר מתגלה לאחר כל מלחמה היא רציחה ואכזריות, ומידות אלו יתרשמו עמוק בנפשם של העם ויביאום להשחתת המוסר והמידות.

ומנהיגי ישראל באותו הדור חששו שמא המידות הרעות הנובעות מהמלחמה נקלטו גם אצל הישראלים, לכן רצו לקבוע יו"ט לזכר הנצחון, כי נצחון כזה מוטב שישכח מהר, כי תוצאותיו קשות ורעות ועלולות לגרום לירידה מוסרית בעם. אבל לאחר עבור שנה נוכחו לדעת שהיהודים במידותיהם הטובות עובדים ויודעים אשר שקר הסוס לתשועה ובור חילו לא נמלטו, רק השם לחם את מלחמתם, אז קבעום יום טוב.

ואילו הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, באותו עניין אומר: "את החג חנוכה נאמר שחגגו "לשנה אחרת" ולא באותה השנה", לדעתו, הדבר הוא פשוט כפשוטו: משום שכל פעם שמתרחש נס פתאומי, צריך להמתין זמן מסויים ולראות מה יהיו המשכי ההתפתחות של הנס ומה יצמח ממנו שכן בתולדות עם ישראל כבר אירעו לא פעם שלאחר השמחה הפתאומית ששמחו בעת שהיו בטוחים בנס שהתרחש ובישועה שבאה, צצה ועלתה האכזבה המעציבה, וראו עד מהרה כי השמחה הייתה שמחת שווא ובאה בטרם עת ...

ואולי זאת היא הסיבה שבסיפור על חנוכה בגמרא שהבאנו כי חגגו את הנס אך ורק שמצאו פך שמן טהור בבית המקדש אשר טימאו היוונים ורק הפך הזה היה טהור בחותמת של כהן הגדול ובמקום של יום אחד דלק שמונה ימים, ולא אף במלה אחת על הנסים והנפלאות של רבים ביד מעטים, גיבורים ביד חלשים, וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים כפי שנאמר בתפילת "על הנסים" שחוברה בתקופה יותר מאוחרת. גם בספר החשמונאים א' וב' שמייחסים אותו ליוסיפוס פלאוויוס מסופר כי עיקר החג הוא בגלל חנוכת המזבח אשר טימאו היוונים חוגגים שמונה ימים.

ואילו בפסיקתא רבתי שמובא טעם אחר, שונה לחלוטין לחגיגת שמונת ימי חנוכה, לפי דעתו: בשעה שניצחו בניו של חשמונאי כהן הגדול את מלכות יוון, ונכנסו לבית המקדש ומצאו שם שמונה שפודין של ברזל וקבעו אותם והדליקו בתוכם נרות.

מעניין להביא את דעתו של ד"ר הרצל על המנורה של חנוכה והוא כותב:
היה היה איש אחד, אשר צרת היותו יהודי נגעה עמוק עמוק עד נפשו, למולדתו היהודית ולאמונת אבותיו לא שעה זה כמה שנים, והנה שבה נגלתה שנאת ישראל הישנה, עוטה לבוש חדש, אז בא הדבר, אשר בימי טובה לא היה אולי מגיע אליו לעולם, כי היה רחוק ממנו מאוד מאוד. הוא החל לאהוב את יהדותו, אהבה זו התפתחה בקירבו עד אשר גמל הרגש העמום, ויהי לרעיון ברור, כי רק בדרך אחת יש להחלץ מצרת היהודים: והיא השיבה אל היהדות.

בהיות עם לבבו לשוב אל עמו ולהודיע על תשובתו גלוי לכל, חשב כי הוא עשה דבר בעת ביושר, עלה על ליבו כי בדרך התשובה יוכל גם למלא את נפשו נפש אמן, העורגת ליופי.

באופן חפשי צר צורת שמונת הקנים העולים בגובה אחד ומתפצלים ימינה ושמאלה, זה למעלה מזה, חפשי יצר גם הוא על פי הטבע, בלי שים לב לכוונות אחרות, שגם יש בהן בוודאי מן הטעם והאמת. מטרתו הייתה יופי שכולו אומר חיים, התרשם היה אילן אשר ענפיו יוצאים ומתפשטים במישור, ובגביעי פרח אלה היו נרות.

והאמן ראה בכל אלה סמל לתחיית העם אשר יבקע אורה ויגדל ויפרוץ. בראשונה ראה דולק נר אחד, עוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחדים, החושך יחלוף כליל, בתוך הצעירים בני דלת העם יבקע האור בראשונה, ואחר ילוו עליהם האחרים, אוהבי הצדק והאמת, החופש והקידמה האנושית. היופי, ובהיות הנרות כולם דולקים, ישתאו וישמחו על העבודה שנעשתה, ואין לך תפקיד חשוב ומביא אושר יותר מתפקיד השמש, משרת האור ...

אולי זאת היא הסיבה שנוהגים להעמיד את השמש למעלה מכל נרות החנוכה ...

חג החנוכה השפיע בלשון מועטה גם על מלחמות עולמיות. מספרים על מעשה בחייל יהודי בצבא האמריקאי בתקופתו של וושינגטון. היה זה בשנת 1777, בשדה הקרב בחפירת מגן ... הגנרל ושינגטון לאחר מכן נשיא ארצות הברית סייר באותו לילה במחנהו, כשמחשבות נוגות מתרוצצות בקירבו: "כל כך הרבה קרבנות הקרבתי למולדת והנצחון אינו עדיין באופק". לפתע ראה אור מנצנץ מתוך אחת החפירות. התקרב הגנרל לחפירה וראה חייל עומד ומזמר בחשאי לאור הנר.

מה אתה עושה? שאלו הגנרל וושינגטון. הסביר לו החייל את מעשה החנוכה והוסיף: "אני התפללי לאור הנר הזה גם לנצחונך ובטוח אני הוד מעלתך שאתה תנצח בקרב כמו שניצחו המכבים".

הודה לו וושינגטון ונתמלא רוח תקווה וגבורה ועוד לפנות בוקר הסתער על האויב וניצחו. (היה זה במלחמה נגד הבריטים בברנדיוין - וושינגטון היה הנשיא הראשון של ארצות הברית).

חנוכה באושוויץ

על החנוכה באושוויץ מספרת בחורה אחת את הסיפור הבא: קשה היה לנו לדעת תאריכים, חגים וכו'. רבים התקשו אף להבדיל בין יום ללילה, חילופי לוח השנה נראו לנו כשייכים לפלנטה אחרת, אך היו בינינו כמה נערות דתיות וביניהן אחת במיוחד, בת של רב, שידעה תמיד את הימים ואת החגים, וגם את השבת. היא סיפרה לנו שחנוכה משמש ובא.

כשהתקרב היום, אמי ואני תכננו להשיג משהו לנו כמנורה, הנר יהיה כמה חוטים דקיקים, וגם השמן היה דבר של מותרות ממש, אבל הבעיה העיקרית היתה החנוכיה. לפתע מצאנו פתרון. כמה מהבנות יצאו לעבוד מחוץ לשערי המחנה, ולתדהמתנו עברנו בדרך שדה של תפוחי אדמה. בשעה שהסוהרת שלנו הייתה עסוקה לרגע, לקחנו כמה תפוחי אדמה, הסתרנו אותם מתחת לבגדינו ושמרנו אותם כבבת עינינו עד לסוף היום. תפוחי אדמה אלה היו תוספת חשובה לתפריטנו הדל. בכל יום, מישהי אחרת יצאה נשכרת מן המציאה, בכל יום הבאנו עוד מעט כח לחברותינו האסירות.

אך בערב נר ראשון של חנוכה, כל תשומת הלב הופנתה ממזון גופני למזון רוחני, אף במשברים מסויימים, תוספת הקלוריות הייתה הדבר היחיד שהחזיק אותנו בחיים, היה צורך גדול יותר להדליק נרות ולהכריז על נצחון רוחני על שובינו.

לכן שמנו כבר ארבעה תפוחי אדמה, חתכנו אותם לחצי וניקינו אותם כדי שישמשו כחנוכיה. הפתילים נלקחו מחוטים של בגדינו הקרועים והשמן נגנב בסכנת חיים מסדנת המכונות. אנחנו הנערות הצעירות באושוויץ, חגגנו את נצחון מתתיהו והחשמונאים ואת הנס שזכו לו, המנורה דלקה שמונה ימים.

חנוכה בבוכנוואלד

מספר שמחה אחד מניצולי השואה על חנוכה בבוכנוואלד.
היה לי יומן קטן שבו רשמתי את התאריכים והחגים היהודיים, בשמחה רבה גיליתי שחנוכה חל בעוד כמה ימים, החלטתי שנדליק חנוכיה. שתי בעיות ניצבו בפנינו: צריך היה לארגן שמן ולמצוא מקום שבו לא יראו את שלהבת הנר. לא היה מחסור בשמן בבית המלאכה, אבל איך נוכל להבריח ולו טיפות אחדות לצריף שלנו, לפני שני בערב 11 בדצמבר, נר ראשון של חנוכה?

ידענו כמובן שההלכה אינה מחייבת אותנו לסכן את חיינו כדי למלא מצווה, אבל רבים מאיתנו השתוקקו לגלות את רוח ההקרבה שהפגינו אבותינו במשך ההיסטוריה. אנחנו שהיינו במצוקה רוחנית וגופנית גדולה, חשנו שנר של חנוכה יחמם את נפשותינו הרעבות וייצוק לתוכנו תקוות אמונה ואומץ. כדי שנוכל לעבור את החורף הארוך והנורא הזה, החלטנו להפיל גורל. גרינוואלד שיכנע את מייסטר מאיר השנוא שהמכונה שלו תיטיב לפעול אם ישמנו אותה בקביעות בכל בוקר, ולשם כך כדאי לתת לנו קופסה של שמן מכונות משובח. ביום שני בערב שמתי את השמן בקופסה ריקה למחצה של משחת נעליים, לקחתי כמה חוטים משמיכתי הדקיקה ועשיתי מהם פתיל. בירכתי את שלוש הברכות המסורתיות, ונר קטן של חנוכה היבהב לאט מתחת לדרגשי. לא רק ידידי מהשולחן הדתי היו איתנו, אלא גם רבים אחרים בחדר הצטרפו אלינו בשירי חנוכה. לרגע, שום דבר אחר לא היה חשוב. היינו קבוצה של יהודים הממלאים את חובתנו הדתית וחולמים על הבית ועל ימים עברו.

בשמחה אחזתי בחנוכיה הקטנה שלי ורצתי החוצה. שם, מתחת לשמים הצוננים, זרועי הכוכבים, כשהרעש הכבד של מפציצי בעלות הברית מעל ראשינו, הוספתי למלמל את הברכות, להשם שעשו נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. ראוי לציין כי המספר שמחה וחבריו כמעט איבדו את חייהם בגלל החנוכיה. המפקד הנאצי הריח את השמן הבוער ועמד לגלות אותה [את החנוכיה - א.ז.] מתחת לדרגש, אך כאשר נשמע צופר האזעקה, החיפוש נפסק והנאצי נמלט לנפשו ...

חנוכה בעיר העתיקה במלחמת השחרור

ונסיים בחגיגת חג החנוכה אצלנו בירושלים העתיקה ערב נפילתה בידי הירדנים במלחמת השחרור כפי שמתאר אותה המנוח אפרים די זהב.

בקצה רחוב היהודים, סמוך לחומה המקיפה את ירושלים העתיקה, מתנשאת גבעה, על הגבעה הזאת היה בנוי בית שהיה שונה מכל שאר הבתים שברחוב היהודים. רוב הבתים שברחוב היהודים ובסמטאות שמסביבו קטנים היו ומגובבים זה על גבי זה, ובית זה מרווח וגדול היה, חדרים רבים היו בו והיה מוקף חצר גדולה. חלק גדול מן הגבעה היה משמש מגרש משחקים לילדים שמלאו את הבית במשך רוב היום, שכן היה זה בית ספר לילדי משכנות העוני בין החומות. מגרש המשחקים לא היה מגרש משחקים לפי מושגיהם של ילדי הארץ במקומות אחרים. לא היה בו כל מכשירים ולא דברים נאים אחרים העשויים להרחיב את דעתו של הילד. זה היה סתם מגרש שנצטברו בו אשפה ולכלוך והמוני זבובים זמזמו שם מבוקר עד ערב.

בימים כתיקונם היה ילדי בית הספר משחקים על המגרש הזה בשעת ההפסקות במשחקים פשוטים בתכלית; בגולות, בכדור-יד, בסביבונים וכיוצא באלה. אולם משבאו ימים טרופים ליישוב ומעבר לחומה היו לעתים כדורים תועים נצטוו הילדים לעקור רגליהם ממגרש זה הפתוח והגלוי לעין, והסתפקו בחצר הפנימית לצורך משחקיהם. המגרש נשאר שומם ומוקד למליוני הזבובים שערכו בו הילולותיהם, ומשנתרבו הכדורים התועים מעבר לחומה מצד כפר השילוח, הוזהרו הילדים שלא להתקרב לחלונות ולבוא את הבית דרך הסמטאות העקלקלות והחצרות הסמויות מן העין.

באותם הימים כבר התחילה מלחמת השחרור שלנו, הרובע היהודי בעיר העתיקה היה מנותק מן ירושלים החדשה ומוקף ים של אויבים. אולם עדיין התנהלו החיים בין החומות כסדרם. בעלי המלאכה עסקו במלאכתם, חנוונים מכרו מרכולתם, תינוקות של בית רבן למדו תורה והמגינים עמדו על משמרתם. יריות וקולות נפץ רעמו מעברים שונים בכל שעות היום.

קרבו ימי החנוכה, גשמי החורף הקדימו לבוא אותה שנה והשמים דלפו בלי הרף, בבית אשר על הגבעה נדמו קולותיהם הצוהלים של הילדים. אמנם עדיין היו מתגנבים בסתר לכיתותיהם ושומעים תורה מפי מוריהם. אולם היו יושבים שחוחים וצפופים ורועדים לכל קול נפץ וזמזום כדור.

בשעות הבוקר, בערב חג החנוכה, נתכנסו כל הילדים באולם ומנהל בית הספר עמד וסיפר לפניהם על פרשת הגבורה של המכבים. המנהל אדם בגיל העמידה, בעל גוף כחוש ועיניים בוערות כלפידים, דיבר בהתלהבות על המעטים שניצחו את הרבים ועל הטהורים שהתגברו על הטמאים. פתאום קפץ רפאל נער כבן אחת עשרה על רגליו ושאל: "מורי ורבי האם לא נערוך הערב נשף חנוכה כבשנה שעברה ?" דממה נשתררה באולם, השאלה הדהימה את כל הנוכחים, את התלמידים ואת המורים גם יחד. המנהל עמד כהמום ולא ידע מה ישיב, והנה עמד נער שני על רגליו ואמר: "ובאמת מדוע לא נערוך את נשף חנוכה ?" - "באמת מדוע ?" החרו אחריו כמה ילדים אחרים. המנהל עמד כמה רגעים כמאובן, התאושש ואמר: "ילדים, הרי ידעתם כי אין להעלות אור בבתים בלילה ואין להתהלך ברחובות כי בחזקת סכנה הדבר. השנה נוותר על נשף חנוכה המסורתי שלנו ולעומת זאת נחוג את חג המכבים בשנה הבאה במשנה שמחה. נקווה כי עד אז ניגאל גאולה שלמה ונשב על אדמתנו לבטח".

והנה קם רפאל שוב על רגליו ואמר: "מורי, נאפיל על החלונות בוילונות כהים ונתגנב בזהירות שאיש לא ירגיש בנו, אך על הנשף לא נוותר." - "כן !" קראו הרבה ילדים בבת אחת - "צדק רפאל, לא נוותר על נשף החנוכה !"

המנהל עמד כאובד עצות ולא ידע מה יעשה. ולאחר ששקל בדעתו שעה ארוכה אמר: "יפה ילדים, נערוך נשף חנוכה, אולם השנה בלא ממתקים, בלא פירות ובלא לביבות. נדליק את הנרות של חנוכה, נשיר במקצת ונתפזר".

הילדים קיבלו את הדבר בשמחה ובארשת נצחון, כמה ילדים קיבלו על עצמם להכין את החנוכיה ולקשט את החדר ועל רפאל הוטל לספק את השמן.

אחרי תפילת מנחה נטל רפאל בקבוק והתחיל לחזר על הבתים כדי לאסוף את מעט השמן הדרוש להדלקת הנרות. השמים היו אפורים כעופרת וגשם דק התחיל יורד. בזהירות רבה ובנתירות קלות כצפור עבר רפאל מחצר לחצר ואסף אל תוך הבקבוק את מעט השמן שהיה דרוש לו. איש לא סרב לו. אך כמה מן השכנים יעצוהו שלא יתרוצץ בחוץ. אולם רפאל עשה את שלו וכשהיה בקבוקו כמעט מלא, שם פניו אל בית הספר אשר על הגבעה בקצה רחוב היהודים.

בעברו על פני בית הכנסת "רבי יוחנן בן זכאי" נשמע פתאום קול נפץ אדיר ואור גדול האיר את חשכת הלילה, ומיד לאחר קול הנפץ ניתך מטר יריות ממרחק לא רב. רפאל מיהר להיכנס אל אחת החצרות ואמר להסתתר בה עד יעבור זעם, והנה שמע קול קורא אליו: "היי ילד! מה אתה מתרוצץ כאן! רוץ הביתה !" הסתכל רפאל סביבו ולא ראה איש באפלה, שוב קרא הקול: "אל תסתובב כאן ילד! רוץ הביתה אמרתי לך !" עתה ידע רפאל כי הקול בא מעליית הגג וכי קולו של אחד המגינים הוא. פנה רפאל אל עבר הגג וקרא: "סלח לי חבר, עלי להגיע לבית הספר, אנו עורכים נשף חנוכה". האיש אשר בעליית הגג פרץ בצחוק: "ח-ח-ח-! נשף חנוכה! מה אתה מקשקש ?!" - "בחיי חבר, הנה יש לי גם בקבוק שמן להדלקת הנרות. השומע אתה? הנה פסקו היריות, בבקשה חבר, אולי תלווני לבית הספר? כולם מחכים שאביא את השמן ונתחיל בנשף". הייתה דממה, היריות אמנם פסקו, רפאל שמע התלחשות בעליית הגג, והנה אמר אליו הבחור מלמעלה: "חכה רגע קט, ילד ואלווה אותך". ומיד קפץ אל תוך החצר בחור חבוש כובע גרב וחגור חגורת כדורים ואקדוח. הבחור נטל את ידו של רפאל ואמר: "הבה נלך".

בלי אומר ודברים יצאו שניהם מן החצר הקטנה שליד בית-הכנסת "רבי יוחנן בן זכאי" ופנו לסימטה צרה ואפלה מאוד שהובילה אל הגבעה אשר עליה עמד בית הספר. מדי פעם בפעם מעדו רגליהם על האבנים החדות והמדרגות החלקות והעקומות. הבחור האיר את הדרך בפנס כיס קטן שבידו עד הגיעם דרך סבך של חצרות אל הבית. אורות לא בקעו משם, אולם ממרחק מה נשמעו קולותיהם הרעננים של הילדים שבאו לחוג את חג החנוכה. כשנכנסו רפאל והבחור המלווה אותו בעד הדלת המאופלת אל האולם המואר, הוכו כמעט בסנוורים. כל ילדי בית הספר עם מוריהם נאספו בו. הקירות היו מקושטים בפסוקי גבורה שנגזרו מנייר צבעוני ועל אדן החלון הגבוה עמדה החנוכיה על שמונת גביעי הזכוכית שפתילות לבנות היו תקועות בהם. הכל הריעו לקראת רפאל ומלווהו, המנהל ניגש אל רפאל לקח מידו את בקבוק השמן ואמר: "כששמענו את ההתפוצצויות ואת היריות בטוחים היינו שלא תוכל להגיע, אך רואה אני כי לא נרתעת ואף מצאת לך מלווה מזויין. היו ברוכים. ועתה ילדים ניגש להדלקת הנרות. רפאל, שטרח להביא את השמן, לו הזכות להדליק נר ראשון של חנוכה ולומר את הברכות. בזאת, איפוא, רפאל, עמוד על הכסא הזה, צק את השמן אל הגביעים וברך בקול".

ובטרם כלות המנהל את דבריו, תפס הבחור בעל כובע הגרב את רפאל ובתנופת יד אחת העמידו על הכסא ליד החנוכיה. בידים רועדות יצק רפאל את השמן אל תוך הגביעים, פתח פיו וברך: "ברוך אתה ה' ... להדליק נר של חנוכה". ותוך כדי כך הדליק את השמש, ובשמש הדליק את הנר הראשון. בקול רועד ונרגש המשיך רפאל בשתי הברכות האחרות ולעומתו ענו כל הנאספים בשירת "מעוז צור ישועתי" אדירה. זה היה נשף החנוכה האחרון שחגגו ילדי ישראל בירושלים העתיקה שכעבור זמן מה נפלה בידי האוייב.

הערות: הכתבה נכתבה לצורך הרצאה לקראת חג החנוכה, ולפי זה נקבע תאריכה - כ"ה כסלו תשנ"ח - אלי זבולוני
Powered By Click for details


לא פורסם הרצאות 1997
לחצו לפתיחת המסמך
לחצו לפתיחת המסמך
שימו לב: התמונות מוגנות בזכויות יוצרים, אין להעתיקם ללא ציון המקור ממנו נלקח הדף - לפרטים פנו לדף צרו קשר
 

ייזום והקמת האתר - אלי זבולוני - עולמות אפשריים בע"מ עולמות אפשריים בע"מ © 2010-2017 - עיצוב: סטודיו פיני חמו

© האתר ranaz.co.il והתוכן המצוי בו מוגנים בזכויות יוצרים. כל זכויות היוצרים על תוכן האתר שייכות לילדיו של נח זבולוני
כל התמונות באתר (אלא אם כן צוין אחרת) הן פרי יצירתו של אלי זבולוני בעל הזכויות בהם. אין לעשות בהן כל שימוש או לשנותן ללא הרשאה מפורשת מיוצר התמונות.
אין להעתיק, לשכפל, לחקות או לעשות כל שימוש בתוכן שבאתר ללא רשות בעלי הזכויות.
בקשות לשימוש בתוכן כלשהוא מהאתר יש לשלוח דרך דף צרו קשר.