רב-פעלים, תלמיד-חכם וענוותן

א.

לגלות את אמריקה היה, כפי הנראה, קל יותר מאשר לגלות את גילו של רנ"ז, אמנם אנחנו בירושלים "הרחנו" שהוא פרט כבר את העשור החמישי של חייו, אבל אצל רנ"ז אין זה פשוט. אם העתון מאחר חלילה במקרה, חצי שעה בבוקר או שחסרה בו ידיעה חשובה שפורסמה בעתונים אחרים, מחמיצים פניו של רנ"ז. הוא נהיה סר וזועף, כאילו עומד כל העולם להחרב. אז הוא ניצב כזקן ומנוסה לפני חבריו לעבודה וזורה אש וגפרית על עולם ומלואו.

אבל כשהעתון מגיע בזמן והוא איננו מפגר באינפורמציה על כל יתר העתונים, מתמלא רנ"ז עליצות-נעורים, הוא טופח בידיו על עמודי העתון בחיבה כתלמיד שזה עכשיו קיבל ציון טוב בבחינות. וכשרנ"ז דעתו זחוחה עליו והוא מתחיל להתבדח, לזרוק אימרות-כנף ולהשמיע דברי חידודין שוב לא תבחין בשנותיו ולא תדע להעריך את גילו, גם אם מחונן הנך בעין חדשה ביותר.

אבל אני מדבר על רנ"ז וטרם סיפרתי לקוראים כיצד הפך נוח זבילביץ, בנם של בעלי-אחוזה אמידים מקרילובה שע"י קודנוב ברוסיה, לנוח זבולוני בארץ-ישראל ואחר כך לרנ"ז בירושלים עיה"ק.
שתי גירסות מתהלכות בבירה בקשר ל "זכות הראשונים" לכינוי רנ"ז שהודבק לו, לנוח. הגירסא האחת מייחסת את "זכות הראשונים" לרבם של אסירי-ציון, הרב ר' ארי לוין שליט"א, המחבב ומכבד את זבולוני ולכן הוא קורא לו ר' נוח זבולוני, שבראשי-תיבות משמעותם רנ"ז, הגירסא השניה מייחסת את זכות-הראשונים על הכינוי רנ"ז לד"ר אבא אחימאיר, שאף הוא "מחזיק מאוד" כפי שהצברים אומרים, מנוח. ולמיותר כאן להוסיף שאם אחימאיר "מחזיק" ממישהו, סימן שיש בו משהו.
יש להניח שר' ארי לוין ואבא אחימאיר לא יריבו, חס ושלום, ביניהם על זכות הפסיבדונים של זבולוני. בינתיים הפך הכינוי רנ"ז לשם-דבר בירושלים וב "חרות". וכשקוראי העתון אומרים "היום היה רנ"זל טוב בחרות", כוונתם תגובה פקחית ומפולפלת בטור-השמיני, פרי עטו של נוח, או לידיעה מקורית ומעניינת שהוא מספק אותה למערכת הלילה, בתור "הובי" (תחביב) ומחוץ לשעות-עבודתו.

אגב מספרים שכאשר נח זבולוני עבד "בהוצאת הש"ס השלם בירושלים" בלילות בחיטוט אחרי מקורות שנרשמו ע"י "המחטטים" בפתקים מיוחדים ושקיבלו כשכר עבודה תמורת כל "פתק" מיל מנדטורי אחד (עשירית האגורה), נהג כבר אז זבולוני לחתום על הפתקים האלה בראשי התיבות רנ"ז. והוא היה מרויח בעבודה ההיא כמאתיים עד מאתיים וחמישים פרוטות (מילימים) ללילה, סכום הבא ללמדנו על חריצותו ובקיאותו הרבה בספרותנו התורנית.

ב.

נחזור לנח זבולוני, בן השתים-עשרה, "שהסתנן" מעבר לגבול הרוסי ועבר לרוביז'ביץ שבפולניה, אל דוד החרד וירא-השמים, שסידר אותו מיד עם בואו בישיבה הקטנה בסטולפצי, מסטולפצי עבר נוח לקצק לישיבתו של הרב ר' אהרון קוטלר (כעת בארה"ב). מקלצק - לישיבת וולוז'ין הונדעת, ומוולוז'ין - לקמניץ, שם שמע תורה מפיו של ר' ברוך בר המפורסם. מאוחר יותר חצה את הגבול ועבר ללטביה, ישיבתו של הגאון הרוגצ'ובאי, שם קיבל מאת ידידו וחברו הרב גרשוני סרטיפיקט מיוחד שנתקבל למענו בהשתדלותו של הרב הראשי הרב קו"ק זצ"ל, בלטביה קשר זבולוני את קשריו הראשונים עם בית"ר ובעלותו לארץ ב-1934 הייתה ראשית דרכו לתנועה הז'בוטינסקאית, לאצ"ל ולהסתדרות העובדים הלאומית שבה הוא חבר מיום הווסדה.

בשנותיו הראשונות בארץ הספיק רנ"ז לעבוד כסבל בנמל, פועל בפרדסים, פועל בניין.

בערבים שקד על הלימודים בביה"ס הטכני מונטיפיורי מתוך רצון לרכוש לעצמו מקצוע מועיל לבניין הארץ. אבל הגורל רצה אחרת, וב-1936 הוזמן רנ"ז ע"י ישיבת "מרכז הרב" ללמוד בה תורה. נח זבולוני עלה ירושלימה, למד שנים מספר בישיבה, הוסמך לרבנות ע"י רבנים ידועי-שם, אבל לא רצה להפוך את תורתו קרדום לחפור בה. וכאשר ב-1942 הוצע לו לעבוד בהצה"ר וב "המשקיף" בעיר-הבירה, קיבל את ההצעה ומאז הוא עובד בשרות העתון והתנועה, שבה הוא קשור בכל נפשו ומאודו.

תקצר היריעה מלספר כל שעבר על רנ"ז כעסקן-תנועתי, איש העתון, הפעיל במחתרת ובוועד למען משפחות העצורים. רנ"ז היה במשך שנים רבות הספק העיקרי של מזון לעצירות בבית-לחם ולעצורים ב "מרכזיה" וב "קישלה", וביחד עם ברוך בן-ארצי היה מכתת רגליו מבית לבית ואוסף סכומים נכבדים למדי לקניית המזון והגשת עזרה למשפחות העצירים. בימי פעילותו "כספק" המזון לעצירי המחתרת ב "מרכזיה" נרקמה תכנית נועזת לשחרר כמה מהעצורים החשובים ע"י הכניסם לארגזי המזון הריקים שרנ"ז היה מוצאים מבית-הסוהר. למטרה הזאת הפך מאיר נקר, עולה-הגרדום, הי"ד ל"סבל" שרנ"ז היה שוכרו כדי להוביל בתלת-אופניו את המזון ל"מרכזיה". התוכנית בוטלה, ברגע האחרון, בשל טעמי-בטחון. אבל נשק ואביזרי-בריחה אחרים הוגנבו לאסירים "בטרנספורטים" של המזון שרנ"ז היה מספקם והם סייעו רבות לבורחים שברחו אחר כך, מהכלא בדרכים אחרות ובטוחות יותר.

ג.

בימי המצור בירושלים היה רנ"ז פעיל ב "דלק" ובמערכת "חרות הירושלמית", שיצאה לאור בכל תקופת המצור במאמצים אל-אנושיים וסיכון נפשות ממש. היה זה מבצע נועז ורב-חשיבות שכדאי יהיה בהזדמנות, לספר עליו במיוחד. אך די להזכיר עכשיו שתושבי ירושלים רבים חרפו את נפשם כדי לצאת ממקלטיהם וללכת תחת מטר של פגזים כדי להשיג טופס של העתון "חרות" שהיה אז מקור לאינפורמציה מהימנה ועידוד לתושבים וללוחמים כאחד.
דירתו של רנ"ז הייתה בית-ועד קבוע לפגישות והתייעצויות של פיקוד האצ"ל בדרג הגבוה ביותר. וכאשר התגורר בדירתו של מושינסקי ז"ל והאצ"ל שתכנן את ההתקפה על המשטרה במגרש הרוסים היה זקוק לבית חולים - ארעי לפצועים, לא היסס רנ"ז להעמיד את דירתו גם למטרה הזאת.

רנ"ז היה "מקשר" בין האצ"ל והחברה-קדישא. כשנפל בנז'מין הי"ד באחד הקרבות נגד הבריטים בירושלים. היה זה הוא שנשלח לחברה הקדישא להניעה שתביאו לקבר ישראל בלי השהיות מרובות. הוא היה כמו כן "מתווך" בין האצ"ל לבין התורמים למס-חזית-ישראל, שחלק מהכנסותיו הופרשו לעזרתם של משפחות העצורים. כשנפל אהרון אברמוביץ במבצע פיצוץ מרכז השלטון הבריטי במלון "המלך דוד", שמה הבולשת הבריטית מצור על דירת הוריו של החלל והגישה אליו הייתה כרוכה בסכנת מעצר ודאי. אך רנ"ז לא היסס רבות, וביחד עם עו"ד דניאל ינובסקי קיים את המצווה הקדושה של ניחום אבלים, אם כי הם באו לנחם ויצאו מנוחמים ע"י עמידתם הגאה של הורי הסמל אהרון הי"ד.

עם הקמת המדינה והווסדו של העתון "חרות" נקרא רנ"ז לארגן את הסניף הירושלמי של העתון. ואמנם "חרות" בבירה נמנה על הסניפים המבוססים והמסודרים ביותר, בעיקר תודות לעבודתו המסורה.

רנ"ז מעורה בחיים הציבוריים בירושלים, רבים מכירים אותו והוא מכיר את הרבים. יש לו קשרים מצויינים עם החוגים הדתיים בעלי ההשפעה והוא נחשב לאחד מבעלי-האינפורמציה המיהמנים ביותר על הנעשה במישור הדתי בבירה. מעטים יודעים שבאמתחתו של רנ"ז אוצר גדול של חידושי-תורה עד כדי הדפסת ספר שלם. וידידיו אמנם מתכוננים בבוא הזמן, לסייע בידו להוציא את ספרו לאור.

כה לחי נוח! לאורך ימים טובים בארץ ישראל השלמה ובירושלים העומדת על תילה.