"חרות" בתוך מלחמת החרות

10 שנים מלאו היום מאז אותו לילה, כאשר כל אנשי צמרת התנועה נתכנסו, בשעה מאוחרת אחר חצות, במשרדי המערכת שנמצאו אז ברחוב מקוה-ישראל, משמשו בצהלה את הטפסים הראשונים של הגליון הראשון של העתון "חרות" שזה אך הגיעו מבית הדפוס וצהלתם לא הועמה גם כשגילו שהצבע בו הודפס העיתון טרם התייבש דיו, והכתים את קצות אצבעותיהם ואת כותונתיהם הלבנות.

ארגז שמפניה הועלה לשולחנות ונישאו נאומים רבי-תקוות לעתידו של העתון. (מרוב שמחה נשכחו כליל האנשים אשר "עשו" את העתון - צוות מערכת הלילה, שכלל את שלום רוזנפלד, יעקב אריאל ואת כותב שורות אלו. כאשר הם הגיעו למערכת, כתום עבודתם בדפוס, כבר נתפזרו כל החוגגים בהותירם אחריהם רק כוסות ריקות וכריכים נגוסים).

עתה חוגגים התנועה, והעתון, ואלפי קוראיו, את יובל העשור להופעת הגליון הראשון של בטאון התנועה. החג, כבודו במקומו עומד; אבל - [לא] כדי להטיל טיפה מרה בכוסם של החוגגים, אלא למען האמת ההיסטורית - יש לקבוע שגליון "חרות" הנושא עליו את המספר הסידורי ההיסטורי "גליון מספר 1" ואשר הופיע ב-1 ליוני 1948 לא היה הגליון הראשון של העתון היומי של התנועה.

קדמו לו 103 גליונות של העתון "החרות - בטאון ירושלים הלוחמת", אשר הופיעו יום-יום בירושלים הנצורה, תחת מטר של פגזים, בתנאים שהיום קשה להעלות על הדעת כי ניתן להוציא עיתון יומי בהם. עתון זה, שבמשך ימים אחדים היה העתון היומי היחידי אשר הופיע בירושלים, היה לא רק בטאונה של ירושלים הלוחמת, כי אם בטאון הארגון הצבאי הלאומי, אשר הביא לבתי ירושלים החשכים-מחוסר-חשמל את קולה של תחנת הרדיו של הארגון, "קול ציון הלוחמת", ואת הודעות מפקדת ה "מעמד", מלבד אשר סיפר לתושבי ירושלים את החדשות האחרונות מחזיתות הארץ ומן המערכת הפוליטית בחו"ל.

"משואות" בימי המצור

אליבא דאמת, אף עיתון זה לא היה הבטאון הראשון (להוציא, כמובן, מן החשבון את דפי "חרות" שבמחתרת, אשר הודפסו בבתי-דפוס "בלתי ליגאליים" והודבקו על הקירות בלילות חשכים על ידי חיילי המעמד, בימי שלוט הבריטים). קדם לו גליון חד-פעמי, שהופיע אף הוא בירושלים, חדשים מספר לפני כן.

היה זה בפסח התש"ח. הכנופיות הערביות, שנהדפו במבצע "נחשון" מן הכביש המחבר את ירושלים עם השפלה לפרק זמן שהספיק כדי העברת שלוש שיירות מזון גדולות, חזרו והשתלטו על הכביש בשעת מעבר השיירה הרביעית וחידשו את המצור על ירושלים.

ימים אחדים עברו והמצור לא הוסר (אותו מצור עתיד היה להישאר בעינו עד שנמצאה "דרך בורמה" כעבור כחדשיים). ירושלים היתה מנותקת, באין יוצא ובאין בא. גם עתונים לא הגיעו, להוציא את ה "פלסתיין פוסט" ועלונו היומי של מר יצחק גרינבויים, דומני - "חדשות היום", שהודפסו בירושלים.

אולי המחסור בעתונים לא היה המחסור החמור ביותר שהורגש אז בירושלים. אבל לעובדי "המשקיף" בבירה, ה"ה נח זבולוני, י. בן-ארצי ועבדכם הנאמן, שכל חייהם סבו סביב העתון - לא היה מחסור גדול מזה. ומשקרב חג הפסח, התחלנו להתלבט בבעיה כיצד להמציא לחותמי "המשקיף" - אם לא את עתונם, לפחות תחליף כל שהוא שיוכיח להם כי העתון נשאר נאמן להם.

פעם בשעת שיחה עם יעקב רענן, מפקד אצ"ל בירושלים, הזכרתי את דבר העתון. להפתעתי הרבה, הוא הגיב בעירנות: "טוב מאוד. תוציאו את העתון. גם ה "מעמד" זקוק לו, עבור החיילים שבמחנות".

ערכתי את העתון לבדי. רובו היה - רשימות שהועתקו משנים-שלשת הגליונות הבודדים של "המשקיף" שהגיעו לירושלים עם נוסעים ונהגים של השיירה האחרונה. כמה כתבות הוזמנו מסופרים לאומיים שישבו בירושלים - אם אינני טועה, מה"ה אבא אחימאיר, ד"ר ייבין ומר אלמליח.

במשרד "המשקיף" מצאתי עלון ישן שכותרתו נראתה לי, הזמנתי ממנו גלופה והיא שימשה כותרת לעתון-של-פסח. שמו היה: "משואות".

אחר כך, כשהופיע העתון, נוכחתי שאנשי ה "מעמד" לא קיבלוהו באותה צהלה שלה ציפיתי. התברר ש "משואות" שימש שנים מספר לפני כן כלי ביטוי מוסווה של - לח"י. אני, שהייתי בצבא הבריטי באותו זמן ומחוץ לגבולות הארץ, לא ידעתי זאת ...

עתון כל המפלגות - בצוותא

אחרי הופעת "משואות" התעורר משהו בחוגי העתונאים בירושלים. מנהלי הסניפים, שחששו לאבדן מנוייהם, דרשו להוציא עתון כל שהוא לחלוקה בין המנויים. אך הואיל ואף אחד מעתוני תל אביב לא זכה בירושלים לתפוצה שהיתה מצדיקה הוצאת עתון נפרד, צץ הרעיון להוציא עתון משותף לכל העתונים.

הוסכם על שם - "קול ירושלים" - ועל מערכת: יצחק בן דור ז"ל, כתב "דבר", נבחר כעורך. אני - כעורך החדשות. הסכמנו שהעתון יכלול רק ידיעות ותגובות שעליהן תהיה הסכמה כללית, כדי שהעתון יהיה מקובל על כל הקוראים.

דומני שזו היתה הפעם האחת בתולדות העתונות בארץ, שהעתונים כולם וויתרו על צביונם המפלגתי ועל הקו המיוחד שלהם והופיעו בצוותא, תחת גג אחד.

ברם הנסיון המעניין לא נמשך זמן רב. הראשון שפרש היה "על המשמר". לעתון היו מנויים כה מעטים בירושלים, שאנשיו הגיעו למסקנה כי מוטב להתנכר למינוייהם מאשר להגיש להם עתון שנערך על ידי מפא"יניק ורביזיוניסט.

אחרי פרישת "על המשמר" גבר הלחץ מ "גבוה" על בן-דור ז"ל, שלא להניח לי יד חפשית בעריכת החדשות. נהגנו לפרסם יום-יום את החדשות שנקלטו הן ב "קול ההגנה" והן ב "קול ציון הלוחמת". יום אחד הודיע לי בן-דור שמכאן ולהבא יפורסמו החדשות של "קול ציון הלוחמת" רק במידה וצנזורה של ה "הגנה" תאשר אותן.

הודעתי מיד על התפטרותי ועל הסתלקות "המשקיף" מן המבצע המשותף.

"קול ירושלים" יצא עוד יומיים ואחר חדל מצאת.

איך הוצאנו עתון, כשחשמל לא פעל

על הוצאת עתון יומי של הארגון הצבאי הלאומי התחלנו לדבר מיד אחרי התחסלותו של "קול ירושלים". מפקד אצ"ל, רענן, התלהב לענין, אבל עוד היו קשיים. הגדול שבהם היה - העובדה שלהלכה עוד שלטו הבריטים בארץ. אמנם למעשה הם כבר חדלו אפילו מלהעמיד פני שולטים והסתגרו במבצריהם, מהם לא יצאו אלא כדי לחבל מפעם לפעם במערך ההגנה היהודי. אף על פי כן, האם לא איימו - כשאצ"ל כבש את דיר יאסין - כי יפעילו צבא בריטי כדי לגרש אותנו משם? ומי יערוב שהם לא יפעילו צבא כדי להגיב על עלבון כזה, הופעתו הגלויה של עתון יומי של הארגון הצבאי הלאומי בשטח הנתון להלכה לשלטונם?

ברם, מיד עם צאת הבריטים התחלנו בהכנות. אבל הכנות אלו נשתבשו בשל העבודה שעם יציאת הבריטים - הופסק החשמל בירושלים כולה. לתחנת-הכח של חברת החשמל הירושלמית לא נותרה אלא כמות דלק מצומצמת, וכדי לחסוך בדלק לא סופק חשמל אלא לאותם מתי-מספר מפעלים שהוגדרו כ "חיוניים ביותר".
שום בית דפוס לא נמנה על אלו, ובאין חשמל - אין בית דפוס יכול לפעול.

כמעט נואשנו מרעיון העתון כשיום אחד בא מישהו - דומני, נח זבולוני הנאמן - והכריז בהתלהבות: "מצאתי !"

הדבר אשר הוא מצא היה - את בית דפוס "סלומון", זה היה אחד הותיקים בבתי הדפוס בירושלים שהדפיס בעיקר ספרי קודש וספרי לימוד דתיים. הדפוס היה כה מיושן, שאפילו מכונת-סידור לא נמצא בו וכל הסדר היה נעשה בו בעבודת-יד. על ידי צירוף של אות לאות. ברם, משום כך היה לו מלאי גדול של אותיות, שהספיק כדי סידורו של עתון שלם ביד.

גם מכונת ההדפסה של הדפוס הזה היתה "אנתיקה" כדבעי. מכונה אוסטרית מיושנת, דומני - משנת 1880, כאשר עוד לא היו מכונות דפוס מונעות בכח חשמל. היה לה גלגל גדול ומנוף בצידו, ובימים עברו היתה מופעלת על ידי צמד גברתנים שגילגלו את הגלגל בידיהם ובעבודה מאומצת ביותר היו מגיעים לתפוקה של 500 הדפסות לשעה.

כאשר הגיע החשמל לירושלים, סילק בעל הדפוס את הגלגל מן המכונה, התקין לה חגורה והתאימה להפעלה בחשמל. אבל על-נקלה ניתן להחזיר עטרה ליושנה, לסלק את מתקן-החשמל, לקבוע בחזרה את הגלגל ולחזור לימי אבותינו ולהפעלה ביד.

דא עקא, פועלים לא היו בדפוס סלומון. נותרו רק שנים-שלושה פועלים מזדקנים וכל היתר נמצאו בעמדות - אם בשירות ה "הגנה" ואם בשורות הארגון.

ברם, לכך נמצאה תרופה, סרקנו את מחנות אצ"ל והוצאנו מתוכם את כל פועלי הדפוס. גייסנו את כל מנורות הנפט שיכולנו למצוא, "סחטנו" הקצבה של פח נפט ממחסני ה "מעמד", מצאנו ששה גברתנים שקיבלו על עצמם להפעיל את המכונה במשמרות, במשך 6-7 השעות שנזקקנו להן כדי להדפיס 3000 טפסים של העתון - והכל היה מוכן.

הגליון הראשון של "החרות" העולה מן המחתרת

אינני זוכר כבר אם במתכוון או במקרה כוונה הופעת הגליון הראשון ל-1 ביוני, הוא כ"ג באייר יום הזכרון של חללי אצ"ל. מכל מקום, התאריך חייב: העמוד השני של העתון היה מוקדש לזכרו של דוד רזיאל, המפקד הראשון של הארגון הצבאי הלאומי. לא היתה לנו מערכת כדבעי ונאלצנו ליטול מכל הבא ביד. מאמר "תורת המוסר" של דוד רזיאל, תולדות חייו ומאמר הערכה של י. גוריון שכבר אינני זוכר כיצד התגלגל לידינו.

הכותרת הראשית, לכל רוחב חמשת הטורים של הגליון, היתה: "השבוע המכריע בקרב על ארץ כוחות יהודיים מתקיפים את ג'נין ולוד - קרבות עזים בעמק אילון, ברמלה וראש העין - חיל התעופה העברי מתקיף בכח רב". הידיעות, ברובן, נקלטו מתחנות הרדיו במקלט שניצב במפקדת אצ"ל ושהופעל במצברים, אבל נעזרנו גם במברקי סט"א שהוסיפו להתקבל במשרד סט"א בירושלים מבלי שאפשר יהיה להעבירם לעתונים בתל-אביב.

היה לנו מאמר פרשנות - "התרמית בלייק סקסס" - שנקלט מ "קול ציון הלוחמת", ומאמר ראשי כפול מוקדש במחציתו לנפילת העיר העתיקה שבוע לפני כן ומחציתו - לעתון החדש.

נאמר בו:
איש לא לבש מחלצות באותו לילה בו הודפס הגליון הראשון של "החרות" בדפוס "סלומון". גם שמפניה לחוג בה את המאורע לא היתה לנו.

הבנין הישן של בית הדפוס, מואר באור קלוש של פנסי-נפט, עם ארגזי-אותיות מאובקים ועם גג הרעפים שלו, שפרץ נבעה בו יום קודם לכן מפגיעת פגז, היה מקום מוזר לציין בו מאורע היסטורי. ואף על פי כן היינו כולנו חדורים הרגשה חגיגית, של שותפים במאורע גדול.

חבל שלא נשתמרו בשביל ההיסטוריה שמותיהם של אותם בחורי אצ"ל שנתנו את ידם למאורע, אם ליד תיבת האותיות ואם על ידי שהפכו את זרועותיהם ל "כוחות סוס" וגלגלו את המכונה הכבדה עד שלא יכלו יותר - ואז באנו אנו במקומם.

בבוקרו של ה-1 ביוני, הכ"ג באייר התש"ח הופיע "החרות" בחוצות ירושלים. הוא נשלח למחנות אצ"ל ולבתים של מנויי "המשקיף" - אשר רובם ככולם נמצאו במחנות - וברגעי ההפוגה בהפגזה מנבי-סמואל נמכר בחוצות העיר. שליחי-מצווה היו המוכרים וההשגחה גוננה עליהם. בכל שלושת חדשי הופעת העתון, שלושה חודשים שהיו משובשים בהפגזות ללא-ספור ושבהם נפלו מאות קרבנות, לא נפגע אף אחד מן המוכרים והמחלקים של העתון והוא הגיע יום-יום לתעודתו.

מכירים בעתוננו כ "מפעל חיוני" !

שבוע ימים הודפס העתון בדפוס "סלומון". מן הגליון השני ואילך הצטרף למערכת מר אבא אחימאיר, שהטור שלו, בחתימת א. גיא, התפרסם בעיתון מדי יום ביומו. מפקד אצ"ל העביר למערכת גם את יהושע אופיר שביצע משימה יומרנית ביותר: גליון מוגדל, בן - 4 עמודים, לכבוד שבת - מסודר כולו ומודפס כולו ביד. אפילו מודעות היו לנו! המודעה הראשונה היתה של מסעדת י. פפרברג ברחוב יפו, אשר שימשה אז כ "מנזה" לאנשי המעמד שנמצאו מחוץ לבסיסים. אבל אחרי כן הגיעו גם מודעות "רגילות", של הנהלת "אוצר העם", מודעות אבל, וכאשר באה ההפוגה - גם מודעות של בתי הקולנוע ...

כתום השבוע הראשון, השפיע הלחץ של מפקדת האצ"ל את השפעתו והנהלת העיר הנצורה הכירה בעתון כ "מפעל חיוני", ובית דפוס "עזריאל" - אליו עברנו - חובר לזרם החשמל. באותו בית דפוס הדפסנו את 96 גליונות העתון - פרט לשני לילות. הלילה האחד היה, כאשר עקב פגיעת פגז נותק החשמל לבית הדפוס. אז נערך "מבצע חירום", כל העובדים גוייסו מן המחנות, נמצא מנהל בית הדפוס באחד המקלטים והובא - רוטן ורוגז - לפתוח את דפוס "סלומון" ושוב טעמנו טעמו של לילה ליד גלגל-המנוף הכבד. אבל לבוקר הופיע העתון במועדו.

מקרה דומה אירע כעבור זמן, כשיהושע אופיר היה עורך-תורן. הוא הצליח להפעיל ביד את מכונת ההדפסה שבדפוס עזריאל.

עבודת הוצאת העתון נכנסה לשגרה מסויימת. המערכת התרחבה, מר אלמליח וד"ר י. הרוזן כתבו מאמרים בקביעות, ד"ר ייבין החל לפרסם בהמשכים את הרומן ההיסטורי שלו, "החיה הרביעית", י. אופיר התמחה בעבודת העתון עד כדי לשחרר אותי מהעול המעיק של עריכת-לילה רצופה. אבל עדיין היה זה עיתון שנערך והודפס בתנאים אשר אין משלם בתולדות העתונות.

הידיעה שאיחרה להגיע ...

לפני התחלת ההפוגה, ולאחר שהתחדשו הקרבות, היינו עובדים בלילות עם "ליווי" של תזמורת הפגזים המתפוצצים ברחובות. משהושלמה העבודה והעתון "הושכב במיטתו", לא היה טעם ללכת הביתה בין הפגזים, והעורך היה משתרע על ערימת נייר למנוחה קצרה. פעמים אחרות היה אחד או אחר מאנשי המערכת מגיע לדפוס ממש מקו החזית, או שהיה נאלץ לחזור לשם, אל יחידתו, כתום העבודה בעתון.

לחדשות - עדיין היינו תלויים בעיקר בתחנות השידור ובסט"א, אם כי נעזרנו לא מעט בידיעות שקיבלנו ממפקדת אצ"ל, שהיתה מודיעה לנו למפרע על פעולות העומדות להתרחש בלילה.

זכורני, שבוע אחד עמדנו הכן ארבעה לילות בזה אחר זה, לקראת התקפה שעמדו לערוך כוחות אצ"ל וה "הגנה" על שכונת שייך ג'ראח. אפילו הכותרת "שיך ג'רח נכבשה" היתה מוכנה. לא זכינו להשתמש בה. מדי פעם בפעם אירעו תקלות שגרמו לדחיית ההתקפה, וכשהוחל בה לבסוף, בלילה הרביעי, היא התחילה כה מאוחר שהמפקדים נאלצו להפסיקה בראשיתה, משנראה עמוד השחר. אותו בוקר התאחר העתון, כי עיכבנו את הדפסתו עד שקיבלנו את ההודעה שההתקפה הופסקה.

פעם אחת "והאינפורמציה המוקדמת" הזו כמעט ועלתה לי בחיי. קבלנו הודעה שאצ"ל וה "הגנה" יתקיפו מאוחר בלילה את הכפר מלחה (מנחת) בדרום ירושלים. חיכיתי עד בוש ומשלא נתקבלה הידיעה על סיום הכיבוש - הדפסתי את העתון בלי הידיעה. לפנות בוקר נשמעה אש כבדה מכוון דרום ירושלים, והייתי בטוח שההתקפה מתבצעת.

עם בוקר יצאתי לכפר הכבוש, תפסתי "טרמפ" עד בית-וגן ומשם אמרתי להמשיך ברגל. האור היה עדיין קלוש מלהבחין בנעשה במלחמה, אבל ראיתי במטושטש תנועת כלי רכב אל הכפר וממנו, והייתי בטוח שאלו הן מכוניות שלנו.

בבטחון מלא עברתי את המחסום שעל כביש בית וגן - עין כרם, שמשום מה - איש לא ניצב עליו, פניתי שמאלה מן הכביש והחילותי יורד במדרון לעבר מלחה שבעמק.

עברתי כמה מאות מטרים לפני ששמעתי שריקת כדורים סביבי. נעצרתי. הראות עדיין היתה לקויה, אבל התנועה במלחה לא נראתה לי כזו, כלאחרי כיבוש. נמלכתי וחזרתי על עקבותי. בבית וגן חיפשתי ומצאתי את המפקדה. שם לא ידעו דבר על ההתקפה שנערכה כביכול על מלחה. כשחזרתי העירה, התברר לי שההתקפה לא התקיימה. ה "הגנה" לא היתה נכונה להשאיל לאצ"ל שני מקלעים, או משהו בדומה, ואיש לא טרח להודיענו זאת ...

בית-הדפוס הערבי "מספק" לנו נייר

מאורעות "לא נעימים" אירעו לנו לא רק תוך חיפוש חומר לעתון. יום אחד הודיע לי נח זבולוני ששימש כמנהל האדמיניסטרטיבי של העתון, כי מלאי הנייר שלנו עומד לכלות. בכל ירושלים לא היה אז נייר עתונים בנמצא, פרט לזה שנרכש כבר על ידי העתונים.

נזכרתי כי בקצה רחוב ממילא, סמוך ל "בית טאונוס" וממש מתחת למגדל-דוד - איזור שנכבש על ידינו ונמצא בתחום השמירה של יחידת אצ"ל בבית טאונוס - היה בית דפוס ערבי, "אל מקדס", שהיה שייך לווקף.

בבוקר השבת הקרובה ירדתי לשם. את הדרך נאלצתי לעשות בעקבותיהם של החיילים שכבשו את הרחוב - בפריצות שנעשו בקירות, מחדר לחדר - כי הרחוב היה "מכוסה" על ידי מקלעני הלגיון במגדל דוד. הגעתי לדפוס הערבי, ואמנם מצאתי שם מלאי גדול של נייר, ודווקא ניר משובח ביותר, שנועד להדפסת מפות ותמונות.

בלילה חזרנו לשם, עם כ-40 אנשי אצ"ל, העמסנו חבילות נייר על גבינו והחילונו צועדים בחזרה, משתדלים לשמור על השקט. על אף מאמצינו הבחינו בנו שומרי הגליון על חומת העיר העתיקה - כ-100 מטר מאיתנו - ופתחו באש מקלעים רצחנית על הבנין בו נמצא הדפוס. למזלנו, הספיק האחרון שבנו לצאת את הבנין ולהגיע לבית הסמוך, החסוי מכדורים לפני שהתחיל ה "גשם".

על אותו נייר הודפס העתון עד יומו האחרון. כאמור, היה זה נייר משובח - אפילו משובח מדי. הוא לא ספג את צבע-הדפוס והיינו נאלצים לחכות שעות ארוכות עד שהצבע ייבש. בימים הבאים עתידים היינו לקבל תלונות רבות מקוראים, שבגדיהם - או המזון אותו עטפו בגליונות העתון - הוכתמו בצבע אשר "לא רצה" להתייבש ...

אני הועברתי לתל-אביב, לסייע בהכנות להקמת העתון החדש. יהושע אופיר נשאר ליד הגה העתון הירושלמי עד ה-1 לאוקטובר 1948, כאשר הופיע גליונו האחרון, הנושא את המספר 103.