גם בגין לא זרק פצצות א’

נח זבולוני, לשעבר איש אצ"ל ומערכת היומון "חרות" בירושלים, מספר לדן עומר על ילדותו ועל עלייתו ארצה; על היותו חלוץ בתל-אביב ובפתח-תקוה; על לימודיו בישיבת "מרכז הרב" ועל שיעוריו לבנו של "הנזיר הירושלמי"; על חברו לרעיון ולדרך הלאומית, עו"ד דניאל ינובסקי; על ימי העיתון הרביזיוניסטי "המשקיף", ועל מנחם בגין, שהשתחרר מהצבא הפולני; על האבא והסבתא של דן מרידור; על אסירי האצ"ל והלח"י בכלא הירושלמי; על מגביות האצ"ל, ועל ידידותו עם אב"א אחימאיר; ועוד מסיפורי "המשפחה הלוחמת" בירושלים.

נולדתי ברוסיה, חייתי שם על לגיל הבר-מצווה. ב-1924 הבריח בן-דוד שלי את אחי ואותי מברית-המועצות לפולין. תפסו אותנו בהתחלה. אבל מאחר שהייתי צעיר וקומתי נמוכה, השוטרים שיחררו אותי. בפעם השנייה גנבנו את הגבול בלילה. לילה שלם הלכנו מברית-המועצות דרך היערות, עד שהגענו לעיירה קטנה בשם רוביזביץ'. התמקמנו בעיירה הזאת. היה לי שם דוד ולמדתי שנה עברית בבית-ספר. שם למדתי את העברית שלי. משם יצאתי לסטופציג, שם הייתה ישיבה גדולה. זו הייתה עירו של זלמן שז"ר למדתי בישיבה אחת עם מבקר המדינה הנוכחי, יצחק טוניק. יחד איתו אכלתי "ימים" אצל מי שהייתה אחר-כך אשתו של טוניק. למדתי שם בישיבה שנה או שנה וחצי. משם עברתי ללמוד בישיבה בוולוז'ין, בישיבה, שבה למד בשעתו חיים נחמן ביאליק, ומשם המשכתי ולמדתי בישיבה בקמיניץ, ליד העיר בריסק. שם שמעתי לראשונה על אביו של מנחם בגין, ששימש שם כמזכיר הקהילה.

בישיבה הזאת לא היו לי יחסים כל-כך טובים עם הרב סולובייצ'יק, כך שהמשכתי הלאה בדרך לימודי. חייתי קרוב לעשר שנים באופן בלתי-ליגאלי בפולין. נסעתי מעיר לעיר. מאחר וקומתי היתה נמוכה אז ממילא לא שאלו אותי בשום מקום על הפספורט שלי. כאשר הגיע זמני להירשם לצבא, ביקשו ממני תעודת-לידה, והבאתי איזו תעודה שנולדתי בפולין. אבל עברתי עם מהרה ללטביה, בה היה מרדכי דובין הדפוטאט [חבר מועצה/ממשלה] של אגודת ישראל. בלאטביה היתה אז ממשלה ימנית, ובין התנועות היהודיות פעלו שם רק אגודת-ישראל ובית"ר באופן ליגלי. המפלגות הסוציאליסטיות היו אסורות. כאשר הגעתי עם עוד כמה חברים לשם, ניגשנו למשרד הפנים ואחר-כך למשטרה ואמרנו, שבאנו מברית-המועצות ואנחנו רוצים להפיץ תורה. הם פחדו מהקומוניסטים. היה שם מעין משטר פשיסטי.

השתייכתי באותה תקופה לאגודת ישראל. הציונות הייתה אצלנו "מוקצה", אבל לא "מוקצה מחמת מיאוס". הציונות הייתה שנואה. אני זוכר, שבימים שבהם עוד הייתי בישיבה בקמיניץ, היו שני אברכים שנתקלקלו ונטו לציונות, אז ראש הישיבה הזמין אותם אליו. זה היה הרב חיים סולובייצ'יק, ממייסדי אגודת ישראל, שהנכד שלו יושב כיום בבוסטון. והרב אומר: "ציונים חשודים על שפיכות דמים ...". היינו אז נגד הציונים. מדי ערב, כאשר העיתון של אגודת-ישראל היה מגיע מווארשה ברכבת, היו הבחורים לוקחים אותו ורוקדים מרוב שמחה.

גם בלטביה הייתה רוח אגודת ישראל, אבל לא כל-כך קשה. אגודת ישראל בלאטביה עשתה לי טובה וסידרה לי את ה "פספורט נאנסן" שלי (דרכון לבני-בלי-מולדת). שם התקרבתי לרביזיוניסטים, לאנשי בית"ר. הכרתי שם את הוריו של שמואל כ"ץ, מראשי הרביזיוניסטים בירושלים. פגשתי שם את אחיו. שמחה כ"ץ, כיום המזכיר של האנציקלופדיה העברית. אנחנו באגודת-ישראל הלכנו לבושים כמו שהולכים היום, עם כובע וציציות, אבל בפנים. היינו מתלבשים יפה. הבחורים שלנו היו קוראים בספרים, ולפעמים מדברים עם בחורות. מהישיבות האלה יצאו באמת מטובי התורה.

כעבור זמן נמאס לי להיות בלטביה. היה לי חבר בירושלים, הרב יהודה גרשוני, הוא היה "העילוי מגרודנה". היינו חברים עוד מקמיניץ, מהישיבה. אז פניתי אליו במכתב וכתבתי, שאני רוצה לבוא לארץ-ישראל. הוא פנה לרב קוק, והרב קוק כתב מכתב לנציג הסוכנות בלאטביה, שיתנו לי סרטיפיקאט אישי. באותה תקופה היו נציגי הסוכנות מחלקים את הסרטיפיקאטים לפי המפלגות. כאשר ביקשתי מהמפלגות השונות שיעזרו לי בנסיעה, אחרי שקיבלתי את הסרטיפיקאט, כולם אמרו: "טוב, אבל תיקח איתך בחורה משלנו!" מאחר שאני כבר הייתי קשור עם הבית"רים, אז אמרתי להם: "מה זאת אומרת? אני מתחתן עם הבחורה שלי!" שיקרתי להם. עזרה לא קיבלתי. אז הלכתי לרב מרדכי נורוק, שהיה שם רב ראשי (בישראל שימש נורוק מאוחר יותר כשר הדואר) והראיתי לו את המכתב של הרב קוק, אבל הוא לא עזר לי, אמר שאינו יכול.

לפני העלייה ארצה, חיתנו אותי בחתונה פיקטיבית עם בחורה. החתונה היתה שלא בנוכחותנו. הגענו יחד ארצה בדיוק לפני ראש השנה. בסידורים השונים לעליה עזר לי האח של אריה דיסנצ'יק מ "מעריב", יהושע דיסנצ'יק, שהיה המזכיר של הרביזיוניסטים בלטביה. בשבת הראשונה לעלייתי ארצה נסעתי לירושלים לישיבת הרב קוק. למחרת חזרתי לתל-אביב. אמרו לי, שיש שם חבר שלי, שלמד יחד איתי בקמיניץ. מצאתי אותו. הוא לקח אותי לביתו. הייתי אצלו יום או יומיים, והוא אמר לי: "שמע, יש לך כאן בת-דודה". באתי אליה, והיא עזרה לי וסידרה לי מקום עבודה ליד הבית שלה. התחלתי לעבוד בנגרייה אצל אחד בשם בורשטיין. עבדתי אצל בורשטיין איזה שנה או שנה וחצי. אחר-כך היה משבר, והיו הרבה מחוסרי עבודה.

באותה תקופה כבר לא הייתי רק רביזיוניסט, אלא נכנסתי גם לאצ"ל. אני זוכר שקניתי ב-30 או ב-40 גרוש את "ספר הקטרוג והאמונה" של אורי צבי גרינברג. היום זה יקר מציאות. קניתי אותו מידי אורי צבי גרינברג עצמו. חבל שלא ביקשתי ממנו חתימה על הספר. שמי עד לאותה תקופה היה נח זבילביץ' ואמרו לי להחליף את השם, כמנהג אותם ימים, לעברית, והשם החדש היה נח זבולוני. בימי המשבר הכלכלי עבדתי בכל מיני עבודות, באינסטלאציה ואחר-כך בעבודות צבע ולבסוף בסחיבת מלט בנמל. סחבתי ביפו מלט מהספינה לרציף.

יום אחד, כאשר הייתי מחוסר עבודה, נסעתי לפתח-תקוה, שמעתי שיש שם "יום סרט" של"קרן תל-חי". שלחו אותנו לשם ואמרו שנקבל 25 גרוש ליום. שם אירגן את זה איציק שמואלי, הידוע כיום כ "המפגין הנצחי". הוא היה המורשה של "קרן תל-חי" בפתח-תקוה. פגשתי שם בחבר שלי בשם פסח זגיבלסקי, שלמד איתי בישיבה ונהרג אחר-כך, והוא אמר לי: "נח, תישאר פה ותעבוד איתי. יש לך כאן חדר, ולא יעלה לך כמעט כסף! ". נשארתי בפתח-תקוה. כך הלכנו כל יום לעבודה. הרווחנו 25 גרושים בקטיף תפוזים. בבוקר היינו לוקחים אוכל של פיתה עם חלבה. גם הפיתה וגם החלבה לא היו כמו שהם עכשיו. כאשר הגיע הקיץ, הלכתי לעבוד בטוריה בחפירת צלחות מסביב לעצי תפוזים. למזלי, אני נמוך, כך שלא הייתי צריך להתכופף הרבה. באותה תקופה הייתי נוסע בכל חג לחבר שלי, גרשוני, בירושלים, ופעם אחת הוא אמר לי: "מה יש לך? תיכנס בחזרה לישיבה ותלמד !" הוא פיתה אותי, ואני נכנסתי לישיבת "מרכז הרב". קיבלו אותי שם יפה מאוד. הישיבה שכנה אז ברחוב הרב קוק, ואפשר היה לומר עלי שהייתי "המתמיד של הישיבה". הנה יש לי אפילו הוכחה, מכתב מידידי הרב פנחס המבורגר, שכתב על המעטפה בזו הלשון: "לשקדן העצום רבי נח בישיבה המרכזית עולמית בירושלים, בארצנו הקדושה".

בישיבת "מרכז הרב" למדתי וחידשתי חידושים. התיידתי מאוד עם "הנזיר", רב דוד כהן, שלא הסתפר כל חייו ובנו שאר-ישוב, שלא היה מסתפר בנעוריו, וצביה אחותו, שנישאה אחר-כך לרב שלמה גורן. גם היא לא הייתה מסתפרת. אביהם היה מלמד אותי בספר "כוזרי" של יהודה הלוי. ופעם אחת ביקש האב, שאלמד את בנו. הוא למד אצלי. יש לי כאן מכתב ממנו לאחת מהשמחות של בני, ובמכתב הוא מזכיר לי את זה. בימי "מרכז הרב" הייתי כבר מנוי על "המשקיף", תרמתי ל- "קרן תל חי" ובאתי לאסיפות. באותם ימים התיידדתי מאוד עם עו"ד דניאל ינובסקי, חניך "ישיבת חברון", שכבר אז היה רביזיוניסט. באותה תקופה שמעתי ערב אחד הרצאה של אב"א אחימאיר במועדון בית"ר, שהיה ברחוב חזנוביץ פינת רחוב בני-ברית. אחרי ההרצאה התיידדנו ונשארנו ידידים עד ליום מותו, ידידות שאני מקיים עד היום עם בני משפחתו.

אחרי שנת 1942 פנה אלי ברוך בן-ארצי, שראה כי אני בא לאסיפות של הרביזיוניסטים ומתעניין ועוזר להם, ואמר לי: "אתה יודע מה, בוא ותיכנס לעבוד אצלנו !". נכנסתי לעבוד אצלם בתור מתרים ל "קרן תל-חי" ובהנהלת "המשקיף" בירושלים. בעיתון עבד אז איצ'ה ז'ק (היום מעורכי "מעריב") ועיתונאים אחרים. אני ניהלתי את המינהלה וגביתי כספים עבור "קרן תל-חי".

ואז, כאשר התחילה האקטיביות של האצ"ל, הגיע לכאן מנחם בגין, ואני הייתי הראשון שקיבל אותו בירושלים. הוא התגורר אז בדירה שברחוב אלפסי. אני זוכר אותו, כאשר בא מהצבא הפולני, ועוד היה במדים הפולניים. באותה תקופה התמקד התפקיד שלי בשני שטחים. שטח אחד - מודיעין, איסוף של אינפורמציה, והשטח השני - פעילות מוניטארית. בעצם, אני לא זרקתי פצצות בימי האצ"ל שלי, אבל גם בגין לא זרק פצצות. באותה תקופה אסרו הרבה מאוד אנשים שלנו, רובם בגלל הלשנות.

כאמור, התיידדתי מאוד עם אב"א אחימאיר. לא היה באותה תקופה כמעט יום שלא נפגשתי איתו. הוא היה בא ל "משקיף" עם המאמר שלו. שכחתי להזכיר, שבפעם הראשונה שפגשתי בו זה היה לאחר שהוא שוחרר (ממשפט "רצח ארלוזורוב") וסידרו לו קבלת-פנים בקזינו, שהיה על חוף הים בתל-אביב, בסוף רחוב אלנבי. הוא בא לשם עם אשתו סוניה, תיבדל לחיים ארוכים. כבר בחוץ-לארץ שמעתי על אבא אחימאיר, אבל לא ידעתי מיהו. רק אחרי שהתיידדתי איתו מאוד, ראיתי שזה קנקן מלא הכל: הפוך בו והפוך, בו הכל בו. הוא הוקיר תלמידי-חכמים ויהודים דתיים אמיתיים. באותה תקופה הוא עבר לגור בירושלים עם משפחתו. סיפר לי ידידי ורעי נפתלי גולדשמיד, חבר ותיק של אצ"ל, שיש לו עכשיו את חנות "אקסקלוסיב" ברחוב בן-יהודה, איך שאחימאיר וסוניה אשתו באו לשכור דירה. סוניה הלכה מחדר לחדר ובחנה את החדרים, הרי היא היתה צריכה לשאת בעול הדירה. אבל אחימאיר הלך מיד לספרייה שבדירה, פתח ספר, התחיל לעיין בו, ואמר לסוניה: "סוניה, בשביל הדלות שלנו הדירה הזאת מספיקה".

המשפט מאוד השפיע על אחימאיר, והוא רצה לקבל בתנועה רהביליטאציה על כך שלא הוא הרג את חיים ארלוזורוב. הוא כל הזמן כתב על זה מאמרים. הוא פנה לשר המשטרה בכור שטרית (שנמנה עם חוקרי פרשת "רצח ארלוזורוב") ועשה כל שביכולתו על מנת לטהר את שמו. אבל בתנועה נמאסו כל הדברים האלה (מדובר בשנים הראשונות לאחר קום המדינה) - הם ראו בכל הפרשה הזאת כמו מחסום, המונע בעדם להגיע לשלטון. לכן אחימאיר לא נבחר אף פעם לשום מוסד מרכזי של תנועת החרות. היו אנשים שחשבו, שהוא מגזים בעניינו.
אני זוכר, שפעם אחת הייתה ועידה של תנועת-החרות, ועידה שבה היו צריכים לקבוע את רשימת המועמדים של התנועה לכנסת. אב"א אחימאיר רצה להופיע ברשימה, במקום לא-ריאלי, באחד מהמקומות האחרונים. הוא בא אל מנחם בגין ואחר-כך סיפר לי על פגישה זו. בגין קרא לו: "אדוני, מורי ורבי ...", וכאשר עלה נושא מועמדותו של אחימאיר, השיב לו בגין: "מורי ורבי, אתה תעמוד בסוף הרשימה, ואני בראש הרשימה ?! אתה צריך לעמוד בראש הרשימה ... " אב"א אחימאיר הבין את הרמז, ואמר לי על כך: "אמרו עלי הכל, שאני רוצח ועוד כל מיני דברים, אבל דבר אחד לא אמרו עלי: לא אמרו, שאני טיפש". ולכן הוא אמר שלום לבגין והלך.

יום אחד סיפר לי אב"א אחימאיר, כי בתקופה שבה עבד ב "אנציקלופדיה העברית" והתגורר בחדר בשכונת בקעה, היה פוגש כמעט מדי יום ביומו את ש"י עגנון. אחימאיר ניסה להשפיע על עגנון לכתוב ספר על משפט "רצח ארלוזורוב". אלא שעגנון השיב ואמר: "אני כותב על אירוע רק כעבור ארבעים שנה". גם זה תירוץ מתחמק.
אחד הדברים שהרשימו אותי ביותר היה, שאב"א אחימאיר זכר חסד נעורים ל- ר' בנימין מ "ברית שלום". הוא לא נטר איבה ליריבים פוליטיים, כפי שנטר איבה ברל כצנלסון. למשל, למרות השקפותיו הימניות אהב מאוד את כתבי העיתון "משמר" (שקדם ל "על המשמר") בירושלים של שנות הארבעים, את העיתונאים זאב (וולטר) לקויר, נקדימון (ספקטור) רוגל, גבריאל שטרן. המשרדים של "משמר" ושל "המשקיף" היו באותה תקופה, בשכנות בבניין סנסור, ואז למד אחימאיר להעריך את לקויר.

דבר אחד לא אהב אחימאיר. הוא שנא את הגרפומאנים. אבל לקויר היה מוכשר, ואחימאיר העריך אותו, למרות שחשד בו שהוא טרוצקיסט. אבל אם לחזור לימי המחתרת, הרי שכמעט כל ראשי הלח"י היו יוצאי"ברית הבריונים" של אחימאיר. היו שם חבר'ה כמו: בוצ'קו, יענקל'ה אורנשטיין ואחרים. פעם אחת הוא קיבל שעון זהב, שעליו היה חרוט: "לאב"א, הזמן קצר והמלאכה מרובה, נקם". אחימאיר שמח מאוד במתנה. הוא חשב שאנשי לח"י שלחו לו אותה והוא סיפר לי עליה. רק אחרי זה התברר, שאת השעון שלח לו פרץ ארציאלי, אביו של מרדכי ארציאלי (היום סופר "הארץ" בנגב), שהיה חבר במפקדת האצ"ל בירושלים, שנעצר בשעתו יחד עם שמואל תמיר. אבל בכל זאת, השמחה של אחימאיר הייתה גדולה מאוד.

אב"א אחימאיר היה איש של יושר אינטלקטואלי. למשל פעם אחת התקיף, כדרכו בקודש, את נחום גולדמן, ראש התנועה הציונית, שהיה אז על הכוונת של תנועת-החרות. אחימאיר התקיף אותו לא על רקע מדיני, אלא על כך שהוא מבזבז את כספי התנועה הציונית, נוסע במכוניות מפוארות ומתגורר בבתי-מלון יקרים - בדומה לאורח החיים של מנהיגנו כיום. לאחר פרסום המאמר סיפור לאחימאיר, שגולדמן אינו מקבל משכורת מההסתדרות הציונית, שהוא מולטי-מיליונר ושלאשתו יש מכרות יהלומים וכל מיני אוצרות. אחימאיר לא חיכה והתנצל ברבים באותו מדור בעיתון, שבו תקף את ד"ר גולדמן.

אני זוכר, שכאשר נוסד אצל דוד בן-גוריון החוג לתנ"ך, חוג שעכשיו ממשיך בו מנחם בגין, כתב אחימאיר בעיתון, כי מי שאוהב תנ"ך - שונא תלמוד, וכי הרבה יותר קל לחיות לפי התנ"ך, שהרי התלמוד מטיל כל מיני סייגים.
לא אשכח את אחימאיר בימי מלחמת השחרור. הוא הלך וחילק מים לתושבי ירושלים, תחת היריות והפגזים. הוא לא ברח, כמו מיני אחרים, שברחו אז מירושלים.

אם לחזור לסיפור הפעילות שלי, התפקיד שלי היה לדאוג למשפחות העצורים, חברי האצ"ל והלח"י. היתה ועדה, שעמדה תחת הזרוע הפוליטית (ולא של האצ"ל), שבאמצעותה היינו אוספים כספים. הטילו עלי תפקיד של עזרה למשפחות הירושלמיות, שבניהן היו במעצר או בכלא. למשל, משפחות שבניהן ישבו בקניה, בלטרון או בבית-הסוהר, היו מקבלות שלוש, ארבע או חמש לירות.
הסכומים היו נקבעים לפי המצב והדרגה באצ"ל. כך הייתי מביא למשפחות מדי חודש את הסכומים האלה. אבל היו שתי משפחות בירושלים, שסירבו לקבל את הכסף. המשפחה הראשונה - אמו של עו"ד אליהו מרידור (סבתו של עו"ד דן מרידור - כיום מזכיר-הממשלה), ששם משפחתה היה וזבלובסקה. היא סירבה לקבל את הכסף למרות מצבה הקשה. אשתו של מרידור לא הייתה זקוקה לכסף, מאחר שהייתה מסודרת. באתי אליה כמה פעמים, והיא סירבה לקבל את הכסף. המשפחה השנייה, שסירבה לקבל כספים, הייתה של הרב נאה, שהבן שלו משה נאה ישב במעצר. האב סירב לקבל אולי פחד. אבל עובדה, שרק שתי משפחות סירבו לקבל את הכסף שלנו.

אני הייתי הולך לאסוף כספים לוועד. משפחות העצורים. אני זוכר, שפעם אחת שלחו אותי לאסוף כספים עם אחד בשם קפליצקי, עריק מהצבא הפולני של הגנרל אנדרס, שהיה אז בארץ. היינו הולכים לבתים ולמשרדים של כל מיני עשירים, והוא היה מתחזה לצורך המגבית כמהנדס מ "סולל בונה" - כדי להבהיר, שהמגבית אינה מפלגתית - אבל כאשר הלכנו ברחוב, והוא היה רואה שוטר בריטי, או חייל פולני, היה מסובב את פניו. פעם הוא הלך עם בן-צבי ונכנסו לביתו של איזה יהודי עשיר. אותו קפליצקי הציג עצמו כאיש הארגון הצבאי הלאומי. בן-ארצי פחד וברח, פחד שזה יזיק, כי הארגון היה בלתי-ליגאלי. אני הלכתי איתו פעם ליהודי אחד, זייף שמו, יהודי עשיר, שביקשנו ממנו כסף. הוא נתן לנו עשר לירות. זה היה אז המון כסף. אבל איך הוא נתן? קפליצקי אמר לו: "שמע אדון, מחר תולים שני בחורים שלנו, וצריך להצילם.
צריך כסף. לך ותשאל אם זה נכון את הפרופסור קלויזנר !" לקלויזנר לא היה אז טלפון. הוא עמד בראש הוועדה למשפחות העצורים. הכסף היה מתקבל על שמו, אבל הוא לא התערב כלל. כל פעם שהגיע כסף לוועדה דרך הדואר, הייתי לוקח אותו לשם, והוא היה מוציא את הכסף. אבל, כאמור, היה ידוע שלקלויזנר אין כסף. אותו יהודי עשיר, נודע לו אחר-כך שזה היה בלוף. הוא תפס אותי ברחוב וקילל אותי. אבל מה אני אשם, כאשר קפליצקי אמר, שהולכים להרוג, שהולכים לתלות - אני צבטתי אותו.

היה לי תפקיד נוסף. להכניס אוכל לבית-הסוהר במגרש-הרוסים מדי יום ביומו. קניתי את תלת-אופנוע, התקנו שלושה דודים גדולים, דוד אחד לשפוטי אצ"ל, דוד אחד לשפוטי לח"י ודוד אחד לעצורים. כל יום לקחתי לי סבל אחד בשם קמחי מהסבלים של רחוב הרב קוק, הייתי משלם לו, והוא היה מכניס את הארוחות לבית-הסוהר.
היינו לוקחים את האוכל המבושל מהמנזה של הינבר, שאשתו יהודית הינבר, כיום סמנכ"לית משרד הפנים. באוכל היינו מכניסים כל מיני הודעות, פתקאות וגם נשק.
למשל אני זוכר פעם שהביאו לי שלושה פחים לקנות גבינה שמורה בחתיכות. אז באתי למחנה-יהודה לאחד בשם סחצ'בסקי. קנינו שם שלושה פחים עם תחתית כפולה, והכנסנו את מה שהכנסנו. הסבל קמחי לא ידע כלום. יום אחד אמר לי המקשר שלי מהאצ"ל: "זבולוני, אנחנו מחליפים את הסבל. נשלח לך בחור בשם מאיר נקר (שנודע אחר-כך כאחד מעולי הגרדום) !". הייתה אז לאצ"ל תוכנית. היו כמה נידונים למוות, והתוכנית הייתה לחלץ אותם, כאשר מכניסים את האוכל לתאים - אבל התוכנית לא הצליחה. קמחי כעס עלי מאוד עד לקום המדינה. לאחר קום המדינה פירסמתי את הסיפור הזה בעיתון "חרות", שם היה לי מדור. ובמדור זה סיפרתי למה פיטרתי את קמחי ולקחתי את נקר. ואז באתי והראיתי את הסיפור לקמחי.

אצלי בבית הייתה תחנת דואר של האצ"ל. החלון היה פתוח, גרתי ברחוב חגי, והחברים היו שמים שם את הדואר ובאים לקחת אותו. המקשר שלי היה יעקב פארשטיי, עכשיו הוא הד"ר אליהו תבין מהסוכנות. הוא גם עבד יחד איתי בחלוקת העיתון "המשקיף" ונפגשנו מדי יום ביומו. בין אלה שבאו לתחנת הדואר המחתרתית, שהייתה בביתי, היה גם מאיר שמגר, שהיום הוא שופט בבית המשפט העליון. הוא היה אז באותם ימים סטודנט צעיר למשפטים.

באותה תקופה בארץ, גייסו את האנשים לבריגדה היהודית. היו כאלה שחטפו אותם על זה שהם לא רצו ללכת לבריגדה. מה עשתה הצ"ח (הסתדרות ציונית חדשה - הפלג הרביזיוניסטי), פתחה לשכות גיוס משלה. בלשכה בירושלים עמד בראש צבי קוליץ, עכשיו מראשי הרביזיוניסטים באמריקה ומי שעשה בשנות החמישים את הסרט "גבעה 24 אינה עונה" (ודודו של דוד קוליץ מחברת הנשק "אלול" ששימש בעבר כראש לשכתו של עזר ויצמן ). הפעילים האלה כבר הכירו אותי, ואני הייתי עוזר להם בכל מה שאני יכול.

ההלשנות על אנשי האצ"ל ומקורביהם באותם ימים היו דברים של מה בכך. פעם אחת הייתי עם חברי ינובסקי בביתו, ואז נכנסו לשם כמה בלשים, ובראשם, כך אני חושב, עמד הסרג'נט דאג ועצרו אותנו. הסרג'נט אמר לי: "מחפשים אותך, זבולוני !" ואני אמרתי לו: אתה אתה הרי רואה אותי כמעט כל יום. אתה בא לבדוק ב "המשקיף" ורואה אותי, פגשת אותי פעם אצל קוליץ !". עצרו אותנו, אותי ואת ינובסקי בליל שלישי [ששי - א.ז.]. למחרת, בשבת, לקחו אותנו לאיפה שהיום הסניף המרכזי של בנק לאומי, ליד הדואר המרכזי, שם היו חלק מהמשרדים של הסי. אי. די (הבולשת הבריטית), וזה היה בתוך "בווינגראד" (אזור צבאי במרכזה של ירושלים). פתאום הגיע לשם מאיר שמגר. שאלתי אותו: "מה אתה עושה כאן ." והוא השיב: "זבולוני, אני הלכתי אצלך לקחת דואר, והשכנים אמרו שכבר לקחו אותך !". שמגר היה בלונדיני והם חשבו שהוא אנגלי. אבל כמעט ולא חקרו אותו. אחר כך הביאו את ינובסקי ואותי לקישלה. לפני שיצאנו מ "בווינגראד", הייתי צריך לעלות על האוטו. הייתה לי ביד חבילה, נתתי אותה לקצין ואמרתי: "תחזיק את זה !" והמשכתי: "כי אני צריך לעלות על האוטו !". הוא לקח והחזיק, ומסר לי. כשבאתי לקישלה, אמרתי שוב לקצין: "תחזיק !" והוא אמר "לא !" כשהגענו לקישלה, השוטרים חשבו שם שבאתי מטעם הוועד למען משפחות העצירים. אמנם, ישבנו שם יום-יומיים ואז בא קוליץ והוציא אותנו.

ינובסקי היה אז פקיד בוועד-הקהילה וניהל את ועדת הבחירות לוועד-הקהילה, אותן בחירות ש יצחק רפאל הואשם בהן בזיוף הקלפי של שכונת גאולה. אחרי ששוחררנו, שוב הועסקתי בעבודות הרגילות שלי ב "המשקיף" ובחלוקת אוכל לעצירים ולאסירים. הרי לא הייתי חבר של האצ"ל, וכמו שאמרתי "גם בגין לא זרק פצצות". אבל ב "המשקיף" היו לי תמיד בעיות. ב "המשקיף" חשדו שאני חבר באצ"ל, והרי העיתון היה ליגאלי. המוסדות הליגליים של הרביזיוניסטים לא רצו לערבב אחד בשני.

אני ניצלתי את "המשקיף" לענייני המחתרת. הייתי בא למערכת בבוקר, לראות את כל ההודעות, שהיו זורקים מתחת לדלת המערכת. שם הייתי רואה בין ההודעות את הקטעים בכתבות שהיו בדיו אדומה, שאמרה "נפסל". אני מתכוון לפסילות של הצנזורה הבריטית. הייתי מתקתק את הפסילות בתוך המערכת ומעביר אותן למיד למפקדת האצ"ל, שם היו לי קשרים. הידיעה החשובה ביותר שהאצ"ל ניצל אותה למרות הפסילה, הייתה הסיפור על הגנרל ברקר, שאמר: "את היהודים צריך להכות בכיס שלהם". הדברים האלה צונזרו, כמובן, והאצ"ל פירסם אותם במודעות על הקירות.

קודם לכן הייתה תקופה, שבירושלים לא היו בכלל אנשי אצ"ל. אני מתכוון לשנים 36, 37 ועד ל-42. האצ"לניק היחיד שהיה בירושלים היה ינובסקי ואשתו אסתר. הם גרו בחדר קטנטן ברחוב הושע, אני לא זוכר, אם הבן מנחם כבר היה אז. אבל לא היה להם אפילו מטבח. ינובסקי היה אז סטודנט, והוא גם עבד. כאשר היו מגיעים לעיר הכרוזים, אז הוא ואשתו תיבדל לחיים ארוכים, היו יוצאים בלילה לרחובות להדביק את הכרוזים.

רק אחרי שנת 42 התחיל האצ"ל לתהחזק בירושלים, רק אחרי ש- בגין קיבל את הפיקוד, והתחילו כל הפעולות נגד הבריטים. באחת הפעולות נהרג אושרקה בנזימן, והייתה בעיית ההלוויה. אנשי האצ"ל פחדו להודיע ל "חברה קדישא" באופן רשמי. אז טילפן אלי אליהו מרידור (האבא של דני) ואני ניגשתי ל "חברה קדישא". היה שם אחד לורברבוים (שבנו יעקב מנהל כיום את הטלוויזיה הלימודית), יהודי תקיף וישר. אמרתי לו: "שמע, קרה דבר כזה וכזה, בנזימן נהרג, וצריכים לעשות הלוויה !", מיד נשלחו אנשי ה "חברה קדישא" לטפל בלוויה.

בכלל, באותה תקופה של פעולות האצ"ל היו הלשנות, ובעקבותיהן האשמות על חפים משפע. רק לפני כמה זמן התעוררה פרשה אחת כזאת, הלא היא "פרשת מצודתי", סיפור לא ברור. לפני כמה חודשים הייתה רשימה של אחד, מ. דביר, על מצודתי ועל איך שהאצ"ל הרג אותו. ואני פירסמתי ב "ידיעות אחרונות" את כל הידוע לי על מצודתי. הוא היה ניצול- השואה. היה לו חור ביד מפגיעה כלשהי. בסוף השואה הוא שירת קצת בבריגדה, הוא נשלח לירושלים מחיפה כדי להיות גובה של "מס חזית ישראל", שהיה מס מקביל ל "קרן תל-חי", מס ישיר לארגון הצבאי הלאומי. למרות שהם גבו כספים לאצ"ל, הם לקחו כמה חדרים של משרד ואפילו נתנו קבלות. לפעמים אני הלכתי עם מצודתי ועזרתי לו לגבות כספים, כי נתבקשתי לעשות זאת.
בסיפור של דביר על מצודתי כתבו עליו, שהוא היה רק בוגד, ולא הזכירו את כל פעולותיו, שעשה במסירות ובנאמנות בשביל "מס חזית ישראל" בירושלים. האחראי למס הזה היה עו"ד דב מילמן, שהיה לפני כמה שנים חבר כנסת ועכשיו הוא שגריר באיזו ארץ. אני זוכר, איך שפעם הלכנו לגבות כספים בפירמה של העצים "מן את ברמן" (אביו של פרופ' מן מ "הדסה"), והם נתנו לנו לא פחות מאשר 300 לירות כמס לאצ"ל - וזה היה סכום עצום. המס הזה של האצ"ל היה כמו "כופר היישוב" של "ההגנה". אבל היו כאלה שלא רצו לתרום לנו כסף. אני זוכר, איך שפעם הלכתי עם מצודתי לאיזו חנות, שלא רצתה לתרום לנו. אז הוא אמר להם: "שלום, כמה שווה החנות שלכם ." רמז גם על כך שאפשר לפגוע בחנות, ואז אמרו לו בעלי החנות: "בוא, בוא בחזרה !" ושילמו לנו כסף.

אבל האצ"ל הוציא את מצודתי להורג. ממש בתוך הפעולות של "מס חזית ישראל" אסרו אותו ושלחו אותו לאן ששלחו אותו,ושמעתי שהרגו אותו. באמת שאני לא מבין כאן משהו. ישנם כמה מהלח"י שהארגון הרג אותם. ובאחרונה, כאשר המשפחות ביקשו רהביליטאציה, הם קיבלו אותה. אבל במקרה של מצודתי, לא נשאר לו אף אחד אחרי השואה, לא הייתה לו משפחה, ואין מי שיבקש עבורו רהביליטציה. הם הרגו אותו, ואיש אינו יודע למה. סיפור הריגתו של מצודתי הוא תעלומה עד היום הזה. נכון שב "ידיעות אחרונות" היה כתוב שהוא בוגד, אבל לא הסבירו איך הוא בגד. עבורי סיפורו של מצודתי הינו בבחינת תעלומה עד עצם היום הזה.



לחצו לחלקו השני של הראיון