נחשו מי התנגד להתנחלות בחברון [20/08/1987] - נח זבולוני - רנ"ז

הוויכוח על השאלה אם נחוץ או אם כדאי ליישב יהודים בנקודות מרוחקות ולב לבו של הישוב הערבי בשטחים, אינו חדש. הוא התעורר כבר בעקבות מאורעות תרפ"ט, כלומר לפני כששים שנה.

היה זה לאחר שהיהודים שניצלו מפרעות הדמים – המשפחות השכולות ושארית הפליטה של ישיבת סלובודקה – מצאו מקלט בירושלים. בתנועה הציונית הועלה אז הרעיון לפעול למען שיבתם של היהודים אל העיר שממנה עקרום הערבים בכוח הזרוע. מי שיצא בתקיפות ולשון חריפה ביותר נגד הרעיון הזה היה הוגה-הדעות הרוויזיוניסטי ומארגן "ברית הבריונים", ד"ר אבא אחימאיר. הוא גרס שאין לבנות את נקודות הישוב החדשות על חורבנם של ערים ואמהות בישראל והצביע על "האסטראטגיה הילדותית" של אלה החותרים להקמת ישוב יהודי בלב אוכלוסיה ערבית או אפילו בסמוך לה. "החיים יותר חזקים מכל סנטימנטים !" הטיח בפני אלה "שראו טעם סנטימנטאלי ביישוב חברון", והתריע על בזבוז משאבים לאומיים למען מטרה שאין לה כל אחיזה במציאות.

בעתון "דואר היום" עתונו של איתמר בן אבי, בנו של אליעזר בן יהודה, שבתקופה ההיא היה בטאונה של המפלגה הרוויזיוניסטית בעריכתו של זאב ז'בוטינסקי, וכן בכתב-העת "בוסתנאי", עתון התאחדות האכרים שערך משה סמילנסקי, פירסם ד"ר אחימאיר מאמרים באותו נושא. במאמר "היכן לא נבנה?", שפורסם ב"דואר היום" ב-12.11.29, כתב בין היתר:

"הטעם העיקרי, שבו מסתמכים נושאי הרסטבראציה (קימום חברון – נ.ז) הוא: אסור לוותר לערבים. מקום שהם החריבו יש לבנותו מחדש. אבל היא אינה אלא אסטראטגיה ילדותית. האסטראטגיה האמיתית מתחשבת במלחמה לא רק בגבורה עיוורת, כי אם גם בעצה גלויית העין, והיא יודעת, שדרושה לפעמים, לשם נצחון, דווקא נסיגה אחורנית "לחפירות מוכנות מראש", ולא זריקת החייל הנאמן מול אש האוייב. אין כל ספק שהגויים בחברון הרבה יותר משיצטערו על שנחזור, יצטערו על שניעדר משם. חסרי אונים אנו להשיב לחברונים כפי מעלליהם. אבל כבר עכשיו מסוגלים אנו להענישם כראוי. ואין לך עונש גדול מאשר – לא לחזור לחברון".

ב "בוסתנאי" מיום 9.4.30, במאמר "חברון", כתב אחימאיר בין היתר:

"לאלה הטוענים: חברון, חברון, מפני שקריית-ארבע זו היא לאומה שלנו מה שיורק היא לעם הבריטי, טולוזה לעם הצרפתי, נובגורוד לרוסי, גנזן לפולני, טרוקי לליטאי, כלומר העיר בה עמדה ערש האומה – לאנשים האלה, הרוצים לבסס את חזון העתיד על חלומות העבר, יש לענות לאמר: אנו נאחזים דווקא במקומות האלה בארץ, שפחות מכל הם קשורים עם עברנו. המציאות דוחפת אותנו לחוף הים ולעמקים. אלוהי ישראל אינו עוד אלוהי ההרים כשם שהיה הדבר בימי קדם, ואין קדושתה של חברון עולה על קדושתה של בית-לחם, עיר רחל אמנו וקריית דוד המלך. לנו, היהודים הלאומיים אין חברון אומרת יותר ממה שאומרת לנו יודפת".

"שאלה היא עוד איזו נקודה חשובה יותר לנשמת האומה, חברון או יבנה. אלה המעדיפים את הזכרונות הקשורים במקום היסטורי על האפשרות של הכאת שורש בקרקע, ישאלו נא את עצמם למה עלינו לסדר כעת ישוב בחברון? הטעם הסנטימנטלי לגבי חברון הוא טעם טוב בשביל אותם היהודים שאינם חושבים ברצינות על ארץ ישראל יהודית. זה טעם טוב בשביל ה- "פיפט" מאנשי "הסוכנות", בשביל אנשי "שער הפרחים", בשביל בעלי "התעודה", בשביל כל אלה הרואים בעין רעה עשן בית-חרושת מיתמר לקראת שמי התכלת של ארץ החוזים. בשביל אותם האנשים הבטוחים שמשטר החלוקה ישלוט לעולם בא"י וששדרים יהיו דברי הישוב תמיד, אין בקריאה הזאת של "נשימה ראש ונשוב חברונה" אלא עוד ביטוי אחד נוסף לאותה אי-המעשיות בה חדור כל מפעלנו הלאומי".

ובהמשך:

"מבחינה סובייקטיבית יכול אדם מישראל לחשוב את עצמו לציוני טוב בשעה הוא מטיף לישוב עירוני בחברון, אבל הקורא לחזור חברונה חוטא חטא עצום כלפי ירושלים. עלינו לרכז עד כמה שאפשר ישוב עירוני בירושלים, ישיבת סלובודקה (חברון) תוכל להשתקע באותה הצלחה בירושלים וכותב הטורים האלה מייעץ לרופאים לקשור כתרים לאקלימה של תלפיות (ירושלים) כמו שקשרו לאקלימה של חברון. ואל יגדל אדם מישראל פרות בחברון על מנת להוביל את החלב מחברון ירושלימה ואת החציר מירושלים חברונה. מוטב שיגדלו בתוככי ירושלים ויקמץ שכר הליכה". וכך סיים אחימאיר מאמרו: "לא תבנה ירושלים, אלא אם כן תעמודנה חברון ושכם בחורבנן! החיים יותר חזקים מסנטימנטים ואפילו מסנטימנטים שלשמם מקשקשים בקופסאות השד"רים של הישוב הישן והחדש גם יחדיו".

הדעות המובעות באותו מאמר, אילו הובאו כיום לפני כינוס או אסיפה כלשהי של "חירות" או הליכוד, היה בעליהן נידון ודאי ברותחים ודעותיו היו, ללא ספק, מוחרמות. מסופקני אם אחימאיר, עם דעותיו אלה, היה יכול להמצא כיום במחנה הימין, המתיימר להמשיך ולדגול ב- "ארץ ישראל השלמה", אף כי האיש היה, כידוע, לוחם עז נפש למען שלמותה של ארץ ישראל ולמען עליה והתיישבות גדולה. המעניין הוא שבזמנו, כשפרסם דעות אלה, לא העלו אותו "על המוקד", אם כי מערכת "בוסתנאי" מצאה לנכון להעיר, כי המאמר הוא "על דעת הכותב". בטאונה של המפלגה הרוויזיוניסטית "דואר היום", שעורכו היה זאב ז'בוטינסקי, פרסם את המאמר החריף בלי כל הערות.

באותה עת, ועוד עשרות שנים אחר-כך, המשיך אחימאיר לפתח ולבצר את המפלגה הרוויזיוניסטית; גם אז סבר אחימאיר, כי גם אם הערך הלאומי של "שתי גדות לירדן" הוא ערך עליון, המציאות היא המכתיבה את המהלכים הלאומיים. הוא ידע כי את המעשה יש לבסס על המציאות הקיימת, בין אם היא עולה בקנה אחד עם הרצונות והמאווים ובין אם לאו. לא לשווא הצביע במאמריו בפירוש "היכן לא נבנה" והתריע על "אי המעשיות שבה חדור כל מפעלנו הלאומי". הרגש הלאומי פיעם באחימאיר, קרוב לוודאי , לא פחות מאשר באנשי "גוש אמונים" כיום, אבל החזון צעד אצלו בד בבד עם המציאות, משום שחזון ללא מציאות אינו אלא דמיון.