"פושקין" חי ועובד בירושלים

לכבוד יום-הולדתו ה-90, נפתחה בירושלים תערוכה מפסליו של יוסף זילברברג. חלוץ, איש עבודה ופסל, שהזקנה אינה יכולה לו

בפרקי-אבות נאמר: " ... בן ששים לזקנה, בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה, בן תשעים לשוח", וכו'. המפרש רש"י (רבנו שלמה יצחקי) אומר: "לשוח הוא מהלך שחוח, שהרי מכאן ואילך הוא כפוף", ואילו רבנו יונה מגירונדי מפרש: "לשוח מלשון שיח, שאין לו לעסוק אלא בדברי תורה", וכו'.

"פושקין", זה כינויו של יוסף זילברברג מירושלים, אינו נוהג, לא לפי הפירוש האחד ולא לפי הפירוש השני. הוא אינו הולך שחוח, וגם אינו עוסק בדברי תורה בלבד.

לא מכבר מלאו לו תשעים, עד מאה ועשרים, ולכבוד מאורע פתח במועדון הגימלאים שבקרית-משה בירושלים, תערוכה של 130 מפסליו, אותם יצר משך עשרות בשנים, בכל החומרים והטכניקות: עץ, אבן, ברזל, שיש וגומי קשיח.

הוא נולד בשנת 1902 בעיירה קטנה בדרום-קרים, ברוסיה הצארית, וקיבל חינוך תורתי וכללי. בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, והוא בן 12, נאלץ להפסיק את לימודיו העיוניים, והחל לעבוד במסגרות. שש שנים לאחר מכן עזב את בית אביו ויצא מערבה, לארץ-ישראל, דרך טורקיה. הוא קנה את ארץ ישראל ביסורים; את רוב מסעו, שארך שנה תמימה, עשה ברגליו, ועבר הרפתקאות וחוויות קשות, מאסר ועינויים, עד שהגיע ארצה, בשנת 1921, הישר אל גל הפרעות ביפו.

אך הגיע, מיהר יוסף להצטרף לגדוד-העבודה, ועם חבריו השתתף בסלילת כביש טבריה-טבחה. מטבריה עלה לירושלים, וכאן הדביקו לו רעיו את הכינוי "פושקין", שכן הירבה לכתוב בסתר, לאחר שעות העבודה, שירים ליריים. בירושלים עבד בכל עבודות החלוצים: חציבה, בניה, במפעלי האשלג בים המלח. הוא גם נמנה עם מקימי הקואופרטיב ההסתדרותי "חרשי ברזל" בירושלים, שלימים הפך למפעל המתכת "פרג", בבעלותם של אבנר פרץ וחיים איידלמן. רק כשהגיע יוסף זילברברג לגבורות, פרש מן המפעל לגימלאות.

עבודת כפיים מעולם לא הייתה לדידו רק עניין של פרנסה, אלא בעיקר תפיסת עולם, תורת חיים. גם את שעות הפנאי שלאחר העבודה מעולם לא העביר בבטלה, כי אם ביצירה, בפיסול. כך עשה כבר לפני 60 שנה, כשבצד עבודתו במחצבה החל לפסל באבן, בשיש, בברזל, ובמיוחד בעץ זית ירושלמי ועץ בוק. וכל השנים לא שבת יוסף, לא מעבודתו ולא מצירתו. התערוכה המרשימה מתקיימת ביוזמתו, ותחת חסותו של "שיכון תומך קרית-משה" בירושלים, ובסיוע אגודת "אשל", עירית ירושלים, הנאמנות למען הזקן בירושלים, ומפעלי "פרג", תחת הסיסמה: "והדרת פני זקן".

בדברי הפתיחה לתערוכה עמד יו"ר תכנית "שיכון תומך קרית-משה,, יהודה ניר, על דמיונו העשיר של האמן, ועל רבגוניותו, שבאה לביטוי בפסלי דמויות מן המקרא, בעלי חיים, ודמויות מן העבודות והמקצועות השונים בהם עסק במהלך חייו הארוכים והמלאים. יו"ר הנאמנות למען הזקן בירושלים, הפרופ' קלמן מן, לשעבר מנכ"ל ביה"ח הדסה בירושלים, העלה על נס את פעילותו של יוסף זילברברג, אשר הייתה לו כתרופה מונעת תשישות, אשר בזכותה נשתמרו כוחו וערנותו האינטלקטואלי. החברתית והפיזית. "פעילותו של יוסף", אמר, "מתחלקת לשניים: פעילות שהוא, כאיש זקן, עושה למען עצמו, ופעילות שבה הוא משתף את זולתו, למען זולתו. הפעילות המשולבת הזו מבוססת על ערכי היהדות היסודיים, ובעיקר על העיקר "ואהבת לרעך כמוך", ועל: "איש את רעהו יעזורו ואיש לאחיו יאמר חזק". ואת זאת מקיימים יוסף ורעייתו מרים".

האמנית דבורה ברטונוב, גם היא כבר לא צעירה, המכירה את חתן השמחה זה שנים רבות, קראה ברכתה מן הכתב: "מקובל להסביר את ההבדל בין שני המושגים אומן וחובב. האומן חי ומתפרנס מאומנתו, ואילו החובב אוהב אמנם את אומנתו, אך מתפרנס מעבודה אחרת.

ישנם אומנים המתפרנסים מאומנותם, ולמרות זאת הם לא תמיד מומחים. לעומת זאת יש חובבים, כמו במקרה שלנו, החומר הופך בידיהם לנושם, חי ושמח. הדמיון והכשרון, וכן דרך הכנת החומר שהוא יוצר ממנו, מתואמים אצל יוסף עד כדי כך, שהמושג חובב נעלם לחלוטין בתוך הרוח וחדוות היצירה. לכן, לא לחינם אנו קוראים ליוסף שלנו "פושקין", כי יוסף הוא מטבעו משורר, ובכל פסל שלו יש יופי רב ופיוט.

אבנר פרץ, מבעלי מפעל "פרג" למתכות, שקם על יסודות הקואופרטיב שזילברבג היה ממקימיו, אמר: "בשבילי "פושקין" מייצג את הישראלי היפה, ומשמש דוגמה חיה לערכים שמזמן נשתכחו מהחברה הישראלית: ערכי העבודה, תרתי משמע. עבודה, לא כסיסמה פוליטית, אלא כאורח חיים של הפרט". לאחר מכן פנה אל יוסף ואמר: "ידידי מורי ורבי, זוכה אתה לשמוע כאן היום דברי הערכה מחברים וידידי אמת, המלווים אותך בברכות ואהבה. 70 שנותיך כחבר ההסתדרות הכללית מוכיחות כי היית ונשארת איש עבודה בכל רמ"ח אבריך".

ויוסף זילברברג שומע את כל הקילוסים והברכות, ומחייך במבוכה.