במאה-שערים מתכוננים ל"יום האיד"

גם בשכונות החרדים בירושלים גואה התכונה לקראת יום העצמאות של ישראל. שם עסוקים התושבים מבעוד מועד בציור כרזות שטנה, בתפירת בגדי שק, ובהכנת האפר שיונח על הראשים, לאות אבל

גם במחנה החרדי הקיצוני בירושלים רבה התכונה לקראת החג הלאומי, יום העצמאות ה-44. אלא שכאן אין התכונה מלווה בשמחה, ואינה כוללת הכנות לנשפים ולמנגל, אלא הכנות לחבלה וסיכול החגיגות.

היום בו קמה מדינת ישראל קרוי בפי החרדים "יום האיד", וזה אומר הכל.
כבר שבועות מספר לפני יום העצמאות, "העצמות" בפיהם, שוקדים נטורי-קרתא הירושלמים על ציורי כרזות נאצה נגד המדינה הציונית הכופרת, להנפה והפצה בארץ ובחו"ל, תופרים בגדי שק מיוחדים ליום האבל, ומכינים אפר, שיונח על ראשיהם, מתחת למגבעות הרחבות. לפנים הייתה בירושלים רק שכונה אחת שהייתה בבחינת "ציונות ריין", הלא היא שכונת מאה-שערים. אלא שברבות השנים, "אגודת ישראל" ו "דגל התורה" הצטרפו לממשלה הציונית, ונציגיהן מכהנים, לא עלינו, כסגני שרים בממשלה הכופרת - התפשט תחום המושב של האנטי-ציונים, והגיע עד אל שכונות סמוכות כגאולה, כרם אברהם, בית ישראל, הבוכארים, מקור ברוך, תל-ארזה, וחלק ניכר מרחוב שטראוס, בו שוכנים משרדי ההסתדרות הכללית וקופת חולים. אפילו כאן נתפסו בשנים האחרונות בתים רבים ע"י עולים חרדים מארה"ב ואירופה, ביניהם חסידי סאטמר וחצרות אחרות.

בשכונות אלה נעצרת התחבורה בשבתות ובחגים, ואוי לו למי שיעז לפרוץ את "גדר השבת" המקפת אותם.

דגל בל ייראה

מדי שנה בשנה, כבר 44 שנה, "חוגגים",איפוא, החרדים בדרך השנאה האופיינית להם, את חג העצמאות, לכל פרטיו ודקדוקיו. את מסורת "החג" הנחיל להם הרבי עמרם בלוי המנוח, האיש שייסד את נטורי-קרתא לאחר שפרש מן "העדה החרדית", שלא הייתה קיצונית דיה לטעמו.

לאחר מותו, לפני 18 שנה, נטל את הפיקוד על נטורי-קרתא עמיתו, הרב אהרן קצנלבוגן. משנפטר הלה, לפני 15 שנה, הוא הוריש את התפקיד הבכיר לחתנו, הידוע בכינויו "שר החוץ" של נטורי-קרתא, הרב משה הירש. מר הירש הרים את נס המרד בציונות גבוה יותר, ולשם כך לא בחל אף בטיפוח יחסים טובים עם הנהגת אש"פ.

רבי עמרם בלוי היה נוהג בכל יום העצמאות לחגור שק, להניח אפר על ראשו, ויחד עם קומץ אברכים קנאיים, היה יוצא לרחובות מאה-שערים ומפגין נגד המדינה הכופרת והציונות כולה. כך, בתלבושת זו, אגב, נהג להפגין נגד חילול שבת בפרהסיה, הבריכה המעורבת בעיר, אצטדיון הכדורגל, ועוד.

בחג העצמאות לא תראה בכל שכונות החרדים דגל לאומי אחד לרפואה, להוציא בודדים, על בנין הטלוויזיה ברוממה, והמכון הגיאולוגי של משרד האנרגיה. גם בנקים ומוסדות החינוך של חב"ד ואגודת ישראל, ואפילו בית הספר למלאכה של הנוער-העובד-והלומד הלאומי דתי – שנהנים מקופת המדינה – חוששים להניף את דגל הלאום בפרהסיה, שמא יבולע להם.

האות לפתיחת "יום האבל" של החרדים ניתן במוצאי יום הזכרון, בהנפת שני דגלי ענק שחורים מעל בנין ישיבת "תורה ויראה", היא מעוזם של נטורי קרתא במאה-שערים. לאחר מכן מונפים דגלונים שחורים, וכן דגלוני אש"פ, מעל גזוזטרות בתי מגורים רבים בשכונות החרדיות. החנויות בשכונות האלה אמנם סגורות, כפי שמחייב חוק המדינה הציונית, אולם על הדלתות מתנוססות "מודעות אבל ומחאה" האומרות, למשל:

אגב, בכל ימות השנה ניתן למצוא על דלתות בתי נטורי-קרתא שלטים האומרים: "אני יהודי ולא ציוני", בשלוש השפות הרשמיות של המדינה. באחרונה אף הוסיפו לשלוש שפה רביעית, רוסית, לטובת עולי חבר-העמים.

כמה חנויות במאה-שערים – שתושביה מכנים אותה "האוטונומיה הפלסטינית היהודית" – בכל זאת נשארו פתוחות בחג העצמאות, וגם המשטרה נשארת מולן חדלת אונים. בעלי החנויות אימצו את הפטנט, אותו המציא כנראה ר' עמרם בלוי, כאשר אשתו ניהלה חנות קטנה בשכונה. ביום העצמאות היה הרב בלוי מסיר את דלתות החנות מציריהן, וכך היתה החנות נשארת פתוחה לעין כל משך כל יום החג.

ובערת הרע

ביום הנורא הזה נטפלים פרחי "הנטורים" למוניות ומכוניות פרטיות העוברות בשכונה, סוחבים את דגלוני הפלסטיק המתנוססים עליהן, ואוספים אותם למשמרת עד ליום הגדול, הלא הוא ל"ג-בעומר. אז הם משליכים אל המדורות את הדגלים בטכס חגיגי, במגרש פתוח, לעיני אלפי צופים נלהבים, לקול שירת "בר-יוחאי, בר יוחאי". את טכס השריפה הם מסיימים במחולות סוערים וקפיצות נועזות מעל הלהבות, שהרי נאמר "ובערת הרע מקרבך".

עוד מכילה מסורת יום העצמאות בקרב החרדים, "מצעד אבל". לבושי שקים, אפר על ראשיהם, הם צועדים ברחובותיהם, נושאים כרוזי נאצה, וקוראים ברמקולים קריאות גנאי.
הם גם צמים כל אותו יום עצוב, וקוראים "ויחל". רק נשים הרות ומניקות מקבלות היתר לאכול. הרבנים נושאים בבתי הכנסת דרשות נלהבות ומשלהבים את הציבור, לעתים בעזרת "סטאר" מבחוץ. במשך היום נאמרות קינות, שחוברו במיוחד ליום זה. אחרי תפילת "מעריב", עם גמר הצום, מתכבדים המתפללים בשתיה קלה ודברי מתיקה.

יום האבל מסתיים בהבעת תקווה, "כי בשנה הבאה לטובה יתהפך הגלגל, ויהיה זה יום שמחה וששון ויום טוב, לנו ולכל בית ישראל, ותעבור ממשלת זדון מן הארץ, ולא נצטרך עוד לקיים את יום האבל ויום הצום, ועם ישראל ישוב לצור מחצבתו, ונזכה לחיים יהודיים אמיתיים בזה ובבא (בעולם הזה ובעולם הבא), ונאמר אמן אינשאללה".