הסבא והסבתא יכולים לתרום בתחומים רבים, המשוועים לנסיונם הרב. ואנחנו, במקום להעזר בהם, מתעלמים מהמקור העשיר ביותר בנסיון וחכמת חיים - הזיקנה. איזה בזבוז לאחרונה פרסם שר הרווחה והעבודה הגרמני, נורברט בלום, את ה "אני מאמין" שלו בנושא עליו הוא מופקד. הדברים ראו אור ברבעון הגרמני
בשפה העברית "העתיד".
השר הגרמני מציין בדבריו את התפוררותה של המשפחה הגדולה, התארכות תוחלת החיים בזמננו, וחייהם הפעילים של הגמלאים. שלושת אלה הם, לדעתו, הגורמים המכבידים והולכים על מערכת הסעד הגרמנית, ומשנים את אופיה.
כותב השר:
השתנה היחס בין צעירים לזקנים
בגרמניה, גברה הפעילות הכלכלית של הגמלאים, ובמקביל גדלו האפשרויות הכספיות שלהם, בהשוואה לדורות קודמים, וכל אלה תובעים מחיר ומחייבים דיון דחוף בשאלות כמו: מי ישלם את הקצבאות? ומי ידאג לתשושים ולחסרי הישע?
כותב השר:
השתנה היחס בין צעירים לזקנים בגרמניה, גברה הפעילות הכלכלית של הגמלאים, ובמקביל גדלו האפשרויות הכספיות שלהם, בהשוואה לדורות קודמים, וכל אלה תובעים מחיר ומחייבים דיון דחוף בשאלות כמו: מי ישלם את הקצבאות? ומי ידאג לתשושים ולחסרי הישע?
קשה לנו – מהרהר השר ברוח פילוסופית – להסתדר עם הזקנה. הנעורים היו לאמת מידה לחיים, הזקנה אינה רצויה. במודעות האישיות אין התייחסות למי שעברו את גיל ה-40, והזקנים מחפשים את הסיכוי שלהם, במסווה של צעירים.
"לא כל הזקנים הם באותו מצב. המושג "
פרישה לגמלאות" אינו תאור הולם ושלם של המצב, משום שבין הפורשים לגמלאות ישנם אנשים נבדלים ושונים זה מזה. אולי ההזדקקות לעזרה היא המכנה המשותף, הגם שגם כאן יש להבדיל בין שתי צורות של עזרה: פעילה וסבילה. אלה רוצה לעזור, אך אסור להם, והאחרים זקוקים לעזרה, אך אינם מקבלים אותה".
מצד אחד, כותב השר, ניצב הספסל בגינה כמקום מנוחה לגמלאים, אך הוא אינו ספסל עבודה. אנו מבזבזים את רצונם של הזקנים לעזור, למרות שניסיונם וישוב הדעת להם, שנרכשו בעמל רב, עשויים למתן את הגישה ההרפתקנית הנלוזה, שהפכה לאופנה.
"מדיניות השואבת את השראתה מניסיון שהצטבר במהלך חיים הארוכים, עשוייה להגן עלינו מפני אינוס ע"י אידיאולוגיה בלתי אנושית, בצורה טובה יותר מכל התיאוריות.
חלקם של הזקנים בחיים החברתיים, חסך לנו חלק מן העבודה הסוציאלית המקצועית. שילובם מחדש בחיים החברתיים, עשוי לתרום הרבה לחידוש הגישה הבלתי מקצוענית. הסבתא והסבא יכולים להשתתף
בחינוך הנוער גם בלא דיפלומה. הם עמדו במבחן החיים, הם יודעים יותר מכל אקדמאי צעיר, ויכולים לתרום בתחומים המשוועים לעזרה שניסיון בצדה. ואנחנו, את המקור החשוב ביותר לינסיון – הזקנה מותירים בשממונו. איזה בזבוז ..."
למען יאריכון ימיך
הזקנים בימינו שוב אינם מצויים בהמתנה למוות. שני שלישים מבני ה-90 מסוגלים לנהל את משק ביתם. לפני כמה עשורים הם היו בבחינת יוצאים מן הכלל, וכמעט כולם נזקקו לטיפול. הזקנים החדשים נעשו צעירים יותר, ואנו ממשיכים להתייחס אליהם כאל קבוצה אחידה הזקוקה לטיפול קבוצתי. הניכור הטמון ביחס כזה, הוא מצער.
אבל זה רק צד אחד של המטבע, בצד האחר, הפאסיבי, מצוי הצורך בעזרה מצד זקנים רבים, ששוב אינם מסוגלים לעזור לעצמם. ואנחנו? דחקנו אותם אל בתי המרפא, והרחקנו אותם מהחיים.
"אכן, שום דבר לא יעיב על הזוהר של עלם צעיר ומושלם. נכון, סבל, מכאוב, ניוון ומוות, אמנם עדיין אי אפשר להעביר מן העולם, אך אפשר לפחות להדחיקם. בתור מטופלים הופכים הזקנים למקרי סעד, ועם קצת דמי כיס מהלשכה הסוציאלית, הם שבים למעמד החברתי של ילדותם. אז הם קבלו דמי כיס מהוריהם; היום, אחרי 60, 70 או 80 שנה, הם מקבלים דמי כיס מלשכת הסעד.
"בדידות של זקנה – זהו העוני החדש, ששום העלאת קצבה לא תמנע אותו. זעקת המצוקה הזאת היא ללא קול. אלמנה שכבה שש שנים בדירתה, מבלי שמישהו מהשכנים הבחין בכך, עד שנפטרה. והיא לא גרה לבדה בבית מכשפות ביער, אלא בבנין רב קומות סואן. מנגנוני חברת הרווחה פעלו היטב.
הקיצבה הועברה בדייקנות ממוחשבת לחשבון הבנק שלה, ובאותה יעילות נוכה ממנו שכר הדירה החודשי. אך ככל הנראה אין די במנגנונים ממשלתיים כדי לשדר אות חיים, וכך גם לא הועברה לשכנים הודעה על המוות.
אולי זו הבדידות המעבירה קשישים רבים אל
בית האבות. החשש שבביתם יקרה להם משהו מבלי שמישהו יבחין בכך.
ועוד כותב השר:
"המשפחה הגדולה, אשר בעבר מנעה מהזקנים את אלם הבדידות, שוב אינה קיימת. וגם אין חזרה אליה. העוני החדש הוא הבידוד, והוא עלול להיות קשה ומכאיב יותר מהמחסור במזון.
"ביחסן אל הזקנים נמדדות תרבויות. והלא יש רק דיבר אחד אשר אליו מצורפת הבטחה ארצית: "למען יאריכון ימיך על האדמה". זהו הדיבר הרביעי, "כבד את אביך ואת אמך".
יחסים שבין הדורות אינם תופעת טבע. הם תוצאת מאמצים שהושקעו בתהליך התרבות. השימפנזים ובעלי חיים דומים. מגרשים מתוכם את הזקנים. הנוודים בתקופת האבן השאירו מאחוריהם את הזקנים החלשים באחת מתחנותיהם. וכך זה נעשה גם עכשיו, אם כי ללא עורות ואלות, אלא בנועם ובגישה "תרבותית". מתחת לכסות העדינה והאסטטית מסתתר האדם הקדמון הברוטאלי, והוא עודנו אכזר כאבות אבות אבותיו.
"המגיפות הודברו. תמותת התינוקות פחתה, ותוחלת החיים גדלה. שעות העבודה ירדו והשכר הועלה. להוציא פה ושם כמה ביטויי נוסטאלגיה על הימים הטובים ההם, עומדת תחושת הניצחון של הקידמה, והווה נתפס טוב יותר מן העבר.
אלא שבלי משים התפתחה מגמה זו כך, שהחלו משווים את ההווה לדרישות מהעתיד. ומתברר כי בהשוואה הזאת, ידו של ההווה על התחתונה. שכן הציפיות שלנו תמיד עולות על המציאות. לכן החידוש היה למיאוס, והקידמה – מבאישה. ומן המהפך בהשוואת העבר אל ציפיות העתיד, ניזוקה גם הזקנה. שכן לזקנים יש מעט עתיד והרבה הרבה עבר. במקום שבו יש רק תודעה מועטה של עבר, גם אין הרבה מקום לזקנה.
"בעולם שבו משתולל העתיד, קשה לנו להסתדר עם הזקנה. ההווה נחשב לכל היותר כקשר קפיצה אל העתיד, ואילו העבר נמחה לחלוטין. וכך גם הזקנים מזדנבים ומדדים, כל עוד כוחם בם, אל הארץ המובטחת העתידנית, שתהיה לכל היותר, נחלת בניהם ונכדיהם".
© הזכויות על עיתון "דבר" שייכות
למכון לבון - מכון לחקר תנועת העבודה והחלוץ על-שם פנחס לבון
Powered By