אבותינו "הירוקים"

הדאגה לאיכות הסביבה איננה, מסתבר, שגעון אופנתי חדש של צעירים במערב. במקורות ישראל עולה הנושא, בנוסחים שונים, ומפרשים ורבנים גדולים נדרשו לו. האם שמעו על כך בבני-ברק?

יהיו מי שיופתעו לשמוע איזה מקום חשוב תופסת איכות הסביבות בתרבות היהודית ובספרות התלמודית.

האגף לתרבות תורנית, ואגף הנוער במשרד החינוך והתרבות, חברו באחרונה בהוצאת חוברת בת 15 עמודים, שכולה התבטאויות והתייחסויות של אישים תורניים, מדענים ומדינאים, בנושא זה, כשרובם ככולם מסתמכים על מקורות ישראל.

פותח הרב אברהם יצחק הכהן קוק ז"ל, מי שהיה ראש הרבנים בארץ ישראל. במלים ספורות מבטא הרב את הקשר בין איכות הסביבה לקודש הטבע, ואומר:
בהמשך מובאים בחוברת מזיכרונותיו של אבי האסירים, ר' אריה לוין ז"ל. הלה מספר כי בשנת תרס"ה, כאשר זכה בחסדי העליון יתברך שמו לעלות על אדמת הקודש יפו – כיהן הרב קוק כרבה של יפו, ומצודתו היתה פרושה על כל הישוב כולו. הדבר הראשון שעשה ר' אריה עם בואו ליפו, היה ביקור אצל הרב קוק, שקיבל אותו בסבר פנים יפות, כדרכו בקודש וכדרכו עם כל אחד. הם שוחחו בדברי תורה, ואחרי תפילת מנחה יצאו לשוח בשדה, אף זאת כמנהגו של הרב קוק, כדי להתרכז במחשבותיו. בדרך קטף ר' אריה איזה עשב או פרח.

הרב קוק הזדעזע ואמר לאורחו בנחת, כי הוא, הרב קוק, נזהר מאוד לבלתי קטוף בלי תועלת כל עשב או פרח שיכול לגדול ולצמוח, בהדגישו "כי אין עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה ואומר לו גדל". והוסיף ואמר בלשון פיוטית: "כל ציץ עשב אומר דבר, כל אבן לוחשת איזה סוד, כל הבריאה אומרת שירה". מסכם ר' אריה את אותו אירוע: "מזה התחלתי להרגיש יותר חמלה על כל דבר".

בשירו "ירושלים החדשה" אומר הרצל:
האם יתכן שחוזה מדינת היהודים חזה גם את טדי קולק, ראש העיר ירושלים?.

עוד בחוברת, מדברי הלל צייטלין (1942-1871) – הפילוסוף, המשורר והעתונאי העברי-האידי, שהלך בקומה זקופה עם אחיו היהודים אל כבשני טרבלינקה. וכך כותב צייטלין: "אם היה האדם זוכה לשמוע השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה להשם יתברך, בלי שום פניה ומחשבת חוץ כלל – כמה יפה ונאה כששומעין השיחה שלהם".

ועל "השבת שבחולין" אומר צייטלין:

"כי לי הארץ

ומן המתים אל החיים. מיודענו אבא אבן, כשר החוץ של ישראל, אמר בנאומו בועידת האו"מ על האדם וסביבתו (בשטוקהולם, 72):
"הספרות התלמודית מלפני 1500 שנה", הזכיר אבן, "מכילה צווים האוסרים הקמת כבשנים בתחום "חמישים אמות מעיבורה של העיר", מן הסיבה הפשוטה, שנוסחה מאות שנים לאחר מכן, כי "יש לאסור עשן המקדיר את הבתים" (רש"י, המאה ה-11 לספירה). נראה שבני אדם היו ערים יותר לסכנות, בשעה שהסכנות היו פחות חריפות".

את נאומו סיים אבא אבן בפסוקים מתהלים ח': "כי אראה שמיך, מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננתה; מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו? וחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו. תמשילהו במעשי ידיך – כל שתה תחת רגליו".

נקודת המוצא בדברי הרב-הפרופסור נחום רקובר, המשנה ליועץ המשפטי של הממשלה, הוא הביטוי המקראי "כי לי הארץ" (ויקרא כ"ה). כלומר, הארץ אינה בבעלותו המוחלטת של האדם, אלא נתונה לו לעבודה ולשומרה. "חכמינו נתנו ביטוי להשפעת הסביבה על רוח האדם באמרם: "שלושה מרחיבין דעתו של אדם, אלו הן: דירה נאה, ואשה נאה וכלים נאים" (ברכות נ"ז). חכמי התלמוד כבר נתנו דעתם כל כך שאיכות הסביבה נפגעת יותר בערים הגדולות מאשר במקומות ישוב קטנים. כנימוק לדין המשנה, שאין בעל יכול לכוף את אשתו לעבור מעיר קטנה לכרך גדול, מובאים דבריו של האמורא הארצישראלי רבי יוסי ברבי חנינא (כתובות י"ג) "שישבת כרכים קשה" ופירש רש"י (כתובות ק"י) שקשה הישיבה בכרכים שהכל מתיישבין שם ודוחקים ומקרבים הבתים זו לזו ואין שם אוויר. אבל במקומות ישוב יותר קטנים "יש גינות ופרדסים סמוכים לבתים ואוירן יפה".

הפרופ' רקובר גם מעיר על חובת הפרט לשמור על רשות הרבים, ומסתמך על המובא בתוספתא (בבא-קמא נ') שם נאמר: "מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים, ומצאו חסיד אחד ואמר לו: ריקה, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך? לגלג עליו. לימים נצטרך למכור שדה והיה מהלך באותו רשות הרבים ונכשל באותן אבנים, אמר: יפה אמר לי אותו חסיד, מפני מה אתה מסקל מרשות אינה שלך לרשות שלך".

וכאן מביא הרב רקובר הלכות במשנה הקשובות לרשות הרבים, לפיהם נאסר לצבור ברשות הרבים זבל לצורך זיבול שדות או פסולת בניה.

כן מצווה על הרחקת בתי מלאכה לעיבוד עורות מן העיר למרחק של חמישים אמה. הנימוק לכך, לפי הירושלמי (בבא-בתרא, ב'), על פי פירושו של ר"א פולדה, הוא שיש במלאכת עיבוד העורות משום פגיעה בנוי העיר. הלכה אחרת באותו עניין, היא של הרשב"א (רבי שלמה בן-אדרת, גדול חכמי ישראל בספרד שלאחר הרמב"ן). הלה פוסק כי "דבר שנאסר משום נוי העיר, אין אפשרות העיר למחול על כך"

מעניינות במיוחד הן תקנות מאה-שערים, אותה שכונה חרדית בירושלים, שהוקמה לפני למעלה ממאה שנה, בהן נאמר בין היתר: "והיה מחניך קדוש זו מצוות עשה בתורה, ע"כ מחוייבים כל החברים והיושבים בחברתנו מאה-שערים ת"ו (תבנה ותכונן) להיזהר בניקיון המקום, הן ברשותו והן ברשות הרבים שלפני חצירו, וכן בניקיון בתי המחראות, שלא יגרום ח"ו נזק בבריאות האוויר כידוע, ולא ישפכו אשפתות ומים סרוחים, והעובר על זה פעם ושתים, בשלישי ענוש ייענש ולהשומע יונעם" ...