חזון העצמות היבשות, 92 [22/12/1992] - נח זבולוני - רנ"ז

כך מגדיר אורי דן, בטורו בשבועון היורדים "ישראל שלנו" - את העלאת עצמותיהם של חללי "אגוז". הגדרות ברוח דומה יש לו לכל מי שעסקו במלאכה, ולא רק להם.

מסתבר, נמצא גם "איפכא מסתברא'ניק", שעושה לחוכא ואטלולא את מבצע העלאת עצמותיהם של 22 טבועי ספינת "אגוז" ממרוקו.

האיש הוא מיודענו אורי דן, קול-אדוניו של השר-לשעבר אריאל שרון, עיתונאי-לשעבר ב "מעריב", ובעל טור בהווה בעיתון היורדים "ישראל שלנו", היוצא לאור בניו-יורק.

באחד הגליונות האחרונים, בטורו השבועי "השבוע המדיני", שם אורי דן ללעג ולקלס את כל מי שהיה להם חלק בעבודת הקודש הזו – החל בשר שמעון שטרית, וכלה בקהיליית המודיעין של ישראל, כולל גם שני לא-ישראלים. אף אחד מכל אלה אינו יוצא נקי משבט עטו המושחז של דן.

תחת הכותרת, המדברת בעד עצמה – "חזון העצמות היבשות – 1992", קובע הכותב כי "ממשלה שאינה מסוגלת, למרות הבטחותיה, להראות, ולו הישג אחד, או תחילתו של הישג, חגגה סביב ארונות הטבועים שהגיעו לישראל ממרוקו, כאילו הגיעו ימות המשיח".
ראשון "המטופלים" ברשימה הוא השר שמעון שטרית. וכך נכתב עליו: "אותו שר הכלכלה, שפיו גדול ומעשיו קטנים, לא פסק להתראיין ברדיו בהסבירו, שהעלאת הגופות ממרוקו היא סימן לשינוי החיובי ביחסי ישראל עם הערבים ולתהליך השלום".

על העיתונאית ("מעריב") תמר גולן כותב דן: " ... אותה שמאלנית-חולנית, היושבת עבור "מעריב" מזה כ-20 שנה בפריס, מיהרה להצטרף לחגיגה בשידור לגלי צה"ל, וסיפרה שחסן מלך מרוקו שיחרר את עצמות הטבועים רק משום שיצחק רבין ושמעון פרס נמצאים בשלטון בישראל".

מכאן עובר אורי דן לטפל בממשלת רבין, ואומר: "אפילו מעצמותיהם של טבועים מסכנים הם מנסים להפיק רווח פוליטי, אותם זובחי מתים בממשלה ובעתונות. "זו בושה אינטלקטואלית ומוסרית, שאנשים פוליטיים בישראל מנסים לעשות הון פוליטי מהעצמות" אמר רוברט אשרף שטיפל בנושא".

ודן ממשיך ומפרט: " ...והרי שמעון פרס ויצחק רבין עמדו בראש ממשלת "האחדות הלאומית" בשנים 86-84, ומדוע לא שיחרר אז מלך מרוקו את העצמות היבשות? והלא אותו שמעון פרס יצא ב-1986 לביקור רב הפרסום אצל מלך הקוסקוס חסן בארמונו, האיפראן, ומדוע אז לא הצליח להביא את העצמות של עולי מרוקו, שטבעו בדרכם לישראל דרך גיברלטאר ב-1961?"

והנה התשובה בפי השואל: " כי באותה תקופה של שלטונם הראשון של רבין ופרס, מיהרו אנשי פרס להדליף, שאו-טו-טו העצמות מגיעות, והמלך חסן פחד מהפירסום. הפעם חבורת מדליפים זאת שמרה את הדבר בסוד".

חסן חייב לנו

כאמור, גם על מלך מרוקו, שהכל שיבחו את מעשהו, יש לדן מה לומר, ולא לטובה.

חסן מלך מרוקו", יודע דן,

"הוא מלך מושחת וצבוע. ישראל עשתה לו טובות רבות גם בסתר, במשך שנים רבות. עתוני חו"ל גם סיפרו, שישראל כמעט הסתבכה בגללו בשערוריה עולמית, כשאנשיה סייעו למלך בחטיפתו ובפרשת חיסולו של אויבו הפוליטי, מהדי בן-ברקה, בצרפת, ב-1966". והמסקנה: "אז לפחות על הפרשה המלוכלכת הזאת יכול היה מלך מרוקו כבר מזמן לשלם לישראל בשחרור שרידי גופותיהם של 22 טבועי ספינת "אגוז". הוא היה חייב לישראל לפחות את זה. אז לבוא עכשיו ולהציג את היענותו של המלך כמחווה גדולה, ולהשתטח כעבדים כנועים למרגלותיו של מלך מרוקו, זוהי בושה וחרפה. לא מגיעה לו שום תודה, למלך הזה. להיפך: הוא חייב תודה לישראל, על שסייעה לו, לא אחת, לשמור על כסאו המושחת והמשחית במרוקו"

קובע הכותב.

ובהמשך:

"אבל מה, נפשם של כמה וכמה יהודים מחפשת להיות נרצעת למלך ערבי, או למנהיג ערבי כזה או אחר. אותם יהודים יחפשו "סימני שלום" גם בבתי קברות, כאילו היו אלה "סימני נפט", מעיינות הישועה ...

"כמובן" ממשיך דן.

"יש סיפוק לקרובים בישראל של הנספים, לקהילת יוצאי מרוקו, ולעם ישראל בכלל, על כך שהובאו סוף סוף לקבר ישראל שרידיהם של העולם המסכנים, שנפשם יצאה כל כך לעלות לארץ. אבל בין זה לבין החגיגה הלאומית, בין זה לבין הפרשנות המדינית המפליגה, שבאו בעקבות העלאת העצמות לישראל – אין שום קשר, שום פרופורציה, שום דמיון. שום קשר למציאות".

זאת, ועוד:

" ... אלא שיצחק רבין, וכן הפוליטיקאים יוצאי מרוקו, הקשורים במפלגתו, כאשר אין באמתחתם שום הישג להציג לציבור, ובאף תחום, משתבחים בארונות הקבורה ממרוקו, כאילו היתה זאת שמחת בית השואבה, להבדיל, ולא הלוויה ... "ובכלל, היהודים לימדו את אויביהם הערבים, שאפשר להפיק תועלת בלתי נדלית מאסונות שבאים על היהודים, ואפילו מגוויות הרוגים.

וכל זה מוביל את דן לטיפול בערבי נוסף, הפעם מצרי רם מעלה, הנשיא מובארק:

"כמה פעמים קראתם בעתון, שנשיא מצרים "הבטיח" לרבין או לפרס, לשמיר או ללוי, לסייע באיתור גוויות נעדרים ישראלים במצרים! וכמובן, הם לא אותרו, ורק היה בכך רווח פוליטי רגעי לעסקנים הישראלים, ורווח תעמולתי ארוך לנשיא המצרי".

ובחזרה לישראלים, ולאורי לובראני:

" ... ואותו אורי לובראני – איזה קריירה הוא עשה על גוויותיהם של הנעדרים הישראליים בלבנון? וגם שמעון פרס ויצחק רבין הצטרפו לאחרונה לחגיגה המקאברית הזאת, ובכל פגישה בחו"ל, כמעט, הם מספרים שהם מחפשים את הנווט רון ארד. ומה יצא? כלום, קדחת".

ולאחר שסיים לשטוף מלכים, נשיאים ופוליטיקאים ישראלים, מתפנה דן לצה"ל, וליתר דיוק, לקהיליית המודיעין בישראל, שהיא זו שהיתה צריכה להיות מסוגלת להביא לגילויים של רון ארד ונעדרים אחרים.

"קהיליית המודיעין פשטה הרגל בעניין זה, לפחות, אם לא גם בעניינים אחרים".

משפט לפני אחרון:

"אכן, כן: מלך מרוקו, באירוניה היסטורית, מסמל בג'סטה שלו את עמדת יתר מנהיגי ערב, שהיו מוכנים לכל היותר לראות את מדינת ישראל הופכת לבית קברות אחד גדול ליהודיה".

ומשפט אחרון ברשימת ציוניו של אורי דן:

"זהו חזון העצמות היבשות, במהופך, 1992, של הערבים כלפי מדינת ישראל. אבל ממשלת השמאל והערבים בירושלים, וכן התקשורת הישראלית, עיניהם טחו מלראות זאת. מצב רגיל של עיוורון".