זה קרה בחנוכה, במוסקבה

"הנרות הללו קודש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראות בלבד" – כך אנו שרים בעת הדלקת נרות חנוכה.

אמנם נכון, אין לנו רשות להשתמש בהם, אבל להם "מותר" לספר לנו על הנסים ועל הנפלאות שנעשו לאבותינו בימים ההם ובזמן הזה.

על הדלקת ה"קליינע ליכטעלאך" (הנרות הקטנים) בברה"מ, בימי שלטון האימה הקומוניסטי, מספר המשורר האידי אלי ביידער מירושלים, עולה חדש ופעיל תרבות וחינוך בקרב העולים החדשים. תחילת הרקע:
"נגיף האנטישמיות חי בנשמות אזרחי ברה"מ מימים ימימה", אומר המספר, "אולם הם התגבר במיוחד מיד לאחר הכרזתה של גולדה מאיר, רה"מ דאז, כי יהודי ברה"מ הם אזרחי מדינת ישראל, וכי הם רשאים לחזור בכל עת לארצם ולמולדתם, היא מדינת ישראל.

"ההכרזה הזאת חוללה קומפניה נגד היהודים, ממנה סבלו בעיקר אלה שתפסו עמדות חשובות בממשל, במפלגה, בספרות ובאמנות, והיו נתונים לחסות המפלגה הקומוניסטית. בלחץ ובאיומים נאלצו להסתייג ולהתנער בפרהסיה מדברי גולדה מאיר, ולהרתם למאבק נגד הציונות ומדינת ישראל. במקביל נרתמה למשימה העתונות הסובייטית הרשמית (לא היתה אחרת), בהפיצה תעמולת זוועה נגד המדינה הציונית, וגם אינטלקטואלים סובייטים הוסיפו משלהם. סופרים שסרבו לקחת חלק במסע האנטי-ציוני, הוקעו, הואשמו בחוסר לויאליות לארצם ולקומוניזם, ופוטרו מעבודתם".

ולהלן:
"באחד מלילות דצמבר הקרים התאספו מספר יהודים בביתו של יעקב (יענקל) – בנו של ר' נחום, שידוע היה בלהטו ליהדות ולציון. מבעוד מועד הובטח שאפילו אשתו של המארח לא תהיה נוכחת בפגישה הדיסקרטית, שהתקיימה בדירה החשוכה. מטרת הפגישה היתה לטקס עצה מול גל התעמולה האנטישמית, ולתכנן פעולת-נגד אמיצה. בין המתאספים היו גם יהודים רחוקים ומנותקים ממורשתם, שלא ידעו דבר על מסורת ישראל וחגיה.

את המפגש פתח אחד, מיכאל, שיצא בנאום תקיף נגד האנטישמיות בברה"מ. התעמולה האנטישמית, אמר, מזכירה לו את אותם ימים בשנות ה-30, שהביאו לעלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה. לפיכך הציע שלא לעבור לסדר היום על מה שקורה בברה"מ, ולצאת בכל תוקף נגד האנטישמיות.

ההשוואה הערך מיכאל בין היטלר לקומוניסטים, הפילה פחד גדול על הנוכחים במפגש, שהרי על דברים פחות חמורים מאלה צפוי היה אומרם לעונשים כבדים באותן שנים. עד כדי כך היה הפחד גדול, שהיו בין המשתתפים הביעו חרטה על שבאו למפגש, ואחרים החלו חומקים ויוצאים מן החדר באמתלות שונות.

לפתע נראתה קרבה והולכת במסדרות החשוך, דמות עלומה, כשבידה האחת ספר, ובשניה נר קטן, דולק. פחדם של הנוכחים גבר, שמא סוכן חשאי הוא זה, שעלה על עקביהם ושמע את הדברים החמורים שאמר מיכאל.

זלמן רעד כעלה נידף וכמעט התעלף. מנדל נתקע על עומדו פעור פה. חיים כעס על שהתפתה לבוא למפגש, ומיכאל החל לטכס עצה כיצד להתחמק מן החדר בטרם תכנס אליו הדמות המסתורית והמפחידה.

הלא היום חנוכה

ואז לפתע קם יעקב, בעל הדירה, נפנה ושאל בהתרגשות את הדמות שנעמדה בפתח: "אבא, אתה בא אלינו?" באחת התפרקו האימה והמתח בחדר, והצבע חזר ללחייהם של הנוכחים. מסתבר כי היה זה אביו הזקן של יענקל, שזה עתה הגיע מברדיצ'ב.

"איך אתה מרגיש אבא?" שאל יעקב. "איך אתה מרגיש, ר' נחום?" שאל גם מיכאל. ור' נחום הזקן, איש הדר פנים, מגודל פיאות וזקן, פסע לעומתם בכבדות, ובידיו הנר והספר.
לשאלת בנו, מדוע לא הדליק את האור בהכנסו, ענה ר' נחום בתמיהה: "הלוא היום נר ראשון של חנוכה, ויש להדליקו כדי להזכיר את הנסים ואת הנפלאות שנעשו לאבותינו בימים ההם ובזמן הזה". ומה טיבו של הספר שבידך? שב ושאל הבן. – "זהו ספר התפילות והברכות שנאמר בעת הדלקת הנר", ענה ר' נחום.

והוא העמיד את הנר הקטן על השולחן, והתיישב לאיטו על הדרגש, והחל מספר באזני הנוכחות את קורות הימים ההם, שלכבודם אנו מדליקים נרות של חנוכה, ולימים ההם, אמר, יש קשר וממשמעות גם לימינו אנו.

ר' נחום החל בפרק על גירוש יהודי ספרד, לפני כ-500 שנה: "היו אז ימים קשים ליהודים, היתה אינקוויזיציה, רבים הועלו על המוקד, ואלה שלא נמלטו על נפשם, המירו את דתם לנצרות, אבל רק למראית עין, שכן בסתר ליבם נשארו יהודים נאמנים לדת משה וישראל; ברחוב התנהגו כנוצרים, אבל בסתר קיימו אורח חיים יהודי מלא, על כל פרטיו ודקדוקיו, כשהם נתונים בחרדה מתמדת מפני הלשנה ומאסר. בכדי להתגבר על מצבם הקשה וכדי לחזק את עצמם, היו נוהגים לספר על גבורת המכבים במלחמתם נגד היוונים והמתייונים.

"אני, בני, בנותי, אחי ואחיותי", הוסיף ואמר ר' נחום לאנשים הדרוכים בחדר, "נשארנו נאמנים לצווי השם יתברך, גם אחרי כל מה שעבר עלינו בימי הצאר הרוסי וראשית השלטון הקומוניסטי, וגם להבא נשמור על הגחלת שלא תכבה לנצח נצחים. בדומה למכבים שגברו על היוונים, בטוחני שגם לנו, בימינו, יקרה נס חנוכה".

כשסיים ר' נחום את דבריו, נשתררה שתיקה בחדר. אכן, היו בין הנוכחים ששמעו מאבותיהם משהו על מנהג החנוכה להדליק נרות לזכר נצחון המכבים על היוונים, אלא שבמרוצת השנים, ונוכח תנאי חייהם הקשים, נשתכח הדבר מליבם.

אפשר שהיו ממשיכים לשבת בצוותא, ולחמם את נפשם בסיפורי גבורת ישראל, באותו ליל דצמבר מוסקבאי קר, אלא שלפתע נכנסה לדירה בתו של יעקב, ועמה חבר לא-יהודי, ור' נחום קטע את דבריו, והנוכחים נפרדו איש מרעהו ופרשו לדרכם. אבל, מסיים המשורר אלי ביידער, "הרושם הכביר שהשאירו הדברים על כל משתתפי הפגישה החשאית ההיא, הלך עמם לאורך כל הדרך, ואף נסך בהם גאווה ואומץ עד שלא הזדקקו עוד לתגובה ולמעשים נגד האנטישמיות המשתוללת ברחוב, כפי שתיכננו מראש".