א געווארענער איז ערגער ווי א געבארענער

"יותר אדוקים מהאפיפיור" מלעיגים החרדים הקיצוניים על "המתונים" (אגו"י ודגל התורה) שנהיו לאומנים כמפלגות הימין, ומלחמתם בשרה אלוני. זו מלחמה צבועה, הם אומרים, שנועדה להכשיר בדיעבד את ישיבתם בממשלת הליכוד, בה מילאו כיסיהם בכספים למוסדותיהם, ובתמורה מילאו פיהם מים.

ההצהרה: "בין הציונים המופקרים, היותר גרועים הם דווקא חברי הליכוד ואנשי ארץ-ישראל-השלמה". דוגמא נוספת: "רק בדם תהיה לנו המדינה והארץ הזאת" – הצהרות כאלה, ונוספות מהסוג הזה, נשמעות לאחרונה יותר ויותר מפיהם של אנשי המפלגה החרדית הליטאית "דגל התורה", והחרדים הקיצונים יותר, האנטי-ציוניים לועגים וזועמים.

לא מכבר התלונן באזנינו אחד מראשי אותם חרדים בירושלים, המבקש להישאר בעילום שם, כי "דגל התורה" אימצה את ההשקפות הקיצוניות הקנאיות של "הציונים הלאומניים" כלשונו.

בהקשר זה ביקש האיש להזכיר, כי הרב אליעזר מנחם שך, הוא הוא מייסדה של "דגל התורה" עמד בזמנו בראש המאבק נגד ההתנחלות בשטחים, לרבות ההתנחלות החרדית בעיר "עמנואל", שאחד מאדמו"רי חסידות גור הקודמים נתן לה את ברכתו.

את האשמותיו הקשות העלה האיש דווקא בעקבות המלחמה שקידשה "דגל התורה" בשרת החינוך שולמית אלוני, המכונה בקרב הדתיים "איילונית" (כינוי לאשה שאינה מסוגלת ללדת, כלומר עקרה – נ.ז.)

האיש קובע כי "המלחמה נגד שולמית אלוני אינה בגלל כפירתה ופטפטנותה – שהרי היא ידועה משנים בשתי מידותיה אלה. לא! המחאה והמלחמה בשרה היא בגלל התפקיד שהיא ממלאה במשרד השמד, הנקרא אצלם "חינוך ותרבות". כלומר, לא דברי החירוף והגידוף של אלוני מפריעים ל "דגל התורה". מה שמפריע להם, הבאים להכשיר את "יסראעל", נובע מכך שהם מחשיבים עצמם כ "מזוזה" של המדינה. והנה באה האיילונית ומפרסמת ברבים שאין כבר מזוזה. על זה הם צועקים גוואלד, וזה לאחר שחלקם שלהם, הליטאים, היה רב במעשי חבורת הכופרים בכנסת ישראל, והם, גם הם, הכשירו את משרד השמד (החינוך) כאשר השתתפו בממשלת הליכוד במשך שנים רבות".

לא רק "דגל התורה", אלא גם "אגודת ישראל, שותפה למעל, לדידו של איש שיחנו החרדי הקיצוני, שהוא בעל מהלכים בחצרות האדמו"רים וראשי הישיבות הליטאיות.

זו, "האגודה", צועקת כי השמלאנים, אנשי שמד הם, ובכך היא מכשירה את הימניים, עמם שיתפה פעולה בממשלה הקודמת, שאין כל הבדל בינה לבין ממשלת "העבודה", אלא בכך שהראשונה העניקה להם, לחרדים תקציבים שמנים יותר.

כרוחו הטובה עליו, ממשיל איש שיחנו משל: "מעשה באיש אחד שהתלבש כאדמו"ר (רבי של חסידים). כאשר שאלו אותו כמה צריך לתת לו תמורת ה "קויטל", ענה בתמימות "באמת, צורת המטבע זרה לי ואינני מכירה, אבל יש קבלה מקדמת דנא, שאם מדובר בכסף הרי "כל המרבה הרי זה משובח"". והנמשל? – "הם - ("אגודה" ו "דגל התורה") זועקים, היתכן לשבת יחד עם שולמית אלוני בממשלה, אבל בה בשעה הישיבות והתלמודי-תורה שלהם מקבלים תקציב ממשרד השמד הנקרא חינוך ותרבות, של האיילונית שולמית אלוני".

מילאו פיהם מים

בהקשר הנידון סיפר החרדי שלנו סיפור שטרם נודע ברבים, על הפגישה בין האדמו"ר מסאטמר המנוח, ר' יואליש טייטלבוים, לבין "החזון איש" (ר' ישעיהו קרליץ).

כאשר ביקר הראשון – שהיה ידוע כמתנגד החריף ביותר לציונות ולמדינה – בפעם הראשונה בארץ, לפני שקמה המדינה, הביע באזני "החזון איש" את חרדתו מהאפשרות שהשלטון הציוני – אם אמנם תיכון מדינה ציונית – עלול לגזור על הדת ועל שומרי התורה.
על כך השיב לו ה "חזון איש", כי לא מן השלטון הציוני, אשר בוודאי יש להלחם בו ולהתקומם נגדו, הוא חושש, אלא דווקא מן האפשרות, או הסכנה, כי יגיעו ימים, והמדינה הציונית תערב לחיכם של שומרי תורה. "ואת אשר יגורנו בא", אומר החרדי, ומתכוון לתקופת שלטונו של הליכוד, "אשר מילא את כיסם וכרסם של הדתיים והחרדים למיניהם, בכסף ובמשרות, והם, החרדים, מילאו את פיהם מים ושתקו כמו דגים נוכח עקירת התורה והדת המתבצעת בארץ הקודש. רוח קנאות שכזו, של אנשי דגל התורה ואגודת ישראל", הוא מוסיף ואומר, "נגד ממשלת הכפירה השמאלנית, לא נועדה אלא להכשיר בדיעבר את הממשלה הימנית שבה השתתפו החרדים, וגדולה הסכנה בצביעות זו של רוח הקנאות".

"גם בענינים מדיניים", מוסיף המנהיג החרדי לתקוף, "דוגלים ראשי "דגל התורה" בעמדת הליכוד, ובכך הם מעכבים את תהליך השלום, ומתגרים באומות העולם, ובעיקר במלכות החסד ארצות-הברית, המיטיבה עם רבבות היהודים החוסים בצילה".

בהקשר זה הוא מזכיר, כי ערב ועידת מדריד, עוררו אנשי "דגל התורה", בבטאונם, את ראשי השלטון הציוני, והזהירו אותו שלא להרבות בויתורים לטובת הערבים, מפני שאלה אינם תובעים לעצמם שטחי כיבוש בלבד, אלא גם חותרים נגד עצם הישוב הישראלית הציונית.

"א געווארענער איז ערגער וי א געבארענער – יותר אפיפיור מהאפיפיור עצמו", אומר בלעג איש שיחנו, ומפרט: "בהצעת האי-אמון שהציע נציג "דגל התורה" בכנסת, נאמר, כי אחת הסיבות להתנגדותם לממשלה של מפלגת העבודה, נובעת מנכונותה של זו לוותר על שטחי ארץ ישראל, ולהחזיר את הבתים והאדמות הגזולות לבעליהם הערבים, תמורת הסכם שלום. עד היכן הגענו?", הוא שואל בכעס, "הם, אשר בשעתו הבינו כי פיקוח נפש דוחה את הרחבת גבולות המדינה הציונית, כבר אינם מבינים זאת כיום? אם כן, מה ההבדל בינם לבין חב"ד שנואי נפשם, אשר נוכח התנגדותו של הרבי מליובאוויץ' להסכמי קמפ-דיוויד, טען נגדו הרב שך כי הוא, הרבי, רודף את כלל ישראל ...?"

שתי סעיפים

גם שיעור מאלף בתנ"ך שמענו מפי דוברם של החרדים הקיצוניים בארץ. האיש ציטט באזנינו פרק מספר מלכים א', המדבר על המלך אחאב. בימיו, לימד האיש, עבדו בני ישראל עבודה זרה, והוא אחאב, הרג את נביאי ישראל בגזירת אשתו איזבל, משום שהתנגדו לעבודת הבעל. רק נביאים אחדים, שהחביא וכילכל עובדיה במערה, נותרו בחיים. ואז נתגלה אליהו הנביא לאחאב ואמר לו "ועתה שלח וקבץ אלי את כל ישראל אל הר הכרמל ואת נביאי הבעל ארבע מאות וחמישים ונביאי האשרה ארבע מאות אוכלי שלחן איזבל. ויגש אליהו אל כל העם ויאמר: עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים? אם השם אלקים לכו אחריו, ואם הבעל לכו אחריו, ולא ענו העם אתו דבר" (מלכים א' י"ח-כ"א).

ונשאלת השאלה, אומר החרדי, היאך יתכן שאליהו הנביא הציע לעם ללכת אחרי הבעל? והתשובה: הפוסח על שתי הסעיפים הוא גרוע יותר מאשר ההולך אחר הבעל. כי ההולך אחר הבעל יבוא ביום מן הימים לידי הכרה ויעזוב את הבעל, אבל זה הפוסח על שתי הסעיפים חושב כי כך צריך להיות, והוא דומה למי שטובל ושרץ בידו.

"מצב דומה שורר כיום", סבור החרדי הקיצוני, ומסביר: "החרדים במיוחד אנשי "דגל התורה", זועמים על מפלגת הרשל"ץ (הראשון-לציון, כלומר הרב יוסף) שהצטרפה לממשלה בראשותו של יצחק רבין, למרות השרה אלוני. מה ניתן להבין מכאן, שלהצטרף לממשלה הציונית בלי השרה אלוני, זה כשר? על זה נאמר, עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים. ממה נפשך: אם הממשלה הציונית אסורה, מה יש לכם לחפש בה ובכנסת המינית, מלכתחילה? ואם אתם פוסחים על שתי הסעיפים, מה לכם להזכיר את שם השם בתוך מלכות המינית? קומו ועיזבו אותה לאנחות".

במיוחד חורה לחרדים הקנאים עמדת היהדות "החרדית" הממוסדת, שהיא קנאית בהתנגדותה למדינה הציונית השמאלנית, ובו בזמן מצדדת במדינה ציונית ימנית, ובכך ממשיכה את דרכו של "אותו האיש, ז'בוטינסקי ".

לכן, אומר איש שיחנו, יש לשנן השכם והערב, כי אותה ממשלה ציונית, תהא אשר תהא המפלגה המרכיבה אותה, היא אסון וגזירת שמד לעם ישראל. "ואל יחשבו כי השלום בין הציונים לבין הערבים בוא יבוא – לא באלף רבתי. השלום לא יקום ולא יכון, כי מדינה זו, הציונית, תחלוף כליל מן העולם, כמו שניבאו נביאי ישראל – "חזון שלום ואין שלום". ואולי הודות לאותה ועידת השלום תקוצץ התפשטות שלטונם של הציונים, בהחזרת הבתים והאדמות לבעליהם הערבים שנכבשו על ידם. כך או כך, לעולם אסור לשכוח כי קיום המדינה הציונית הנו אסון חורבנה של היהדות העולמית כולה, וחרדה צריכה לאחוז בנו בחושבנו על עת הגיע סופה.ועל זה צריכים אנו להתעורר, לבל יחדרו בנו רוחות זרות כאלו של אפשרות המשך קיומה של אותה המדינה", סיים החרדי את דברי תוכחתו.