סבתם הנוצריה של יגאל ועמוס

לא כל הפולנים אנטישמים, ולא כולם שיתפו פעולה עם הנאצים. מעשה בנוצריה אדוקה, סופיה קלמנט ז"ל, שהצילה מאות יהודים תוך סכנת נפשות. שמואל רון, שחייב לה את חייו, קרא לה "אמא", ולנכדיו, יגאל ועמוס, היא היתה "סבתא יקרה".

שמואל רון (רוזנצוויג), בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים, ומפקח-לשעבר במשרד הסעד, הוא כיום גימלאי. אבל ככל שנוקפות השנים, כמו מתחדד והולך במוחו זכר הימים הנוראים ההם בפולין, עת פעל להצלת יהודים מהגיטאות, וכמו מואר באור יקרות זכרה של סופיה קלמנס, פולניה נוצרייה, שסייעה לו בפעולתו, ובזכותה נותרו הוא ורבים מחבריו בחיים.

קלמנס, שלימים הוכרה כחסידת אומות העולם, נפטרה מכבר, אך במותה הותירה אחריה "בן", הלא הוא שמואל רון ושני "נכדים", צברים שחרחרים, יגאל ועמוס, בניו של רון.

למעלה מעשרים שנה התגוררה קלמנס במרתף הבית ברחוב זדמאלה 5, בעיר קאטוביץ. וכל אותן שנים לא הכניסה כל חידוש ושינוי בדירתה, להוציא תוספת אחת קטנה: תמונות שני הילדים הצברים, שתלתה ליד האיקונין שמעל למיטתה. "אלה הנכדים שלי", הייתה מסבירה לכל מי שתמה. עם ה "בן" ו "הנכדים" בירושלים עמדה בקשר מכתבים רצוף, עד ימיה האחרונים כמעט.

"יקרה", הם כתבו לה במכתב, לאחר שאביהם איתר אותה בפולין, "אנו מאושרים שאבינו מצא אותך אחרי חיפושים רבים. אנו מבקשים מאוד מאוד שתהיי הסבתא שלנו, כי סבתא אחרת אין לנו, הלא ידוע לך כי ההיטלריסטים רצחו אותה. אבינו הרבה לספר לנו אודותיך, גם ידוע לנו כי תודות לך נשאר אבינו בחיים, לא נשכח אותך לנצח, נכדים הנאמנים, יגאל ועמוס".

וסופיה, שכנוצריה אדוקה נהגה מדי ערב, בטרם עלותה על משכבה, לקרוא בכתבי הקודש, שמחה כל כך על השמות התנ"כיים של שני ה "נכדים" הישראלים, ולימים סיפרה לעיתון פולני: "הם שואלים אם אני מסכימה להיות הסבתא שלהם, בוודאי שאני מסכימה, אינני חושבת אחרת. אני הסבתא והם הנכדים. הלא אדק שלי – כך קראו לשמואל רוזנצוויג – תמיד קרא לי אמא, ולא אחרת".

פגישה מקרית

אל אדק התוודעה במקרה. זה היה, כאמור בפולין, באחד מערבי הסתו של 1942, ימים ספורים לפני ראש-השנה היהודי. הוא היה אז בחור בודד בן 20, שעצר אותה ברחוב בקאטוביץ, ושאל אותה אם ידוע לה במקרה על מקום שיוכל ללון בו. "וראה זה פלא", נזכרה סופיה, "כבר ממבט ראשון הוא עורר בי רחמים. תוכל ללון אצלנו בבית, השבתי לו".

והוא בא ונשאר בבית משפחתה. כמעט שנה עברה, כששמה ליבה שהוא חסר מנוחה, ופחד נסוך על פניו. ויום אחד העז ושאל אותה, כיצד היו מגיבים, היא ומשפחתה, לו אמר להם שיהודי הוא.

"בראשונה, סיפרה סופיה למראיינה, "תקפה אותנו בהלה, כי הרי היה ידוע מה צפוי למי שנותן מחסה ליהודי. אבל מיד התגברתי ואמרתי לו: אינני מבקשת ממך תעודת לידה, כי כל בני האדם נבראו בצלם אלוהים, וכל מי שנמצא בביתנו בעת צרה, מובטחת לו עזרתי".
השיחה הזאת החזירה את השלווה לאדק, והוא שב והרגיש בטוח ורצוי בחיק משפחת קלמנס. עד כדי כך, שלא חשש לספר לבני המשפחה על חבריו היהודים המצאים במצוקה גדולה. וכשהעז ושאל את סופיה אם יוכלו גם הם למצוא מחסה זמני בביתה, השיבה היא בחיוב.

וכך נתווספו אל בית משפחת קלמס אדלה ודורקה, שתי נערות יהודיות יפות. סופיה: "הילדות האלה היו גבורות ממש. הן נטלו על עצמן תפקיד מסוכן ביותר:יחד עם אדק היו מתגנבות לגטו סוסנוביץ, ומחלצות משם קבוצות יהודים. אלוהים אדירים", הצטלבה סופיה ואמרה: "אדק שלי הציל מאות יהודים, אפילו מן התופת שנקראה בז'ז'ינקה. ביתי שימש להם כתחנת מעבר. בקבוצות של שמונה עד עשרה הם היו מגיעים לביתי, מתרחצים, מתלבשים, נחים כמה שעות, ואז, מצוידים בתעודות מזויפות, היו יוצאים בלוויית בתי, שהייתה אז בת 15, לתחנת הרכבת ברינוב. ברכבת הם נסעו לבילסק, שם כבר המתין להם מצ'יסלב קובילץ, פולני נוצרי, שהיה מפגיש אותם עם מבריחי הגבולות, שהעבירו אותם לצ'כוסלובקיה. מצ'כיה דרך הונגריה, הגיעו לטורקיה, ומשם עלו לארץ ישראל".

כל חייה שמרה סופיה תיק ובו מכתבים שכתבו לה היהודים שניצלו בזכותה, בהם אישרו דבר הגיעם בשלום לטורקיה.

בסוף ימיה לא זכרה סופיה כמה קבוצות עברו בביתה. אבל זכרה כי בחדר האמבטיה היו לנים לפעמים, זה בצד זה, למעלה מעשרה נערים ומבוגרים. הארוחות שהגישה להם – מבלי שידעו, כמובן – היו מבשר כלבים. לא הייתה לה ברירה לסופיה, משום שמזון אחר היה יקר מכפי יכולתה.

לא לבדה שימשה סופיה קלמנס במלאכת הקודש של הצלת היהודים, אף כי ודאי שהייתה הבולטת והפעלתנית מכולם. חשוב היה לה לציין את עזרתם של כמה מידידיה, כמו פאול יבורסקי, שסייע לה בהשגת מזון ותעודות מזויפות, ומשנתפס בשעת מעשה בידי הגסטאפו, שילם על כך בחייו, ונורה למוות. "את היתר שעזרו לנו לא הכרתי", סיפרה סופיה,"כי הקונספירציה הייתה חמורה מאוד, ואחד לא הכיר את השני".

המלשין בזוכאנסקי

בשל התמסרותה להצלת יהודים, נאלצה סופיה לנתק את קשריה עם משפחתה הענפה, להוציא אחות אחת, שהייתה שותפה לסודה, אך נמנעה מלבקר בדירתה, שכן בסמוך לה שכנו משרדי המפלגה הנאצית, שתמיד המו מאדם. סופיה עצמה הייתה שומרת המשרדים, וגם שימשה בהם כמנקה.

"בשנת 1943", סיפרה סופיה "היה החורף קשה מאוד, וקרה בו גם הדבר שממנו תמיד פחדתי: המבריח בזוכאנסקי, שהצליח להעביר כמה קבוצות יהודים, נתפס עם קבוצה גדולה של יהודים כאשר חצו את הגבול הפולני. כדי להציל את עצמו, מסר בזוכאנסקי לגרמנים את כל הפרטים על רשת ההצלה וההברחה של יהודים, והתנדב לשמש מודיע לגרמנים. למזלי, לא היתה ידועה למלשין הזה הכתובת שלי, וכך ניצלתי.
במרץ 1944 הצטרפו גם אדק ואדלה לקבוצת יהודים שנסעה לבילסק. כשהגיעו למקום, הוא חיכה להם שם, המלשין בזוכאנסקי, ומסר אותם לידי השלטונות הגרמניים. כולם נאסרו. את אדלה שלחו לבז'ז'ינקה, והיא ניצלה. אדק הצליח לברוח מבין-הספר שבו הוחזקו העצורים תחת משמר גרמני. בדרך לא דרך ובמצב גופני קשה, הגיע אדק לביתה של סופיה. לאחר כמה ימים, כשמצבו החמיר, החליטה סופיה להעבירו, תחת השם אסטוס (שם בעלה) קלמנס, לבית החולים העירוני בקטוביץ, בו שימש כמנתח היהודי ד"ר קובלסקי. רק הוא, קובלסקי, ידע את זהותו האמיתית של החולה. כך, עד שפלט אדק, כנראה תחת השפעת תרופות, את שמו ופרטיו האמיתיים.

יום לאחר שנותח, הקיפו אנשי אס.אס. את בית החולים, שלפו ממנו את אדק כשהוא חבוש וכואב, והעבירוהו למחנה ריכוז.

"הרבה שנים בילה שמואל שלי במחנה", נאנחה וסיפרה סופיה, "וכשהם גמרו איתו, הם הגיעו אלי, וביקשו לאסור אותי בגלל שעזרתי לאדק עם התעודות של בעלי. טענתי להגנתי שממש לא מובן לי איך הגיעו התעודות של בעלי לידי היהודי הזה, שמואל רוזנצוויג. אבל אז קרה דבר מחריד: פתאום צצה מאיפה שהוא דורקה, חברה של אדק, שמצאה מקלט בביתי אחרי חיסול גטו סוסנוביץ. תמיד בצאתה מהבית הייתה מצטיידת בתעודות של בתי, ועכשיו, כשפתאום צצה בשטח, ביקשו הגרמנים את התעודות שלה, ואחרי חקירה קצרה התבררה להם האמת. הם הכו אותה מכות איומות, עד שאיבדה את הכרתה. ואותי ואת בתי שלחו ישר למחנה ריכוז".

שילמדו פולנית

מצרור התעודות והמסמכים ששמרה כל השנים, שלפה סופיה את פקודת המאסר האדומה שלה, שהוצאה ע"י מרכז הגסטאפו בברלין, ב-21 במאי 1944. בפקודה נאמר כי בהוראת המפקד קלטנברונר, דינה להכלא במחנה הריכוז שורצהאפט, "בגין סיכון בטחון המדינה, סיוע והענקת מחסה ליהודים נמלטים, והפרעה לחיסולם הגמור ...

סופיה מעולם לא ראתה עצמה גיבורה. מה הם המעשים שלה, אמרה לעיתון הפולני, בהשוואה למעשי הגבורה של יהודים, בהם נערים, שחילצו את אחיהם מן הגטאות תוך סכנה נפשות אדירה?

מששוחררה קטוביץ מעול הגרמנים וסופיה ובתה שוחררו ממחנה הריכוז, שבה היא להתגורר בדירת המרתף העלובה שלה. שנים רבות חיפשה את אדק שלה, מבלי להיות בטוחה אם בכלל נותר בחיים. עד שמצא אדק אותה.

מכאן, מישראל החל אדק, הלא הוא שמואל רוזנצוויג-רון, לכתוב אליה בתדירות גבוהה. כל כך הרגיש חייב ואסיר תודה לה, שלא ידע את נפשו מרוב רצון לסייע לה ולמלא את כל מחסורה.

והיא, סופיה, לא ביקשה לעצמה מאומה, אלא רק הביעה צערה על כך שהוא, אדק, כל כך רחוק ומשאלה היתה לה, שיחזור לבקר אצלה, ולו רק לזמן קצר. והוא אמנם ביקר.
סמוך למותה ביקשה לשלוח דבר מה ל "נכדים" שלה בארץ ישראל, שיידעו וירגישו כי יש להם "סבתא" בפולין. ראשית שלחה להם ספר קריאה ולימוד בפולנית, על מנת שילמדו את שפתה של "סבתא" ויוכלו לכתוב לה בפולנית, ובכך יפטרו אותה מהצורך להעזר במתורגמן כשיגיעו אליה מכתביהם.

וכשביקרה בוורשה, קנתה לנכדיה גלויה עם האנדרטה של גבורי גטו ורשה, ובראשם אנילביץ'.