געפילטע-פיש עם פפסי-קולה

"לעולם אל תאמר שאתה יהודי" לחשה אמי ביום ראשון ללכתי לבית הספר, נצמדתי לילקוט שלי, בגיל 6 עדיין לא ידעתי מה פירוש הדבר להיות יהודי בגרמניה.

כמה שנים אחרי כן - כותב תומאס פייבל - ישבנו, צעירים יהודים - בעוד התלמידים האחרים דוהרים על קטנועיהם ברחובות - באולם הרב תכליתי של הקהילה היהודית, במרתף המוזנח הזה התקיים פעם בשבוע שיעור בלימודי דת וכאן הוגשה לאחר תפילת השבת ארוחה קלה: מחצית כחושה של דג מלוח, קצת חלה ויין כרמל מזרחי אדום מתוק. לרשות בני הנוער היהודי עמדו מערכת סטריאו, שולחן ביליארד ובימת חובבים, אשר בזמנה זכתה להצגה אחת בלבד. ארון נעול שימש ספריה. כאן ישבנו בשעות הפנאי שלנו, האזנו לסטרנגלרס ופטי סמית והשתעממנו ....

ומדי שנה בשנה אחרי יום הכיפורים, התלקחה באחד המבוגרים - אחרי הצום, כולם מזוככים גופנית ונפשית - החרדה, שמא היהדות עלולה להיכחד רחמנא ליצלן לעולמי עד. ולכן המבוגרים שבנו ניסו להעביר את הידע שלהם לבני הנוער. יום אחד הכריזו על המרתף האפלולי שלנו כעל "מרכז נוער יהודי". בתור התחלה עשינו מסיבה וחגיגה, כמו כל המסיבות שלנו גם זו התפקששה, כפי שזה היה בדרך כלל, כמעט לא באו בנות, ואותן מעטות שכן היו שם, הברחנו כמובן ב "קסם המתבגרים" שלנו. פעילויות "מרכז הנוער" הצטמצמו למשחקי כדורגל, שריכזו לכל היותר שמונה או תשעה נערים, והעיקר: נגד מי בעצם יכולנו לשחק ?! זה עניין מעט מאוד את מנהלי "מרכז הנוער" שהתחלפו בזה אחרי זה. הם פשוט כינו אותנו "מועדון הכדור-רגל מכבי" ולא שמו קצוץ על הבעיטות הסתמיות שלנו בכדור.

המבוגרים המודאגים ניסו אחרי כן במאמץ רב, להכין לנו תכנית תרבות, היו גם דיונים על הנאציזם, רדיפות היהודים וההשמדה ההמונית, כלומר, השואה. השיחות האלו תמיד הבהירו לנו: אנחנו חיים בארץ האויב, כך החלקנו את תוך פאראנויה שטמנה בחובה את שגעון הגדלות הילדותית שלנו. כאשר שוחחנו על יהודים מפורסמים, צצו תמיד מילות המיסתורין "אנחנו" : מרקס, פרויד, איינשטיין - למה לא אני ?!

התפלאנו על האנטישמיות והאנטישמים, האם האנטישמים לא יודעים כי אנחנו המצאנו את תורת היחסות (איינשטיין), וכי אנחנו הגענו להישגים נפלאים בתחומים אנושיים ורוחניים? באותם הימים השתוקקנו להתבגר מהר ככל האפשר. כדי לממש עד מהרה את המורשת של העם הנבחר ...

גדי רצה להיות רופא, אשר יפעל כמובן בישראל, ג'ו עבד ללא ליאות על החיקוי שלו לאלביס, מיכאל היה הגאון המתימטי של החוג שלנו, ארי רצה לפרק את המסעדה הקטנה של הוריו ולשוב ולהרכיב אותה מחדש בתל-אביב. אני תומאס פייבל כותב הרשימה רציתי להיות סופר, ועל כל פנים גם בחירת המקצוע שלי היתה צריכה להבהיר לחלוטין עד כמה אוכיח את עצמי כשווה-ערך לקודמי היהודים המפורסמים. בסופם של הריחופים האלה נחתנו בדרך כלל בבית החטיפים השייך להוריו של ג'ו וזללנו המבורגרים ...

הופעתנו השבועית בתפילת השבת השפיעה באורח מקרי בצורה חיובית על הציון שקיבלנו בשעורי הדת. כמה שנים אחרי כן הופיעו בלילות שבת מבקרים מהחברה לשיתוף פעולה נוצרי-יהודי, וכן מכיתות שונות בבתי הספר. הצורה שבה הם הסתכלו עלינו בזמן התפילה גרמה לנו חוסר-נוחות, מצד אחד, הסעודה היתה באותם הערבים משובחת יותר, וזה יש לזקוף על חשבון האורחים. באולם החגיגי הוגשו געפילטע פיש עם חלות וביצים כתושות עם פפסי קולה. ללא היסוס הקסימו אותנו הנערות, יפות ובלונדיניות ונחשקות. אבל לא היה לנו ספק בדבר, שלעולם הן לא יהיו שייכות לנו. ומה התועלת בנערה הכי יפה, אם החמודה הזאת אינה מעוגנת בדת היהודית?

היהדות היתה הטבור המבודד של הרוח שלנו. היהדות היתה המוקד היחידי של חיי הרוח שלנו. בתחום הציור בקושי נזכרנו במארק שאגאל. לא התעניינו בספרות, אך על מדף הספרים שלנו, אפשר היה למצוא את "אקסודוס" של ליאון יוריס. וספריו של אפרים קישון, כמובן בתרגום גרמני. אפילו לגבי ביקור בקולנוע היה לנו עניין רק בסרטיו של וודי אלן. חוץ מאלה שקדנו בשקידה על לימוד אויבינו. אך הגרמנים שוב לא התנהגו כאויבים ראויים לשמם, הם עמלו למען ניהול דו-שיח. שום אויב אינו מתנהג כך, אויב אינו חותר לשיחה, לאויב יש דעות מגובשות שמהן אינו נסוג, בכל נסיבות שהן, אויב אינו מוותר, אויב צריך לדמות לנו.

כדי להגיע אל העוינות האמיתית דיברנו על הסכנות הנובעות מהקיצוניות הימנית, ואם הנושא מוצה עד מהרה, דיברנו על פלסתינאים, כך עמד לרשותנו מצבור בלתי נדלה של אויבים, שדימינו שהם רוצים להתנכל לנו. תרכיז של תחושת שותפות הפקנו במחנות של חופשות הקיץ והחורף שהיו מעין מנגנוני בדלנות ונרדפות. ניתן לנו אוכל כשר תוך חלוקה קפדנית לכלי האוכל חלביים ובשריים. זימרנו ללא הרף שירים יהודיים, שיחקנו משחקי-חברה יהודיים, רקדנו ללא ליאות ניתורית רקודי עם יהודיים, לשמוע מוסיקה יהודית, ניסינו בארבעת שבועות החופשה למצוא חברות יהודיות כדי לצאת איתן. היה ברור שכאן יקל עלינו למצוא את הרעיה היהודית, שתלד את הילדים היהודים שלנו, למען תיכון היהדות לעד ולנצח נצחים.

בעת שהייה במסעדה תוך כדי הבילוי במחנה הקיץ, ניתנה לנו הזדמנות להוכיח את מעורבותנו הפוליטית. צעיר מטירול מכר מדבקות ועליהן גם צלב קרס, הבוגרים שבנו שעימם נימנתי גם אני, התיישבנו ליד הטירולי, הוא היה בגילנו, לבש מעיל סקי אדום, חבש כובע צמרירי, והיתה לו פלומת שפם. עוד ועוד מבין חברינו התקרבנו אליו ובלעו בשקידה כל חלק ממראהו, סוף סוף יכולנו לראות במו עינינו אב-טיפוס של פאשיסט נאצי וכמו כן הוא נראה. הרעפנו עליו ללא הפסק את הגיגנו, הבחור הצנום ניסה להימלט, זאת הצלחנו לסכל, היתה לנו תחושה ילדותית של התרוממות רוח כשהצקנו לו. בנדיבות ליבנו שחררנו אותו, כמובן לאחר שלקחנו ממנו את כל צלבי הקרס, היה זה המעשה ההירואי שלנו ...

ההינו נברוטים בתוך תחמיץ יהדות, שבו התחלנו לטבוע, הרי לא נרדפנו כמו אבותינו ואבות אבותינו, אפילו השמדת-העם ההיסטורית נראתה בעינינו מופשטת בצורה מוזרה בלתי מעשית.
אך על כך אסור היה לדבר אף עם החברים היהודים הקרובים ביותר. זה היה נושא עדין. פעם שאלתי, בעת אחד מסיבובי הויכוחים האינסופיים שלנו, אם היהודים היו בוחרים בהיטלר, אם ברדיפותיו היה מצטמצם אך ורק לגבי קומוניסטים ומוסלמים. היתה זו התחלת הקץ, מיד הוכרזתי "אנשטימי יהודי" ... ויהודים אנטישמיים דורגו ברמה הנמוכה ביותר. הם נחשבו לפסולת הראויה לכל גנאי, אין למטה מזה. אחד איים להרוג אותי, ארבעה אחרים החזיקו במשתולל. בימים האחרונים של מחנה הנופש עוד ספגתי מנה הגונה של מכות, גם בביתי לא שפר עלי חלקי. לבסוף התרחקתי מחברי הוותיקים. שוב לא השתתפתי בשעורי הדת ולא ביקרתי בבית-הכנסת, נשמתי לרווחה. חדלתי מההסתודדות שלי בבית הספר התיכון, שוב לא שתקתי כאשר נשאלתי על ידי חברי ללימודים לסיבת היעדרותי משיעורי הדת, הם כינו אותי עכשיו "יהודון", והרגיזו אותי בהפסקות, הייתי מודע לכך, שהיותי יהודי היתה רק אמצעי תכליתי כמו המשקפיים העבים של פטר או הכרס הקטנה של דירק. בעיני זה לא היה פאשיזם ולכן השלמתי, בשלווה עם הקינטורים הבלתי מזיקים. סוף סוף פגשתי בני אדם המסוגלים לדבר על דברים יום-יומיים רגילים. החברים החדשים שלי עסקו בטיולים על אופניים, עישנו בחשאי סמים וחיו את נעוריהם בחופשיות ומתוך זחיחות דעת. חשבתי נהדר, אך עם זאת טרם השתחררתי לחלוטין מהרגלי הישנים, כך הצגתי איפוא לפני כל אחד את יהדותי. בין זה עניין אותו ובין אם לא. הרוב מבין חברי החדשים לא ראה בכך יוצא דופן, לאחר הגילוי שתמיד היה מגושם ובלתי צפוי, הם עברו לסדר היום.

לאחר הכשרתי המקצועית - כותב תומאס פייבל - ראיתי את עצמי כאדם משוחרר לחלוטין. חייתי בתאום עם פדגוגיה לא יהודית וראיתי את עצמי אזרח גרמני רגיל. העיר שלי מצאה חן בעיני, השפה הגרמנית מצאה חן בעיני והספרות הגרמנית עוד יותר. רציתי לכתוב. הקשר שלי הראשון עם עיתון גרמני יומי נוצר דווקא באמצעות הרב שלי. הוטל עלי לסקור את האירועים בקהילה היהודית, ללא הרף נאלצתי עתה להאזין להרצאות על נושאים ביהדות, מתי יהודי במאה העשרים עודנו חי? מה פירושם של נישואי תערובת? וכמו כן האם על סמך הנתונים הסטטיסטיים נגזר על היהדות להיכחד ?! אבל היהדות סירבה לגווע ואני סירבתי לכתוב על כך. ביקשתי ממערכת העיתון שיתנו לי לכתוב על נושאים אחרים, אבל שם שמחו שמצאו סוף סוף מישהו עם הרגישות המתאימה "בקצות האצבעות". נוצר נתק, אבל כל אימת שהצעתי לעיתון כלשהוא את שרותי, התעניינו בנסיוני הקודם וכך הגיעו לתחום שהיה לי לזרא, אחרי כל מאמר הבטחתי לעצמי שיהיה זה האחרון בנושא זה. מתי יהודי במאה העשרים עדיין יהודי? בעיקרו של דבר עיתונאי שהוא במקרה יהודי, אינו יכול להתרכז בכתיבה העצמאית שלו, תמיד יהיה מי שיתבע ממנו את יהדותו בנושא לכתיבה. אחד מידידי הקרובים ביותר הירצה זה שנים על גטו ורשה, הוא הופיע בטלוויזיה, כתב מאמרים והירצה בלימודי ערב אקדמיים. נמאס לי - אמר לי ערב אחד, אני משתכר למחייתי בכך שאני שוב ושוב מציג לראווה את נפש מחנה הריכוזי שלי, אני דומה למי שמתוך גישה מקצועית עוסק בחשיפה עצמית.

כאשר אתה שנון, הם רואים זאת כתכונה יהודית טיפוסית, אם אתה דרמטי אתה מעלה באוב את היהודי הנצחי, הוא הראה לי מכתב שקיבל מעורך של תחנת הרדיו הגרמני בו נאמר בין היתר: "אני סבור כי השידור שלך יהיה ממילא טיעון נגד שנאת הזרים, אנא האר את ילדותך, במחנה הריכוז וספר על מה שהעציב אותך, אינני רוצה להתוות, יש לך יד חפשית" והוסיף חברי ואמר "יד חופשית אבל קצת יותר גז בבקשה" - אמר חברי במרירות.

טסתי להרצאה - מספר תומאס פייבל - בבית ספר יהודי בברלין, המארגן היה יהודי, שהורה לי לבוא. מיד אחר שהגעתי לעיר אל המרכז הקהילתי, שתי מזוודות בידי, באתי אל הבית ברחוב פאזנן 79/80, לפני דלת הבית התגודדו תריסר שוטרים חמושים היטב, המראה הזכיר לי את שנות השבעים, אחרי מלחמת יום הכיפורים וזה הצחיק אותי. ללא היסוס עברתי על פני השוטרים ונכנסתי לאולם. השוער היהודי זינק מכסאו, רץ כל עוד רוחו בו לקראתי וצעק "למען השם, לאן אתה הולך עם המזוודות האלה". מיד עטו עלי השוטרים, הם שיחררו את הניצרות בכלי נשקם וכוונו אותם לעברי, חיוכי קפא ...