ר' יצחק גרזיצקי ז"ל

... גם הוא קרבן השואה, קרבנו של אייכמן, ידו המרושעת הארוכה הגיעה עד לארצנו. הוא השמיד לא רק את הגוף, אלא הרס גם את הנפש אף של אלה שנשארו לפליטה בדרך נס או בדרך אחרת ...

יצחק לומאזר - ככה קראו לו בישיבת קמניץ-ליטובסק, בה בילה את מיטב שנותיו - היה מטובי התלמידים של ישיבה גדולה זו, שבה למדו מאות בחורים גדולי התורה והיראה ושמוניטין יצאו לה בעולם התורני. עם חברו ובן עירו יבל"א ר' אשר צידון (פדרהאור בלע"ז), כעת סגן מזכיר הכנסת, למדו שניהם באותה הישיבה. שניהם שקדנים ומתמידים, בתקופת הזוהר של ישיבה זו שבראשותה עמד הגאון ר' ברוך בר לייבוביץ זצוק"ל.

אשר יבל"א "מרד" ולא רצה ללכת "בתלם" הישיבה שהייתה קרובה ברוחה ל "נטורי קרתא" דהיום ו "אגודת ישראל" דאז (המדובר הוא בשנים 1929-1933), את אשר צידון אנו מוצאים אח"כ במחנה המזרחי (השומר הדתי) שהיה "טריף" בחוגי הישיבות של ליטא ופולין.

אך יצחק, הקרוב ברוחו ל "אגודת ישראל", ממשיך למרות גופו החלוש ולן באהלה של תורה, ואח"כ בשנת 1935 או 1936 לפני השואה שבה ניספו 140 תלמידי הישיבה, בא לארץ ישראל, ונכנס לישיבת "חברון" אשר בירושלים.

נפגשנו לעתים קרובות בבית ידידים או בישיבה, ותמיד היה ער ורענן. כדרכו חיוך לבבי על שפתיו והמלה הטובה שקולעת תמיד למטרה - בפיו. זמן רב לא נפגשנו, הוא בכפר-אתא ואח"כ בתל-אביב, אך באחרונה לפני חודשים מספר פגשתיו במסדרונות הכנסת. ושוב אותו יצחק לומאזר. לא חל בו שינוי, אותו החיוך, אותה הרעננות ואותה המילה הטובה, עליו אפשר להגיד כי קויים בו מאמר החז"ל: תלמידי חכמים כשמזקינים דעתם מתיישבת עליהם ...

לא ידענו, אפילו אנו הקרובים לו ביותר, כי חבל המוות היה כרוך מעל צווארו זה כמה חודשים ... והוא כמעט היחידי שנשאר מכל המשפחה הענפה שנספתה יחד עם ששת המיליונים, ודווקא כאן בשעה שרצה ר' יצחק לשבת בשלווה, קפץ עליו רוגזה של ...

ידידיו וחבריו לא לקחו חבל בלוויה ולא הספידוהו כהלכה, ראוי לתלמיד חכם כמוהו, בגלל סירוס שמו בעתונות בהודעות על מותו הטראגי.

תהיינה שורות ספורות אלו זכרון נצח ליצחק לומאזר זק"ל, שהיה צנוע בחייו, אך מותו הטראגי זעזע את חבריו וידידיו מכל התקופות.

ת.נ.צ.ב.ה

הכותב בדמעה.
נח זבולוני (קוידנובר).