כי האדם עץ השדה

ראש-השנה לאילנות על שום מה? - "הואיל ויצאו רוב גשמי השנה"; ביום זה מנהג הוא לאכול 30 מיני פירות, בלווית ברכות ולימוד; מנהג "מעות פירות" בדומה ל"מעות חיטין" של פסח; הרב הירש (המאה ה-19): "... שדות ועדרים הם יעודנו הטבעי. מי יתן ויכולנו לשוב אל פשטותם של חיי הכפר ..." על הווי ומנהגי החג

ט"ו בשבט, אין לו זכר ברשימת החגים והמועדים בתורה, וגם בתלמוד אינו נזכר כיום חג. לעומת זאת במשנה הוא נחשב לאחד מארבעה ראשי-השנה, והם: האחד בניסן ראש-השנה למלכים; האחד באלול ראש-השנה למעשר בהמה; האחד בתשרי ראש השנה לשנים, לשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות; האחד בשבט ראש-השנה לאילן (לפי בית שמאי. בית הלל אומרים: ב-15 בשבט).

שואל התלמוד: "מאי טעמא?" (מאיזה טעם קבעו את חודש שבט כראש השנה לאילן)? אמר רבי אלעזר, אמר רבי אושעיא: "הואיל ויצאו רוב גשמי שנה". כלומר, כבר עברו רוב ימות הגשמים, ונמצאו הפירות חונטין מעתה – (ראש-השנה, דף י"ד ע"א).

איננו יודעים אם אמנם היה ט"ו בשבט יום חג גם לאבותינו הקדמונים. לפי התלמוד, ראש-השנה הזה נקבע לשם קביעת זמן למעשר פירות האילן. והיות שרוב תושבי הארץ בימי קדם התפרנסו מעבודת האדמה ומגידול צאן ובקר, היו המסים – "התרומות והמעשרות" – שתרמו לצורכי המדינה, בעיקרם מפרי אדמתם ומשקיהם.

אך יתכן כי יום ט"ו-בשבט היה לאבותינו גם יום נטיעת אילנות; כשגלה עמנו מארצו, והקשר עם האדמה ניתק, שמר העם על ראש-השנה לאילנות בצורה סמלית, ולפיכך נקבע כמנהג בישראל ובתפוצות, לאכול באותו יום מפרי האילנות, ובייחוד מפירות ארץ ישראל, כגון תאנים, שקדים וחרובים.

בימינו, גם בטרם קום המדינה, לבש ט"ו-בשבט צורת חג, ולא זו בלבד שהוחזר לו כבודו כראש-השנה לאילנות, הוא גם, שוב, יום של נטיעות עצים, חג לראשית האביב, וסמל הפריחה והתחייה בטבע. בחודש שבט כבר הולכים ופוסקים הגשמים בארץ, בשדות פורחים פרחי הבר, וגם האילנות – והשקדיה בראשם – מלבלבים ומתכסים פרחים.

אולם ערכו העיקרי של ט"ו-בשבט בימינו, הוא במנהג נטיעת העצים, שכן בין המשימות הראשונות והחשובות שנטלנו על עצמנו עם השיבה למולדת, מקץ אלפי שנות גלות – וכבר מתחילת ההתיישבות המחודשת – היתה "צביעתן בירוק" של שממות הארץ.

טיול לשילוח

בתקופת התלמוד, כאמור, אין זכר למנהגי ט"ו- בשבט, אולם מאוחר יותר, בתקופת הגאונים, נהגו לומר בארץ-ישראל ביום זה פיוטים מיוחדים כביום טוב. רבנו גרשום מאור-הגולה (1028-1960), פסק שאסור להתענות ביום זה, ואילו בימי הביניים, במאה ה-16, לא נאמרו ביום זה תחנונים, ובקרב האשכנזים רווח מנהג אכילת פירות. במאה ה-17 נהגו האשכנזים ביום זה כיומא-דפגרא, ותלמידי תלמודי-התורה והישיבות שמחו עם המורים והמלמדים, והטיבו ליבם במאכל ובמשתה.

בתקופה יותר מאוחר, החרו הספרדים אחרי האשכנזים, והצטרפו גם הם לחגיגה, משהנהיגו בתלמודי-התורה ובישיבותיהם לימודים מיוחדים של כתבי הקודש: משנה, זוהר, תלמוד (בנושאים הקשורים לתבואות ופירות ארצנו).

אותו יום הם היו ערים כל הלילה, והידרו באכילת מיני פירות, וביחוד פירות ארץ ישראל.
חסידים ואנשי מעשה היו נוהגים ללבוש בט"ו בשבט בגדי יום טוב, "כי הוא ראש השנה לאילנות, והאדם עץ השדה".

יושבי ירושלים נהגו לפקוד ביום זה את קברות הסנהדרין וקבר שמעון הצדיק, וכן נהגו לטייל אל באר-יואב, הסמוך לכפר השילוח, לראות את מימי השילוח ולשבת בצל העצים המחדשים את נעוריהם.

בספר על דרכי הקבלה, "חמדת ימים" – שלא ברור אם נכתב בידי המקובל כ' בנימין הלוי, או בידי נתן העזתי (1680-1643), מאישיה המרכזיים של השבתאות – מצויין כי בט"ו-בשבט, מנהג הוא לאכול 30 מיני פירות, בלווית ברכות ולימוד. מנהג זה התפשט לתורכיה, איטליה, בבל, ארצות המזרח (להוציא תימן) וצפון-אפריקה. יהודי קהילות אלה דימו את יום טוב של ט"ו-בשבט, בהדרו ובחשיבותו, לסדר ליל פסח.

30 מיני פירות

יהודי כורדיסטאן מכנים את ט"ו-בשבט, בארמית השגורה בפיהם, בשם "מזדאני אילאני", כלומר: בשורת האילנות. ביום זה הם שולחים איש לרעהו סלים ובהם 30 מיני פירות. גם המוסלמים בכורדיסטאן כיבדו את שכניהם היהודים בדרך דומה ביום זה, מתוך אמונה, שברכת היהודים תשפיע לטוב על תנובת עצי הפרי.

אחרי ברכת הפירות נהגו נשי היהודים בכורדיסטאן לשפוך מים אשה על רעותה, ולאחל: "כשם שעצים אלה מביאים ניצנים, כך יפרח שערך".

באיזמיר שבטורקיה נהגו לאכול בט"ו-בשבט פירות, כסמל לשלום ולרווחה בבית, ובעל הבית היה מברך על פת חיטין בכיסמין: "השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך" (תהלים קמ"ז).

יהודי בוכארה מכנים את ט"ו-בשבט "חג אכילת שבעה הפירות". הם אוכלים בו משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, וכן מיני מתיקה, ומברכים: "שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה".

בפרס היו היהודים עוברים ביום זה מבית לבית, ומבעד לארובה שבגג היו משלשלים מטפחות, אותן מילא בעל הבית בחיטים ופירות, ומעלה אותן במלואן מעלה. ביקורי בית לא התקיימו ביום זה.

היו קהילות בישראל, שבט"ו-בשבט נהגו לערוך מגבית מיוחדת, "מעות פירות", בדומה ל "מעות חיטין" (קמחא-דפסחא בפסח) כדי לכבד בפירות עניים ותינוקות של בית רבן. בגניזה הקהירית נתגלה שיר עתיק יומין, מעין "שמונה-עשרה לראש השנה לאילן", ובו מתפלל הפייטן הארץ ישראלי ר' יהודה בר' הלל (המאה ה-10) לפריונם של העצים ולשנה ברוכת פרי. וכך הוא מבקש על התאנה: "נבקש בליל זה, מאלוקים מחסנו, שיתן לנו שנה טובה כתאנה הטובה, המתוקה".

"בתוך הטבע הרחב"

ולעניני חולין: בטו-בשבט של שנת תש"ט, 1949, התקיימה, כזכור הישיבה הראשונה של הכנסת הראשונה, ומאז חוגגת הכנסת מדי שנה יום זה.

מעניינת לעניין זה דעתו של ר' שמשון רפאל הירש (1888-1808), מי שהיה המנהיג והוגה הדעות של היהדות החרדית בגרמניה במאה ה-19, שלא היה משוללי הגלות, ולימים הטביע חותמו על המצע הרעיוני של אגודת-ישראל. וכך הוא כותב:
הרב יעקב כולי (1732-1685, ירושלים-קשטא) מחבר הספר בשפת הלדינו, "מעם לועז" – אנציקלופדיה עממית של פרשנות התורה, הלכה, אגדה, ומוסר – ראה עצמו, גם כשהיה בקושטא, כשליחו של הישוב היהודי בארץ-ישראל, ואמנם היה קשור אליו בכל נימי נפשו.

הרב כולי, שנהג לקרוא ליהודי הגולה לתמוך בתושבי הארץ (גם את ההכנסות מספרו הקדיש להם) כותב בספרו:

האילנות עונים : אמן

בספרו "תקופת חיבת ציון" כותב יבנאלי על הנטיעה הראשונה ביסוד-המעלה, בט"ו-בשבט בשנת תרמ"ד, ומביא בו את המכתב שכתב ר' אלעזר פישל סאלומון על חותנו:
יוסף וייץ, ז"ל, מאבות ההתישבות החדשה בארץ, ומראשוני הקק"ל, מביא בכתביו מדברי שומר היער בכפר-החורש, שכותב:
"הגענו למקום הגן", ממשיך ומספר שומר היער,