פורים איך ולמה?

פעם אסרו חכמי התורה להתחפש ו"להלקות" את המן. היום אסור רק להתחפש לערבי ...

הורתו ולידתו של חג הפורים, בגולה. מלבד מגילת-אסתר מוקדשת לחג הייחודי הזה מסכת תלמודית אחת – מסכת מגילה. בערי הפרזות חוגגים את חג הפורים בי"ד-באדר, ובערים, שבימי יהושע בן-נון היו מוקפות חומה, כירושלים, חוגגים למחרת, בט"ו באדר.
המצוות התלויות בחג הפורים אינן "חמורות", וגם אין בחג הזה איסורים כלשהם. מכאן, שקל לקיים את מנהגיו: אין מספידים ואין צמים בפורים, ולעומת זאת מרבים בו במשתה ושמחה, ונוהגים בו משלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים.

מבחינת ההלכה, פורים אינו "יום טוב", כמו פסח, שבועות וסוכות, ובכל זאת הוא נמנה על חגי ישראל שראויים להחגג כיאות.

אף על פי שנאמר במסכת מגילה: "חייב אדם לבסומי (להתבסם ביין) בפוריא (פורים) עד דלא ידע בין ארור המן לבין ברוך מרדכי" – לא היו נראים שכורים יהודים מתגלגלים ברחובות ובשווקים. גם לא בעיר העברית הראשונה, שהעדיפה לחגוג את החג בקרנבל – "עדלידע" – מאורגן ומהוגן. בשנותיה הראשונות היה ראש העיר הראשון של תל-אביב, מאיר דיזנגוף, רוכב על גב חמור בראש הקרנבל, ומכתיר את היפה בבנות העיר ל "מלכת אסתר".

השתייה כדת, משלוח המנות איש לרעהו, המתנות לאביונים, ואכילת "אזני המן" – אלה היו ממנהגי החג המסורתיים בכל קהילות ישראל משכבר הימים, שנאמר: "גדולה הלגימה שמקרבת את הלבבות ואת הרחוקים" (סנהדרין ק"ג).

ההתחפשות ו "הכאת המן" הם מנהגים מאוחרים יותר, שבימי קדם עוררו התנגדות, הן מצד השלטונות בארצות בהם ישבו יהודים, והן מצד חכמי התורה. הראשונים, כמו תאודוסיוס ה-11, ששלט בסוריה בסוף שנת 410 לספירה, אסרו זאת מטעמים "פוליטיים", ואילו חכמי התורה התנגדו לכך בהסתמכם על מסכת סנהדרין, דף צ"ו, בה נאמר כי "מבני בניו של המן למדו בבני-ברק". כלומר: אמנם נכון שהמן גזר שלא יעסקו יהודים בתורה, אבל בני בניו שהתגיירו, למדו תורה בישיבות בני ברק, ואפילו לימדו תינוקות של בית רבן בעיר זו. מכאן, שאין המן ובניו ראויים למלקות.

נוהג פורימי נוסף שרווח בגולה, היה ה "פורים שפיל" – משחק הפורים. שחקנים עממיים וליצנים היו מסתובבים ברחובות, במקומות ציבוריים ובבתי יהודים עשירים, שרים ומנגנים, ובתמורה היו זוכים לפרוטות צדקה.

בישיבות הליטאיות בגולה היה נהוג למנות את אחד התלמידים הליצנים ל "רב פורים" – רב ליום אחד, במקום ראש הישיבה. ביום זה הורשה ה "רב פורים" לעקוץ ולמתוח בקורת, ואפילו קטלנית, על ראש הישיבה הנערץ, ואיש לא מחה על כך, כי בפורים הכל מותר.

שכונות ירושלים

בעקבות חג הפורים המקורי, המסמל, כידוע, את נס הצלת יהודי פרס מהשמדה, נהגו בכמה קהילות ישראל לחגוג חגי פורים מקומיים או משפחתיים, סביב מקרים משמחים של מעשי נסים והצלה. כך חגגו "פורים אדום" באלג'יר, בי"ד חשוון שנת ש"א, 1540; פורים בגדד בי"א באב תצ"ב, 1733; פורים טבריה, בז' אלול תה"ג, 1743; פורים קובנה (ליטא) באדר תקמ"ג, 1783; פורים של רומי, בשבט תקנ"ג – 1793; פורים מצרים (קהיר בכ"א אדר, רפ"ד, 1524.

בחגיגות פורים אלה היו נוהגים ביטול מלאכה, סעודות מצווה, ומשלוח מנות ומתנות לאביונים. היו גם מהדרים שאמרו "הלל", שכידוע אינו נהוג בפורים המקורי.

ואם מדובר בפורים, מן הראוי לספר אותו סיפור ירושלמי, מן הישוב הישן, שטעמו עומד גם בימינו: בשנת תרפ"ז (1927) הועבר בית היתומים דיסקין (מיסודו של הרב יהושע לייב דיסקין, מנהיג הישוב הישן, שהיה מכונה "הרב מבריסק") ממקומו במרכז העיר (ליד "בנק טפחות" כיום) לגבעה הסמוכה לשכונת "גבעת שאול".

משהגיע פורים, נתעוררה בעיה הלכתית בבית היתומים, שהיה מרוחק למדי מכל בניני העיר: מתי לקרוא את המגילה ולחגוג בו את החג – בט"ו-באדר, כנהוג בירושלים, בי"ד באדר, כמו בערי הפרסות, או בשני הימים כאחד, מחמת הספק.

במחלוקת לשם-שמים זו התערבו שני רבנים ירושלמיים : הרב מיכל טיקוצינסקי, ראש ישיבת "עץ חיים", ומחבר "לוח ארץ ישראל", שקבע כי גבעת-שאול אינה ירושלים, ויש, איפוא, לחגוג בבית היתומים כבתל-אביב, והרב רפאל קצנלנבוגן, מנהל בית היתומים, ומגאוני ירושלים, שטען כי גבעת שאול אמנם נכללת בירושלים, ולפיכך יש לחגוג בבית היתומים כבירושלים.

כיוון ששני הרבנים התקשו להגיע להסכמה, הוחלט שהרב קצנלנבוגן, ממקימי העדה החרדית בירושלים, יפנה לרב יוסף חיים זוננפלד, רבה הראש של העד החרדית בעיר דאז, ואילו הרב טיקוצינסקי יפנה אל הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהיה רבה הראשי של ארץ-ישראל.

וכך עשו. מששב הרב טיקוצינסקי מביקורו, סיפור כי הרב קוק אמר לו כדברים האלה: יש לנו מגמה קדושה להרחיב את ירושלים, ולכן כל בית ואתר הסמוכים לעיר, דינם כדין ירושלים. ואילו הרב קצנלנבוגן הביא את תשובת הרב זוננפלד, שפסק אף הוא כי דינו של בית היתומים הוא כדין ירושלים, שאם לא כן, יש להחזיר מיד את המוסד ואת חניכיו לבנינים הקרובים לירושלים, או לבניין אחר במרכז העיר, שהרי הרב דיסקין התכוון שהמוסד שהקים יהיה בירושלים גופא.

לאור הסכמה זו, חגגו אז וחוגגים גם כיום את חג הפורים במוסד דיסקין בט"ו באדר, וכך גם נוהגים בכל השכונות החדשות הסמוכות לירושלים.