"אנא רחם על עבדיך העניים, היושבים על צלע הר-הזיתים"

לפני 120 שנה התיישבו בסילואן כמה מאות יהודים מתימן. במכתבים נואשים שהריצו לרב הספרדי הראשי של לונדון, הם מתארים את הסבל שגורמים להם התורכים ו"הגויים הארורים", ואת התנכרותה של העדה הספרדית בירושלים.

במלאות 26 שנים לאיחודה של ירושלים, מן הראוי לשוב ולהזכיר את התלאות והמצוקה שליוו את ראשוני המתיישבים היהודים, יוצאי תימן, בכפר סילואן, הוא כפר השילוח, לפני 120 שנה.

בחוברת "יפוצו מעיינותיך", היוצאת לאור בירושלים העתיקה, בגליון של חודש ניסן תשנ"ג, מספר צבי אלון על קורות אותם מתיישבים, בהתבססו על צרור מכתבים, שנמצאו בארכיונו של רבה הספרדי לשעבר של לונדון, ד"ר משה גסטר (1939-1856).
גסטר היה אחד מארבעה מכותבים (יתר השלושה: הראשון לציון, הרב אליהו פניז'יל מירושלים;, הרב אליהו חזן, מי שהיה נכדו של הראשון לציון, הרב חיים דוד חזן, רבה הראשי של יהדות לוב ומצרים; דב פרומקין – 1914-1850 – עסקן וסופר עברי, עורך השבועון הירושלמי "חבצלת", שסייע בהקמת הישוב בשילוח. בנו, גד פרומקין – 1960-1887 – היה השופט היהודי הראשון בארץ ישראל בתקופת המנדט).

במכתב מבית הסוהר, בו נכלאו המתיישבים משום שנבצר מהם לשלם מסים לשלטון הטורקי, הם קוראים לעזרת הרב פניז'יל:
כך נפתח המכתב, והוא ממשיך בסיפור המעשה:
"בימי הרבנים הקדומים", ממשיכים ומלינים הכותבים, "לא הציקו לנו כל הצרות הצרורות, והיו משלמים כל חוקי המלכות בעבורנו".

במכתב אחר הם כותבים: "אנחנו מתחננים לפני מעלתכם , לזכות אותנו לצאת (מבית הסוהר) לקיום מצוות שבת, כי ידוע ומפורסם, שהמקום שאנחנו בו, אפילו ברכה אחת לא נוכל להוציא מפינו".

בהשלמה למכתב אל הרב פניז'יל, שהעתק ממנו צורף למכתב אל הרב גסטר, נאמר:
המשכו של אותו מכתב מלמד על הסכם שנחתם בין תושבי "עזרת נדחים" לבין השלטון התורכי, לפיו ישולם הכסף לשיעורים. "הסכמנו כל הקהילה, שנמכור כל המושבה הנזכרת סילואן, וכל בתי משכנותינו לגויים". חתומים על ההסכם: סלאח בן יצחק טביב, יחיא בן-אברהם אלמליח, שלם חסן, שלמה בן יוסף חאזי, ופקידי ומורשי הקהילה בסילואן.

תגרת הגויים

במכתב שנשלח אל הרב אליהו חזן, עם העתק לרב גסטר, נכתב בין היתר:
במכתב נוסף, שכותרתו: "עזרנו בשם השם עושה שמים וארץ, צעקת דלים ואביונים", נכתב:
עוד מספרים הכותבים במכתבם, כי השלטונות דורשים מהם גם מס צבא (עסכריה) ומסים נוספים, "אילו לא די לנו צער גדול דחקינו".

גם על אחיהם הספרדים מתלוננים התימנים:
ותלונה נוספת:

רוח חזק ודלף טורד

הרב הראשי פניז'יל – כותב צבי אלון בחוברת – לא סייע לתימנים, משום שלא השתייכו לקהילתו הספרדית. דווקא פרומקין האשכנזי נחלץ לעזרתם, והחל בכך מיום שעלו לסילואן. בה' סיוון תרמ"ד פירסם בעתונות "חבצלת" רשימה תחת הכותרת "אחינו בני תימן", בה סיפר לקוראיו על צרותיהם של המתיישבים, על הניסיונות הראשונים לשכנם בקולוניא (מוצא) ובירושלים. "בועז הבבלי", כותב פרומקין, "נתן ל-18 משפחות כברת ארץ בקרקע אחוזתו, בשיפולי הר הזיתים, לבנות להם בתים. במקום האחרון כבר החלו אחדים מהם לחפור יסודות לבניין, כי ישר הוא פניהם, כי על מי שילוח ישכון וקרוב הוא לעיר".

התימנים התישבו סמוך למערות-הקבורה, בהן מצאו מחסה זמני, עד לבניית בתיהם, בסיוע כספיו של הגביר קלמן ואלרייך מלונדון.

ברשימתו קורא פרומקין לתורמים נוספים לשלוח תרומותיהם לתימנים, ומודיע כי ועד חברת "עזרת נידחים" יבצע את המלאכה הקדושה כאשר יגיעו הכספים.

בי' חשון תרמ"ה מדווח עיתון "הצבי" על הנחת אבן הפינה לישוב, ובכ"ה בכסלו נחנכים בו שני הבתים הראשונים, והם נקראים ע"ש הנדבנים, הרב אלפנדרי, יוסף הלוי קוקיא, ויוסף נבון, גיסו של פרומקין. ראשונים זוכים להכנס לבתים "שוכני המערות".

מכתב נוסף, חסר תאריך, שנשלח לרב גסטר בלונדון, מתאר את אופי ואיכות הבתים בישוב: "בניין בתינו בטיט ואבנים קטנים, במחיצות קנים ועצים וסכך, ובכל שנה נופלים, ובפרט בימי הגשמים, לא נוכל ליישב בהם מפני הרוח החזק והדלף הטורד שהוא מחריבן בחיי צער ובסכנה גדולה, חורב ביום וקרח בלילה".

הבתים בהם מדובר, סבור אלון, הם בתים שנבנו בידי אנשי סילואן בעצמם ולא אלו שנבנו בעזרת הציבור.

באותו מכתב גם כותבים מתיישבי הכפר, "המרוחק מירושלים אלפים אמה" על הפחד מחיות ומשודדים. אנחנו, כותבים התימנים לרב גסטר, "מספר ארבע מאות נפשות, והרבנים והכוללים הי"ו אינם מרחמים עלינו כיתר המושבות, אך דוחפים אותנו בשתי ידים, ואינם נותנים לנו זכות ולא חלוקה ולא עזרה ... והעיר הזו סילואן, אין לה שום תיקון מתיקוני שאר המושבות, ביתר שאת וביתר עוז, מצוות עירוב בשבת ומבואות אין לנו". ניתן לשער כי יש לטענות ולתלונות על מה לסמוך, וכי אמנם היו התימנים מקופחים לעומת העדות האחרות בירושלים.

במכתב זה, האחרון, חוזר התיאור על הפרשים התורכים, שבאו לגבות מס בסילואן, והיכו את אנשי הכפר "הכה ופצוע וקשר בחבלים וסוחבים אותם לבית האסורים". ועל רבני ירושלים שעמדו מנגד. "מדוע מראש מקדם", שבים ומתלוננים התימנים, "בימי הרה"ג ראשל"צ יעקב אלישר תנצב"ה, היה חופף עלינו ופורש כנפיו עלינו, והיה משלם כל המיסים השייכים אל הממשלה יר"ה, ואין מגיע לנו שום צער ונזק ... ומיום שנלקח, מצאנו וראינו צרות רבות ורעות צרורות. אתה הגואל, הם פונים בייאושם אל הרב גסטר, "למענך עשה ולא לנו, אנא נלך ואנא נברח".