כבר בשלים לחינוך לדמוקרטיה [06/06/1993] - נח זבולוני - רנ"ז

מדינאים, אנשי אקדמיה ומחנכים מכל העולם יקחו חלק בכינוס הבי"ל לחינוך לדמוקרטיה בחברה רב-תרבותית, שייפתח היום בירושלים. שש שנים עברו מאז צץ רעיון הכנס לראשונה, "אבל", אומרת אוקי מרושק-קלארמן ממדרשת "אדם", ומיוזמי הכנס, "עד 1990 לא הרגשנו שיש לנו די נסיון ושאנחנו יודעים לשאול את השאלות הנכונות. לא הרגשנו בשלים, עכשיו אנחנו בשלים"

ביום ראשון הקרוב ייפתח בירושלים הכינוס הבינלאומי לחינוך לדמוקרטיה בחברה רב תרבותית. בכינוס – אותו יזמו המדרשה לדמוקרטיה ולשלום על שם אמיל גרינצווייג - מדרשת אדם, קרן ברטלסמן שבגרמניה, והקרן לירושלים – ישתתפו נציגים מכל רחבי העולם, והוא יהיה אירוע ללא תקדים בתחום החינוך לדמוקרטיה, שהוא תחום פעילותה המרכזי של מדרשת אדם.

חוברת מיוחדת שיצאה לקראת הכינוס, "כל אדם" שמה, מכילה כתבות וראיונות עם כמה מהמשתתפים בכנס, מהארץ ומחו"ל. אוקי מרושק-קלארמן, המנהלת החינוכית של מדרשת אדם ומיוזמי הכנס, מספרת כי שש שנים עברו מאז צץ לראשונה הרעיון לקיומו. "ידענו שיש צורך בכינוס, אבל לא הרגשנו שיש לנו הנסיון המספיק, שאנו יודעים לשאול את השאלות הנכונות. לא הרגשנו בשלים. כעת אנחנו בשלים".

מרושק-קלארמן רואה בכינוס "הזדמנות חשובה לכולנו, יהודים וערבים גם יחד – לחשוב על הדברים אחרת, וללמוד מהשאלות ומהפתרונות שמועלים בעולם לבעיות, שהן לא כל כך מנותקות מאלה שלנו". יתרה מזו, היא אומרת, "אני מאמינה שכשאנחנו נדרשים להסביר לאחרים את הייחוד שלנו, הדבר מחייב אותנו לחשוב מחדש על ההנחות הבסיסיות שעליהן אנחנו מסתמכים, ובתוך כך, מתוך המגע עם גורמים שמחוץ למערכת, לחשוב אחרת, להכניס לפרופורציות, להעלות פתרונות חדשים".

הדברים מכוונים הן לעניין העומד משנים במרכז החינוך לדמוקרטיה בארץ – יחס הרוב היהודי למיעוט הערבי בישראל – והן לקליטת העליה, נושא שהיום מתמודדות איתו, בהקשר אחר, מדינות רבות באירופה ובחבר-העמים.

"המפגש האוניברסאלי יכול להרחיב בהרבה את המטען הרעיוני לגבי פתרונות אפשריים לחלק גדול מן הבעיות של ישראל", מסכמת מרושק-קלארמן.

בין תיאוריה למציאות

אחמד בדיר מכפר-קאסם, המשמש כרכז מדרשת אדם באיזור המשולש, ופעיל באגודה לזכויות האדם במגזר הערבי, מתאר בחוברת את המכשולים המקשים על החינוך לדמוקרטיה בקרב אזרחי ישראל הערבים, ואת הפער שבין תיאוריה למציאות:

"יש אכזבה ומרירות, הן בתגובות של תלמידים ומורים לפער שבין עקרונות הדמוקרטיה הנלמדים, לבין המציאות הממשית מחוץ לכתלי הכיתה. הדיבורים על דמוקרטיה וזכויות האדם, רק מדגישים לנו כמה אנחנו מקופחים, וכמה המציאות מסביב לא דמוקרטית. הם מציגים את מגילת העצמאות ככלי ריק, בעיקר בכל הקשור לשוויון הזכויות". העיסוק בחינוך לדמוקרטיה, הוא מסביר, "נתפס כפלישה לתחום הפוליטי, לנושאים הרגישים של מהותה היהודית של המדינה, יחסי יהודים - ערבים, אפליה וכו', והתפיסה הזאת מעוררת את החשש, שמא יתדרדר העיסוק בדמוקרטיה למסקנות מסוכנות לגבי אופיו של המשטר בישראל, ולהתבטאויות קיצוניות, העלולות לסבך מורים ותלמידים עם השלטונות, הנעזרים בכוחות הביטחון ועוקבים בדריכות אחר הנעשה בבתי הספר הערביים וברחוב הערבי".

ועוד הוא כותב:

"מורים ותלמידים חוששים להשוות בין עקרונות הדמוקרטיה הרצויים להם, לבין המסורת הדתית, הדוחה פלורליזם. הבעת עמדה דמוקראטית בסוגיות כמו שוויון בין המינים, חופש ביטוי וכיו"ב, תתפרש כפגיעה ביסודות הדת, ותגרום לגירוי ואף לגרוע מכך. מורים חוששים שאם יצליחו במשימתם ויעוררו את תלמידיהם לחשיבה דמוקראטית, יתבעו מהם התלמידים לעמוד בעקרונות שלימדו, והדבר הזה לא יסתכם בדרישה לדמוקרטיזציה של בית הספר, שהיא כשלעצמה תיתפס כאבדן סמכות של המורים והמנהלים, אלא יגלוש גם לתחום היחסים בתוך משפחתו של התלמיד המאמץ את ערכי הדמוקרטיה. התוצאה עלולה להיות עימותים קשים עם מבנה המשפחה הערבית והחברה הערבית, שאינן מושתתות על ערכים דמוקרטיים דווקא". על רקע הקשיים האלה, ולנוכח המצב המדיני הקשה באיזור, לאחר יותר משנתיים של אינתיפאדה פלסטינית בשטחים, מספר הכותב, "היה דרוש לנו, למדרשת אדם, אומץ רב כדי להחליט בשנת 1990 על קיום כינוס בינלאומי לחינוך לדמוקרטיה, דווקא בישראל ודווקא בירושלים. המדרשה סיכנה מוניטין של שנות עבודה פוריות מאד, בקרב יהודים וערבים, כאשר הכריזה על קיום הכינוס. היא הסתכנה בחרם של ארגונים ומוסדות מחו"ל, בשל התרחשויות הדמים בשטחים, בחרם מטעמים דומים ומתוך מחאה וייאוש של המחנכים הערבים בישראל, ובחרם פוליטי של הימין הישראלי, כולל משרד החינוך, שהיה אז בידי ממשלת הליכוד. אלא שהמוניטין של המדרשה, כארגון לא ממשלתי הפועל בדרכי חינוך, ללא פניות ונגד כל דעה קדושה, למען דמוקרטיה ושלום אמיתיים, הם שהביאו להצלחה המובטחת מראש של הכינוס, ולהיענות העצומה מצד חשובי העוסקים בתחום זה, בארץ ובעולם".

נקודת המפנה

דורון שוחט, מנהל היחידה לדמוקרטיה ולדו-קיום במשרד החינוך והתרבות, עומד בחוברת על תופעות ההקצנה הפוליטית שאפיינו אותנו באמצע שנות השמונים, ושהיו נקודות מפנה בהתייחסות של קברניטי מערכת החינוך ומעצבי מדיניותה, אל החינוך לדמוקרטיה ובחשיבתם עליו.

עד אותה תקופה, כותב שוחט, סברו מקבלי ההחלטות במערכת, כי על העיסוק החינוכי בדמוקרטיה להתמצות בעיקר בתכניות הלימודים באזרחות, ולצידן פעילויות לא פורמליות, שיש בהן כדי לפתח את תודעת הדמוקרטיה אצל בני הנוער. פעילויות מעין אלה אמנם התקיימו במוסדות החינוך ובתנועות הנוער. אבל

"התעצמות תופעת הכהניזם, לצד תוצאות מדאיגות של סקרים, שהראו הקצנת עמדות אצל בני הנוער, הביאה מחנכים ומנהלי מוסדות חינוך, מעצבי מדיניות חינוכית, פעילי ארגונים שונים ופוליטיקאים, להכרה שיש להגביר ולמסד את החינוך לדמוקרטיה ולדו-קיום, ולעודד את העוסקים בחינוך להתמודד התמודדות אמיתי עם השאלות השונות שהעיסוק הזה מעורר. ואכן, שנת 1985 הוכרזה כשנת החינוך לדמוקרטיה בישראל במערכת החינוך, ושנה לאחר מכן אף הוקמה יחידה מיוחדת לטיפול בחינוך לדמוקרטיה ולקידומו. שני אלה הדגישו בפני המורים והתלמידים את חשיבות הנושא. קיומו של המפגש הבינלאומי הזה, לצד מלאת עשור לאחת מתופעות ההקצנה הבוטות ביותר בשנים האחרונות – הירצחו של אמיל גרינצוייג - הם לנו בבחינת שעת כושר לעיון מחודש בשאלות מפתח, ולהצגת עמדתו העכשווית של המשרד בשאלות אלה".

בשיחה עם פרופ' ואצלב פריץ', מרצה באוניברסיטת פראג, לשעבר חבר הפרלמנט הפדראלי של צ'כוסלובקיה, הוא נלהב ליטול חלק בכנס, בו ילובנו נושאים המעסיקים את המחנכים לדמוקרטיה בארצו, ובמזרח אירופה בכלל.

"הבעיה העיקרית בעיני" אומר פרופ' פריץ',

"היא העובדה שבארצנו המושגים הרווחים לגבי דמוקרטיה הם אלו הנובעים מתיאור ארגוני-טכני. אין הערכה מספקת לגבי המשמעות של נכונות כללית של אזרחים להתנהג מרצונם החופשי על פי החוקים, אפילו במקרים שבהם אין איום ממשי של נקיטה באמצעים כנגד מי שמפר אותם. מבחינה זו עדיין ניכרת השפעת המורשת האומללה של המשטרים האוטוריטאריים, והיא מתבטאת במיוחד בהיעדר תחושה מספקת של אחריות היחיד לאקלים של החברה בכללה. היבט זה בא לידי ביטוי בצורות שונות ומגוונות, ברוב תחומי החיים של החברה, ובכל מדינות הגוש המזרחי לשעבר".

מקסין גרין, מהכוהנות הגדולות של החינוך לדמוקרטיה בארה"ב, תישא את אחת מהרצאות האורח בכינוס.

"את הדמוקרטיה יש לראות כקהילה בהיווצרותה", היא תאמר, "ואת בני האדם, יש לתפוס כאנשים בתהליך של התהוות. עלינו ליצור מצבים שבהם אנשים שונים יכולים להיות חופשיים לדמיין ולבחור, לא רק איך הם היו רוצים לראות את עצמם, אלא גם איך הדבר יכול להתבטא אצל אנשים אחרים, בעל רקע שונה, מתוך הסיפורים השונים ומתוך נקודות המבט השונות. חשוב ביותר לייחס כבוד ואמינות לכל סיפור חיים, כדי לעודד תחושה של יכולת עשייה אצל האנשים, שאת עתידם הקיומי יש לראות בהיווצרותה של קהילה חיונית וחזקה".

בן זקונים לא מוכר

רנה יצחקי, מרכזת לימודי דמוקרטיה בסמינר הקיבוצים תל-אביב, אומרת כי

"החינוך לדמוקרטיה הוא גם "בן זקונים" וגם "בן לא מוכר" למערכת החינוך. עדיין לא התפתחה מסורת ושיטה של חינוך לדמוקרטיה. ההימנעות מחינוך פורמאלי מוגדר ומאורגן, נשענה במידת-מה על התמונה, כי מי שמתחנך בסביבה דמוקרטית, ממילא יקלוט את הערכים הדמוקרטיים ויעבירם אל הדור הבא". מתברר, קובעת יצחקי, "שטבע האדם אינו דמוקרטי מיסודו. שאינו עובר בדרך של אוסמוזה. נוסף על כך, קשה להצביע על חברות שהן דמוקרטיות מובהקות עד כדי כך, שעצם החיים בהן יוצרים בני אדם דמוקרטיים, ואם אילו היו כאלה, ידוע לנו שיש צורך להעלות את החוויה לרמה המושגית".

דבורה מאייר, שגם היא תרצה בכנס, היא מאותם אנשים העוזרים להשיב למקצוע החינוך את שמו הטוב, ולמושג "הומניזם" את משמעותו האמיתית.

בזכות הישגיה המופלגים בעבודתה החינוכית במזרח הארלם שבניו-יורק, זכתה מאייר ב-1987 במענק נדיב מטעם קרן מק-ארתור.

"עיקר המסר שלי", תאמר מאייר למשתתפי הכנס, "הוא, שהמשימה של יצירת בתי ספר המשרתים מטרות דמוקרטיות, דורשת מערכת חדשה לחלוטין של תבניות. זוהי מטלה שבתי ספר שאנו מכירים לא נועדו לבצע. ביצוע המשימה, חיוני ככל שיהיה, אינו יכול להתרחש במהירות, שכן איננו יכולים לדלג על העבר שלנו, אנו חייבים לבנות על יסודותיו. החינוך לדמוקרטיה דורש יצירת קהילה, שבה מורים ברמות שונות של מיומנות יכולים ללמוד זה מזה, וממומחים בתחומים מסויימים. קהילה מיוחדת כזו צריכה להיות דוגמה לאנשים צעירים באשר לערכים שבהם בית הספר תומך, ובאשר לדרך שבה משתמשים ברעיונות ובמידע לפתרון בעיות חשובות. המפתח הוא יצירת מערכת יחסים שמציבה, הן את הלומדים והן את המלמדים, בקהילה משותפת, כחברים באותו "מועדון לומדים". לשם כך צריך לבנות קהילה שבה כולם יכולים להכיר היטב אלה את אלה, ומעבר לשעות העבודה הרגילות; בה משפחות מרגישות שמכבדים אותן והן אינן מאוימות. קהילה שלבוגריה תחושה של כוח ושל אחריות".