הגיל השלישי בחברת העתיד

"כולם יהיו זקנים" - זהו המוטו של ארגונים שונים הנלחמים למען ביטול גיל הפרישה; לקראת המאה ה-21, כשהולך וגדל אחוז בני ה-65 ומעלה בקרבנו, צריכה החברה לשנות את גישתה לזקנה: לא עוד המתנה ממושכת למוות, אלא תקופה אקטיבית של יצירה, עבודה ותרומה לחברה, עם הרבה נסיון וזמן

"כושים לעולם לא יהיו לבנים; נשים לעולם לא תהיינה גברים; אבל כולם יהיו זקנים" – אימרה זו היא המוטו של מאמר על זקנה שפירסמה מרגרט קון, יו"ר הפנתרים האפורים.

לו היה גתה יוצא לגמלאות בגיל הפרישה של 65 – גיל הפרישה הרשמי בארצות הברית ובארץ – לא היתה מגיעה לסיומה יצירת המופת שלו "פאוסט"; לו פיקאסו, ברנרד שו, המשורר הגדול ייטס – שבתקופה האחרונה של חייו חיבר את "ברבורי הפרא שבקול", קובץ של שירים המפארים את הספונטאניות – ועוד רבים וטובים היו מפסיקים ליצור בגיל 65, היה העולם מפסיד כמה מיצירות המופת עליהן הוא גאה היום.

לדוגמה, לו המדענית הידועה ברברה מקלינטון בת ה-79 היתה פורשת מן המעבדה בגיל 65 היא לא היתה זוכה בשלושת הפרסים הגדולים שקיבלה השנה עבור מחקרה המהפכני בתורת הגנטיקה, ולו רונאלד רייגן היה פורש מהחיים הפוליטיים בגיל 65 לא היה נבחר לנשיא ארצות הברית.

מרגרט קון, יו"ר הפנתרים האפורים, פירסמה את מאמרה על הזקנה ועל פרישה בעיתונות בחו"ל וב "מדור לדור", ביטאון גמלאי הסתדרות הפועל המזרחי בארץ.
רשות הדבור למרגרט קון, השואלת: האם בתקופת הזקנה, או הגיל השלישי, טמונים יותר כוחות יצירה וכשרונות מאשר לימדונו? אכן המודעות שהגיל השלישי אינו בהכרח עונש, אלא עשוי להוות תקופת יצירה, שהוא אינו מסמל סוף, אלא עוד שלב בדרך, חודרת יותר להכרת העולם המערבי. וטוב שכך, שכן אנחנו חיים בחברה מזדקנת.

תוחלת החיים בימינו גבוהה ב-30 שנה משהיתה ב-1900. שיעור הילודה פוחת ותמותת התינוקות פוחתת. בפעם הראשונה בהיסטוריה, עולה מספר האנשים בעולם מעל גיל 65 על מספר הצעירים. המספר ההולך וגדל של המזדקנים בארצות הברית משנה את פניה של החברה האמריקאית. אם ב-1900 היה פנסיונר אחד על כל 20 אמריקאים, בימינו יש פנסיונר אחד על כל עשרה ובתחילת המאה הבאה יהיו, אומרת הסטטיסטיקה, אחד על כל 6! בין השנים 2010 ל-2030, כשהתינוקות הרבים שנולדו לאחר מלחמת העולם השנייה יגיעו ליל 65, יחולו אף שינויים מרחיקי לכת יותר במבנה החברה.

לאור מציאות חדשה זו חייבת החברה בימינו לדאוג שהשירותים הסוציאלים והבריאותיים לפנסיונרים, העומדים הרבה פעמים בסכנת קיצוץ, לא ייפגעו. ויתרה מזאת: יש לשנות באופן מהפכני את עמדתנו לגיל הזקנה, ויפה שעה קודם. שכן במוקדם או במאוחר נגיע לשם כולנו. הוכחות רבות מעידות, שהתקופה שלאחר גיל 65 אינה חייבת להיות ציפייה ממושכת למוות. אנחנו גם לא חייבים לבלותה במשחקי קלפים, בישיבה פאסיבית מול מסך הטלוויזיה, בשמרטפות לנכדים או בביקורים אצל רופאים.

תקופה זו, בה האחריות לגידול הילדים, לקריירה ולביסוס כלכלי כבר אינה עומדת בראש דאגתנו, שיכולה להוות סיום בודד ועצוב, יכולה גם להיות תקופה של חופש גדול אמיתי: לא זמן מבוטל, אלא זמן יצירתי ופורה, בו ניתנת לאדם האפשרות להסיק מסקנות מעברו העשיר ולהגיע למודעות עמוקה יותר, ועל ידי כך להבנת חיים מלאה יותר. כדי להגיע להבנה זו, יהיה עלינו לעבור שינוי פסיכולוגי עמוק, שאם לא כן, ובטרם נהיה מוכנים לכך, נעמוד בפני העובדה שהחברה סביבנו נמצאת בתהליך של שינויים קיצוניים.

כבר היינו עדים לתופעה, שיותר ויותר אנשים מגיעים לגיל פרישה כשהם בריאים בנפשם ובגופם. ביניהם מצויים מורים, פרופסורים, רופאים, עיתונאים, מהנדסים, בעלי השכלה גבוהה ובעלי מקצוע מעולים, שאינם מוכנים לפרוש בקול דממה דקה ולוותר על תפקיד אקטיבי בחברה. לעומת זאת, בתקופה של שפל כלכלי, של אינפלציה וחוסר עבודה, לא תהיה החברה מסוגלת לתמוך במעמד הגדל והולך של אנשים שאינם עובדים. כבר קיימת תביעה מוגברת בחוגים שונים בארצות הברית לצמצם את הביטוח הלאומי לזקנים. מצבים אלה גורמים למתחים חברתיים וכלכליים שונים העלולים לפעול כפצצת זמן, אם לא יימצאו להם פתרונות.

במשך שנים שמה החברה האמריקאית דגש על נעורים. להיות צעיר, פירושו להיות בריא, יפה ומלא מרץ. להיות זקן, פירושו היה להיות חולה, מכוער ומיותר. בחברה האמריקאית של 200 השנים האחרונות הכל היה צריך להיות צעיר וחדש, והיתה לכך סיבה היסטורית. כדי להתקיים ביבשת האמריקאית החדשה ולהקים מדינה חזקה ועצמאית היה על המהגרים האמריקאים להפנות גבם למסורת האירופית בת מאות השנים ולדחות את העבר. ביבשת החדשה, הכל היה צריך להיות מכוון להווה ולעתיד ...

אך לאחר 200 שנה של סגידה לאלוהי הנעורים, התברר שאפילו הצעירים האמריקאים מתחילים להזדקן והצעירים שהזדקנו מאיימים להפוך על-פיה את תורת הנעורים האמריקאית, לפיה האמריקאים אינם מזדקנים – הם רק "מתבגרים".

לפי מחקר האריס, שנערך לפני זמן קצר, נשאלו 3,500 צעירים וזקנים ברחבי ארצות הברית, כיצד הם רואים אנשים זקנים. התוצאה היתה מאלפת. הצעירים ראות את הזקנים כאנשים עניים, נזקקים, חלשים ומסכנים. לעומתם ראו הזקנים את עצמם בדיוק בצורה הפוכה: בעלי כושר רוחני וגופני, בעלי מרץ, נסיון ותבונה יתירה. ז'אנט סיינר, העומדת בראש המחלקה לפנסיונרים בעיריית ניו-יורק, טוענת ששינוי תדמית הזקנה יהווה את אחד הנושאים המרכזיים בעשור הבא. היא עצמה משקיעה מאמצים ומשאבים רבים כדי להחזיר את הזקנים לפעילות אקטיבית ומקצועית בחברה, שזרקה אותם מתוכה ברגע שהגיעו לגיל 65.

הפנסיונרים יכולים לתרום ממה שיש להם בשפע ולצעירים יש כה מעט: זמן. וכך להעניק אהבה ודאגה לאנשים שכל כך זקוקים לכך. הם עובדים בבתי ספר לילדים מפגרים, בבתי חולים לנכים ולחולי נפש ומלמדים ילדים טעוני טיפוח. בפגישתנו עימה סיפרה ז'אנט סיינר על מאמציה להגדיל ולהרחיב את מקומות העבודה לפנסיונרים, על ארגון קורסים מיוחדים שיאמנו אותם למלא משרות להן זקוק הסקטור הפרטי – נותן העבודה העיקרי בארצות הברית.

ביריד הנקרא "הכושר הוא ללא גיל" נפגשו 2,200 איש שהיו מעיל גיל 65 עם ארבעים נציגים של חברות גדולות, במטרה למצוא אינטרסים משותפים. גילינו, היא מספרת, שבנקים רבים זקוקים לפקידים וחברות רבות זקוקות לעזרה משרדית. כך אירגנו מסלול מיוחד בשני בתי ספר למזכירות, בו יוכלו הפנסיונרים ללמוד את הכישורים שיהפכו אותם ל "מזכירים". הקבוצה הראשונה, של 25 איש, כבר מועסקים.

האם בחברת העתיד יבוטל גיל הפרישה? זו שאלה שרבים שואלים ומטרה שרבים נאבקים למענה. בחברת העתיד, אומרים העתידנים, תהיינה בפני האדם דרכים רבות ושונות מהן יבחר את הדרך בה יוכל לחיות חיים מלאים ומאושרים עד יומו האחרון.