במקום נישואים כפולים

בקיבוצים נמאס מזמן מהצורך לערוך לחוד טקס חופה באחת הערים ואחר כך את המסיבה לחוד בקיבוץ; כאן נכנס לתמונה נתן קויפמן, חבר הקיבוץ הדתי סעד, שבימים אלה סוגר שיא: 750 חופות שערך בקיבוצים, במשך 29 שנות פעילות

נתן קויפמן, חבר קיבוץ סעד (הקיבוץ הדתי), ראוי להיכנס לספר השיאים של "גינס", בזכות מספר החופות שערך בקיבוצי הסביבה של התק"ם והקיבוץ הארצי של "השומר הצעיר" ; 750 חופות וקידושין במשך 29 שנים.

קויפמן הגיע להכרה כה רבה בקיבוצים, עד שכאשר הוא מסדר את הקדושין, הקהל שר, באילתור קטן: "קול ששון וקול שמחה קול נתן וקול כלה". נתן הוא מוסד בפני עצמו ומקובל על כל אנשי הסביבה, לרבות הקיבוצים החילוניים. על הפרופיל של נתן קויפמן, בן 70, מוסר "עמודים", ביטאון הקיבוץ הדתי.

היה זה קיבוץ דורות (תק"ם) שהיה הראשון שהכתיר את קויפמן כרב מסדר חופה וקדושין רשמי. בדורות עמד 29 שנים זוג להיכנס בברית הנישואין. הפרוצדורה היתה כזאת: הזוגות היו נרשמים במועצה הדתית שדרות הסמוכה, שם היו עורכים את הטקס הדתי, ואילו את מסיבת החתונה עצמה היו עורכים "כדת וכדין" בקיבוץ עצמו. תהליך זה גרם לטרדה מסויימת, ולכן מצאו פתרון לבעיה זו בקיבוצים עצמם.

כאמור, אותו זוג בקיבוץ דורות היה הראשון ששבר את המסורת. אנשי הקיבוץ פנו ליוסף גינסברג, חבר קיבוץ סעד, שעבר ב "עוף קור" והיה ידוע כתלמיד חכם ואיש "כלי קודש" שהיה בקי "באותיות הקטנות". הם ביקשו מגינסברג שימצא מישהו בקיבוץ שלו שישיא את הזוגות הצעירים של קיבוץ דורות מבלי שיצטרכו לערוך נישואים "כפולים".

גינסברג פנה אל נתן קויפמן, בעל תקיעה ידוע מקיבוץ סעד. קויפמן הסכים עקרונית, אבל היה צריך לקבל אישור על כך מהרב של שדרות. לאחר שיחה עם הרב, ניתן לקויפמן האישור הנדרש לסדר חופה וקידושין.
וכך התחילה, לפני 29 שנים, הקריירה "הרבנית" הסבוכה למדי של נתן קויפמן. בקיבוץ רוחמה של הקיבוץ הארצי התלבטו הרבה שנים אם להזמין את קויפמן לסדר קידושין לחברי הקיבוץ. הם גיששו כמה פעמים ובדקו אם קויפמן מקפיד על כל "הפיציפקס" הדתיים, כלשונם, הקשורים לטקס הנישואין. כשהתברר להם שאכן כך, עדיין לא התקשרו אליו, אבל לאחר שנתיים באה ההזמנה מרוחמה ומכיוון בלתי צפוי לגמרי: גיורת שעמדה להתחתן עם בן קיבוץ רוחמה ביקשה לקיים חופה וקידושין כדת וכדין.

לא עזרו הטענות והנימוקים של הקיבוץ בגנות הטקס ה "קליקרלי"; הנערה התעקשה. בסוף הגיעו לפשרה, שהחופה תיערך ליד בית המשפחה המאמצת של הקיבוץ ולא במרכזו, וקויפמן יהיה מסדר הקידושין. לחופה הגיעו מעטים, בעיקר חבריו של החתן, אבל נתן זוכר שראה חברים ותיקים של הקיבוץ מאזינים מרחוק למלים הישנות המוכרות להם ו "מציצים" לטקס החדשני בקיבוץ.

אחרי החתונה ברוחמה הגיעו פניות רבות אל קויפמן מצד בני המשק ברוחמה, שרצו חופה וקידושין כדת וכדין. הדבר עורר סערה ומספר אסיפות ברוחמה הוקדשו לנושא זה. בסופו של דבר נפלה בהצבעה הכרעה ברוב זעום, של הצעירים בעיקר, לטובת החופה המסורתית.

מאז זורמות ההזמנות מרוחמה ומקיבוצים אחרים של השומר הצעיר ללא הפסק.
בקיבוץ נוסף, זיקים, נזכר קויפמן כאשר בפעם הראשונה קיבל הזמנה לסדר חופה וקידושין ניגש אליו המזכיר של הקבוץ ושאל אותו לפני החופה, כמה זה יעלה. התשובה היתה: 4000 לירות טבין ותקילין. המזכיר החוויר ונדהם: "אני רגיל לשלם משהו, אבל סכום עתק כזה?!" הרגיעו אותו ואמרו לו: הכל מעשה לשם שמים ולשם מצווה ואיננו לוקחים פרוטה.

את כל העניינים היה מנהל יוסף גינסברג, גם הוא דמות מוכרת באיזור. גינסברג גם נהג להגיע לכל החופות שערך קויפמן פעם אחת כאשר החליט להפסיק את נסיעותיו לחתונות, הפסיק אותן גם קויפמן. המשקים באיזור הפעילו מסע שכנוע על גינסברג, ושניהם חזרו לפעילות.
במשך שנים רבות היה גינסברג שותף נאמן בעבודת הקודש של נתן, ושלא על מנת לקבל פרס.

קויפמן נוהג להזמין את הזוג לביתו לפני הנישואין ומשוחח איתם. הוא מסביר להם את הטקס עצמו, מציע לכלה המיועדת לטבול במקווה טהרה ערב החתונה, מראה לחתן את הטקסט של "אם אשכחך", כדי שיידע במה מדובר ויוכל לקרוא אותו כראוי מתחת לחופה. הוא גם דואג לעדים כשרים שומרי תורה ומצוות, שיחתמו על הכתובה.
אם אין לזוג עדים כאלו, הוא מביא איתו חבר נוסף מקיבוץ סעד ושניהם חותמים. לפנייתו של נתן לשמש עדים בשעת הצורך נענו 87 חברים מסעד, אבל נתן מקפיד למצוא עדים כשרים אם הדבר אפשרי.

קויפמן מדגיש, כי כאשר הוא שואל אם העד הוא שומר מצוות, הכוונה היא לשמירת שבת וכשרות, ואין זה מחובתו לבדוק בציציותיו של העד ולחפש עילה לפסילה, מכיוון שהנישואין מתקיימים במקום שאורח חייו אינו נראה בעיני הרב.
ובכל זאת, מה המיוחד בטקסים שעורך קויפמן? הוא מדגים את התהליך: בתחילת המעמד הוא מעמיד את בני הזוג ומלוויהם לא זה בצד זה, כפי שנוהגים לרוב, אלא זה מול זה, ומברך את ברכת האירוסין, ברכת הגפן וש "אסר לנו את הארוסות" וכו', ורק אחרי ענידת הטבעת הוא מבקש מהם לעמוד יחד מולו, כדי להדגיש שבעצם היום אנחנו מחברים שני מעמדות שבעבר היו מעמדות נפרדים.

את הכתובה הוא קורא כמובן בעברית (המקור הוא בארמית), ומקדים לשמות החתן והכלה את התארים "חבר" ו "חברה" (ברוח החברה הקיבוצית) במקום מר ומרת. אגב, את הכתובה כותב נתן בעצמו (יש לציין כי הוא גם סופר סת"ם) על נייר דמוי קלף, כשהוא מוסיף את הפרטים הנחוצים ביום החתונה עצמו והם משתלבים בטקסט כאילו נכתבו מראש. את הכתובה נותן החתן לאשתו הטרייה כ "שטר ביטחון" למשמרת.
במהלך הטקס נוהג קויפמן להזכיר לכלה את שם משפחתה החדש ולהשתעשע בגימטריות של שמות של בני הזוג. הקהל, מסתבר, אוהב את זה ומגיב במחיאות כפים סוערות.

יש גם תקריות, לעתים מבדחות לעתים מצערות, בעיקר סביב הסכום שנרשם בכתובה. הסכום המקובל הוא פעמיים ח"י (36) אלפים. פעם נזכר נתן, במהלך הכתובה לא הסכימה הכלה לסכום. היא טענה בכעס: "זה מה שאני שווה לך?" והתעקשה על 150 אלף ש"ח. נתן חשש שהעניין הולך להסתיים בכי רע, אבל בסוף הם התפשרו.
קויפמן הכניס גם כמה שינויים בהקראת סכום הכתובה, בגלל הפרעות שגוררות קריאה בקול של הסכום בכתובה (התפעלות כשהסכום גדול ושריקות בוז בסכומים קטנים). הוא החליט להסתפק במלים: "בסך המוסכם על בני הזוג" ולקהל נותר אלא לנחש.
נתן מחתן היום מרביבים בדרום עד גברעם בצפון, לפעמים עד שלוש חתונות בשבוע. כשהוא נשאל למה לו כל המאמץ הזה, הוא מסביר: "אני רואה בזה קודם כל קיום מצווה. חשוב לי שאנשים יתייחסו בכבוד למעמד מכובד זה, ויש בכך גם תרומה ולו זעירה לקירוב לבבות".

הצעירים, לדבריו, דווקא מעוניינים מאוד בטקס הדתי; כ-80 אחוז מהכלות שהוא משיא טובלות במקווה ערב חופתן. עם זאת, קויפמן אינו משלה את עצמו שיש כאן תהליך של חזרה בתשובה או ביטוי צניעות, אבל הוא משוכנע שהוא יכול לגרום להם לאהוב את הטקס הדתי – וזאת התרומה הצנועה שלו.