הנוצריה סופיה קלמנס מקטוביץ בפולין ונכדיה היהודיים בירושלים

בעיתונות הפולנית פורסם ראיון עם ישישה נוצריה הגב' סופיה קלמנס, המתגוררת בקטוביץ. לפי מה שפורסם בעיתונות הפולנית, ראוי להעניק לאשה נוצריה זו את התואר הגבוה: חסידת אומות העולם.

במרתף בית ברחוב דזמאלה 5 בקאטוביץ מתגוררת הישישה. באותו המרתף היא גרה זה עשרים שנה, מבלי שהכניסה בו כל שינויים. רק תמונה קטנה נוספה ע"י האיקונין שמעל מיטת הזקנה, תמונת שני ילדים צברים ישראליים שחרחרים. - אלה הם "נכדי" - אומרת סופריה קלמנס, כשהיא מראה על התמונה.

סופיה קלמנס עומדת בקשרי מכתבים עם נכדיה היהודים בירושלים. מתוך צרור מכתבים שסופיה מקבלת באופן קבוע מ "בנה" שמואל רון (רוזנצוייג) בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים, ומפקח בלשכת הסעד בבירה, מוציאה הזקנה מכתב קצר, בשפת עבר, שקיבלה מ "נכדיה" שבירושלים.

מה כותבים ה "נכדים לסבתא" ?
בוודאי אלה הם שמות הלקוחים מהתנ"ך - אומרת סופיה הנוצריה האדוקה, שכל ערב לפני לכתה לישון קוראת כמה מפרקי התנ"ך ו "הברית החדשה" ... הם שואלים - מוסיפה סופיה - אם אני מסכימה להיות הסבתא שלהם. בוודאי! אינני חושבת אחרת, אני הסבתא והם הנכדים ... אדק שלי, הלא תמיד הוא קרא לי אמא! ולא אחרת.

מיהו אדק? אחרי שסופיה מנגבת את דמעותיה שהוזילה עם קריאת מכתב נכדיה, שהוקרא לה ע"י מתורגמן, היא מתחילה לספר את תולדות "בנה".

הכרתי את שמואל רון שקרא את עצמו בשם אדק, זאת הייתה הכרה מקרית. באחד מימי הסתיו כמה ימים לפני "ראש השנה" היהודי בשנת 1942. ערב אחד פגשתיו מתהלך ברחוב והוא אז נער בן 17. לשאלתו אם ידוע לי על מקום לינה - וראה זה פלא, אומרת סופיה, במבט הראשון הוא עורר בי רחמים - עניתיו "תוכל ללון בביתי".

אחרי שנח כשעה בביתי הרגשתי באי מנוחה שתקפה אותו ופחד נסוך היה על פניו. הוא לא נתן בי אמון, שמא נסגיר אותו לידי הגרמנים. אולם אחרי זמן מה, הוא נעשה יותר נועז ושאל אותנו מה היינו עושים לו ידענו כי הוא יהודי.
בראשונה, מספרת סופיה, בהלה תקפה אותה ואת משפחתה, ביודעם מה צפוי להם עבור נתינת מחסה ליהודי. אולם אחרי כמה רגעים אמר לו - לדבריה - אין אני מבקשת ממך תעודת לידה, יען כי כל בני אדם נבראו בצלם אלוקים ... והבאים בצל קורתי, בעת צרה ומצוקה, מובטחת להם עזרתי.

כעבור כמה ימים בביתה של סופיה, הרגיש אדק את עצמו כמו אחד מהמשפחה, ואז סיפר להם על חבריו וכי הוא מוכרח לבוא לעזרתם. הוא שאל את סופיה אם גם הם יכולים למצוא מקלט בביתה. אחרי שנתתי את הסכמתי, מספרת סופיה, הביא אדק לביתי את אדלה ואת דורקה, שתי בנות יהודיות, יפות ונחמדות.

גבורתן של בנות יהודיות

היא ממשיכה לספר: ילדות אלו היו גיבורות ממש, תפקידן היה מסוכן מאוד. הן הלכו לגטו סוסנוביץ יחד עם אדק והוציאו משם קבוצות יהודים.

אלקים אדירים! מצטלבת סופיה, אדק שלי הציל מאות יהודים אפילו מן התופת שנקרא בג'ז'ינקה. לביתי ששימש תחנת-מעבר, הביא כל קבוצה שהייתה מונה 8-10 אנשים. בבואם לביתי היו מתרחצים, מתלבשים ומקבלים תעודות מזויפות, אחרי שהיו נחים כמה שעות, היו יוצאים בלווית בתי, שהייתה אז רק בת 15, לתחנת הרכבת ברינוב, ומשם ישר לבילסק, מקום שחיכה להם מצ'יסלב קובליץ. הוא היה מפגיש אותם עם מבריחי הגבולות על מנת להעבירם לצ'כוסלובקיה. מצ'כיה היו עוברים דרך הונגריה לטורקיה, בדרכם לארץ-ישראל.

סופיה מוציאה מארכיונה תיק שלם של תועודת ומכתבים, ביניהם המכתבים של קבוצות היהודים שעברו את ביתה, ובהם אישרו את בואם בשלום לטורקיה.

בשר כלבים מתוך פיקוח נפש

היא אינה זוכרת כמה קבוצות עברו דרך ביתה. כי רבות היו. בחדר האמבטיה שלה היו ישנים לפעמים יותר מ-10 נערים או מבוגרים. האוכל שנתנה להם היה בשר כלבים, כמובן שהם לא ידעו על כך, היא עשתה זאת מתוך רחמנות ויפקוח נפש, כי להשיג אוכל בזמן ההוא לא היה באפשרותה, אפילו בכסף מלא.
בעבודת קודש זו, עזרו לה עוד כמה מידידיה. אחד מהם שראוי להזכירו - מדגישה סופיה - היא פאוול יבורסקי. תפקידו היה להשיג מזון ותעודות מזוייפות. גורלו היה מר מאוד. הוא שילם בחייו, כשנתפס ע"י הגרמנים בעת הגשת העזרה ליהודים. בשנת 1944 נורה ע"י הגסטפו בפארק ע"ש קושציושקו. את היתר שעזרו לנו לא הכרתי - אומרת סופיה - כי הקונספירציה הייתה גדולה מאוד ואחד לא הכיר את רעהו.

ניתקה את קשריה עם משפחתה

הגב' קלמנס מוסיפה לספר כי בגלל התמסרותה לפעולות הצלת היהודים,הייתה מוכרחה לנתק את קשריה עם משפחתה הענפה, מחוץ לאחות אחת, שידעה על כך, אולם גם היא לא העיזה לבקר בביתה.

בחצר בה גרה סופיה, היה שוכן משרד המפלגה הנאצית, ותמיד היו בחצר זו שורצים גרמנים. סופיה שהייתה שומרת הבית, שימשה גם כמנקה במשרדי הצבא הגרמני.

המבריח נתפס והלשין

בשנת 1943 היה חורף קשה מאוד. אחרי שקבוצות רבות עברו דרך ביתה, בדרכם לארץ ישראל, קרה הדבר, שפחדתי ממנו תמיד, מספרת סופיה. המבריח בזוכאנסקי שהצליח להעביר כמה קבוצות. נתפס יחד עם קבוצה גדולה של יהודים בעברם את הגבול, וכדי להציל את עצמו, מסר בזוכאנסקי לגרמנים על כל הפעולות וההברחות והבטיח שלהבא ישמש כמודיע שלהם וידווח להם על כל ההברחות של יהודים.
למזלי הרב - מוסיפה סופיה - לא היתה ידועה למלשין זה כתובתי וכך ניצלתי הפעם. זה קרה בחודש מרץ 1944 כשאדק ואדלה הצטרפו לקבוצות יהודים שנסעו לבילסק, מקום שחיכה להם המבריח-המלשין בזוכאנסקי. אולם הפעם בהגיעם לבילסק, מסר אותם המלשין לידי השלטונות הגרמניים. כולם נאסרו ואת אדלה שלחו לבז'זינסקה. אדלה ניצלה ונמצאת עתה בוורשה, אדק הצליח לברוח מבית הספר שבבילסק. בדרך בהיותו בעיר כוביצה נורה ע"י גרמנים ונפצע, אולם במצב קשה הצליח להגיע לביתי.
כשמצבו הורע אחרי ששכב כמה ימים בביתי, החלטתי להעבירו לבית החולים העירוני שבקטוביץ, בו כיהן כמנתח הפרופ' ד"ר קובלסקי. אדק נתקבל בבית החולים תחת השם אסטוס קלמנס, בעלי.
היחידי שידע את שמו האמיתי וזהותו היה הד"ר קובלסקי. אולם לא לעולם חוסן, כנראה אחרי הרדמה של נרקוזה, בעת הניתוח, גילה אדק את זהותו האמיתית.

למחרת הניתוח הקיפו אנשי ס.ס. את בית החולים והוציאו את שמואל רוזנצוויג - אדק כשהוא חבוש, ומשם העיברוהו למחנה ריכוז, שבו "בילה שמואל שלי" הרבה שנים. כשהגרמנים גמרו עם אדק שלי, - מספרת סופיה, הם באו לביתי על מנת לאסור אותי על עזרתי לו ועל שמסרתי לידיו את תעודות בעלי.
הגב' קלמנס טענה שהיא עסוקה מאוד ואינה יודעת כיצד באו התעודות של בעלה לידי "היהודי שמואל רוזנצוויג", אולם באותו רגע קרה דבר מחריד. לפתע צצה דורקה, החברה של אדק, שאחרי חיסול הגיטו בסוסנוביץ, הצילחה לברוח ומצאה מקלט בביתי. בצאתה מביתי הייתה לוקחת את התעודות האישיות של בתי, ועתה כשהיא הופיעה לפתע בביתי ביקשו הגרמנים את תעודותיה, ואחרי חקירה ודרישה הוברר להם כי היא יהודיה ומשתמשת בתעודות האריות של בתי. את דורקה היכו ועינו עד שאיבדה את הכרתה ואותי ואת בתי שלחו ישר למחנה ריכוז.

מתוך צרור תעודות ומסמכים מוציאה סופיה גם תעודת המאסר האדומה שלה, שהוצאה ע"י מרכז הגיסטאפו בברלין מתאריך 21 במאי 1944, בה נאמר כי לפי ההוראות של קלטנברונר, הידוע לשמצה, עליה להיכלא במחנה ריכוז, שנקרא "שורצהאפט", על שעברה עבירה חמורה וסיכנה את בטחון המדינה בהגישה עזרה ומחסה ליהודים, שברחו מן השיירות ובזה הפריעה לחיסולם הגמור ...

סופיה מדגישה כי לגבי הגבורה שהוכיחו הילדים היהודים, שהלכו לגיטאות והוציאו משם יהודים - אין מעשיה נחשבים לגבורה. סופיה מספרת, כי הילדים שהוציאו יהודים מן הגיטאות הקימו כמה בונקרים לא רחוק מקטוביץ במיטובקה, אצל משפחת הכורה קובילץ.

אחרי שהעיר קטוביץ שוחחרה מעול הגרמנים, מוסיפה סופיה לגור באותו מרתף רעוע. שנים על גבי שנים חיפשה סופיה את אדק שלה ולא ידעה באם נשאר בחיים או נספה. סוף סוף הוא מצא אותה. שמואל רון-רוזנצווייג-אדק שואל אותי במכתביו - מספרת סופיה - מה דרוש לי ומה חסר לי והוא ימלא את רצוני ובקשתי וישלח לי הכל. הוא כותב כי הוא עובד ולומד באוניברסיטה ובחר במקצוע הוראה לילדים קשי חינוך.

אני מתגאה בו, אומרת סופיה, אולם למה הוא כל כך רחוק ממני? שואלת סופיה. ציפיתי וקיויתי שיחזור אלי לכל הפחות לתקופה קצרה. אני מוכרחה לשלוח לילדים שלי דבר מה, שידעו וירגישו כי יש להם סבתא בפולין. שלחתי להם ספר קריאה ולימוד בפולנית על מנת שילמדו את שפתי ויכתבו ל "סבתא" בשפתה, שלא אצטרך להעיזר ע"י תורגמן בקריאת מכתביהם. בהיותי באחרונה בורשה - גומרת סופיה את סיפורה - קניתי גלויה ועליה האנדרטה של גיבורי גטו ורשה, גם זה שלחתי לנכדי.

כאן תם סיפורה של הנוצריה סופיה קלמנס מקטוביץ.