הרוצחים מאושוויץ שומרים על אדישות בהתחדש משפטם [21/02/1964] - נח זבולוני - רנ"ז

השבוע התחדש בפרנקפורט משפטם של 21 הפושעים הנאציים שנמנו על צוות מחנה המוות אושוויץ. המושב הנוכחי נפתח בעדותו של הפרופסור קראוסניק, אחד מארבעת ההיסטוריונים שנקראו למסור עדות מומחים על תקופת היטלר.

"העם היהודי נרדף וסבל בתקופות רבות במרוצת ההיסטוריה", אמר הפרופסור קראוסניק בדברי עדותו, "אולם מעולם לא בצורה כה שטנית וללא כל מוסר-כליות כפי שאירע הדבר בתקופת הנאצים. בהתאם לתורתו של היטלר לא היה שום יהודי זכאי להיחשב כאזרח, כיוון שהגזע השמי היווה לדעתו את התגלמות הרוע".

אדישות

21 הפושעים היושבים על ספסל הנאשמים בבית המשפט הגרמני בפרנקפורט לא גילו כל עניין בדבריו של המומחה להיסטוריה. כמנהגם בישיבות הקודמות של המשפט נשארו אדישים לשמע דברי הקיטרוג על תורתו של ה "פיהרר" שלהם, אותה מילאו נאמנה.

בהמשך משפט זה, המתברר בפני שופטים גרמניים, שלא אחד מהם שירת בזמנו את אותו "פיהרר" אשר בפקודתו ביצעו הנאשמים את פשעיהם בתאי ההריגה של אושוויץ, לא יישמע קולם של המאשימים שניספו בהמוניהם בתאי הגאזים של אושוויץ ורק בודדים מניצולי תופת אושוויץ ימסרו את עדותם בבית המשפט בפרנקפורט.

מעשה ראוי לציון עשה העיתון היהודי בפולין "פאלקס שטימע" בפתחו את טוריו לשמיעת עדויות על קרבנות הנאשמים במשפט אושוויץ, שמסיבות שונות לא הוזמנו אל דוכן העדים בבית-המשפט בפרנקפורט.

נמסור כאן שתיים מהעדויות הללו שנתפרסמו ב "פאלקס שטימע" הוורשאי, אחת של פולני שהיה עצור במחנה אושוויץ ועדות של יהודי שניצל בנס מכבשני המוות.

הפולני סטאניסלב פאבלצ'יק, מעובדי שירות השידור הפולני בקטוביץ, הגיע למחנה אושוויץ עם אחד המשלוחים הראשונים בעקבות מצוד שנערך על אנשי מחתרת פולניים. הוא הגיע למחנה ב-21 ביוני 1940 ומשכנו נקבע בצריף מס' 1085. בעזרת חבריו במחתרת הצליח לברוח מהמחנה בנובמבר 1944 והצטרף לפרטיזנים ביערות פולין.

תאוות סדיסטיות

וכך כותב סטאניסלאב פבלצ'יק בדברי עדותו:

מכל הנאשמים במשפט זה זכור לי במיוחד שמו של אוסוואלד קאדוק. כדי לספר את תאוותיו הסאדיסטיות היה רוצח מדי יום ביומו כמה מעצורי המחנה.
עצם הופעתו במחנה הייתה מעבירה חלחלה ופחד בלב העצורים. עכשיו בשבתו על ספסל הנאשמים הוא ממלא פיו מים. אז היה יודע לחרף ולגדף בכל השפות השגורות בפיו. מחזה אחד מכל מחזות הזוועה להם הייתי עד במשך ארבע שנות שבתי כאסיר באושוויץ נחרט בזכרוני לנצח ואינו נותן לי מנוח.

היה זה בקיץ 1943. שכני בבלוק היה פולני בשם ולאדימיר פוליבודה ורב יהודי בשם ויס. כולנו קראנו לו "רבי". כיבדנו יהודי זה והערצנו אותו על אמונתו העמוקה באלוהיו אותה לא נטש גם בתקופה הנאצית.

רצח סאדיסטי

יום אחד בשובנו מעבודת הכפיה הרגשנו כי הרבי שלנו נחלש בצורה מדאיגה ואינו מסוגל עוד לעמוד על רגליו. דווקא באותו יום ניצח על המסדר הסאדיסט קאדוק. עזרנו לרב ויס לצאת אל המסדר, כשולאדימיר פוליבודה תומך בו, אני עמדתי בשורה השניה מאחוריהם.
כשהרגשנו שהרבי עומד ליפול, היינו אובדי עצות. לתמוך בו פירושו של דבר מוות בטוח מידיו של קאדוק. ניסינו לעודד אותו במלים. "רבי", לחשנו, "אזור כוח עוד כמה רגעים והמסדר ייגמר ונוביל אותך אל הבלוק. בצריף כבר נטכס עצה. חזק ואמץ רבי". אולם הרב ויס לא החזיק מעמד ונפל ארצה.
קאדוק כאילו רק חיכה לרגע זה. בהנאה סאדיסטית התנפל על גופו החלוש של הרבי ודרס אותו למוות. גם אחר שנוכח כי אין בו עוד רוח חיים המשיך לבעוט בו במגפיו המסומרים. ידענו שאם נוציא הגה מפינו יהיה גורלנו דומה לזה של הרבי ויס. אולם ידידי פוליבודה לא יכול היה להתאפק וקרא לעבר קאדוק: "הוא כבר איננו חי, הרפה ממנו". עיניו הרצחניות של קאדוק נדלקו במשנה זעם. הוא התנפל בכל כוחו על פוליבודה, הפילו ארצה והמשיך לרמוס ולבעוט בו עד שהוציא ממנו את נשמתו.

גם את וילהלם בוגר זוכר פאבלצ'יק. הוא היה ראש המחלקה הפוליטית של המחנה. וזהו הסיפור שבפיו:

באביב 1943 עבדתי בקומנדו "באוהוץ", מפעל בניה גדול ליד המחנה שהעסיק אסירים. מקומי היה במחסן 9. עסקתי יחד עם הפולני טאדאוש יעקובוסקי במיון חמרי בנין. יום אחד נקרא יעקובובסקי אל משרדו של וילהלם בוגר לחקירה שנמשכה 3 ימים רצופים. ביום השלישי הוציאו אותו משם עטוף שמיכה כשכולו פצוע ורסוק אברים. הוא היה ללא רוח חיים.

דמו של האב הנרצח

שלמה לבקוביץ', אסיר אושוויץ בעל המספר 142505. עתה הוא מנהל צרכניה בעיר הפולנית סוסנוביץ.

הוא מספר:

באוגוסט 1943, יומיים לפני גירוש היהודים מעיר מולדתי זוירצה נאסרתי יחד עם עוד 10 יהודים על ידי הגסטפו. אחדים מהם, וביניהם אחי הרופא, נורו במקום. אני צורפתי אל משלוח של כ- 5,000 שיצא לאושוויץ. הגענו למחנה בשעה 2 בלילה. הורדנו מהקרונות והעמידו אותנו בשורות לשם סלקציה. משפחות שלמות נשלחו ישר אל המשרפות. אלה שנשארו בחיים, ואבי ואנוכי בתוכם, נשלחו אל הבלוקים וכשהאיר השחר הוצאו לעבודה בתוך המחנה.
משום מה לא הוציאו אותנו לעבודות מחוץ לשטח המחנה. לימים נודע לנו כי אנו נחשבים לאסירים מסוכנים במיוחד.

באחד מלילות הסתיו של 1943 הובאה שיירה גדולה של קצינים רוסיים שבויים. כולם היו פצועים ונכים, פצעיהם שתתו דם והעלו מוגלה. איש מהם לא יכול היה לרדת מהאוטובוסים בכוחות עצמו. נצטווינו להוריד אותם ולהניחם על האדמה. הם היו מונחים על הקרקע הלחה במשך כל הלילה. למחרת בבוקר נצטווינו להעמיסם על משאיות, שיצאו ישר אל המשרפות.

בדצמבר נערכה סלקציה בבלוק שלנו. אבי נלקח אל תאי-הגאזים. הוא ידע לאן מובילה דרכה. וכשנפרד ממני אמר לי: השתדל להישאר בחיים. תהיה שריד יחידי למשפחתנו הענפה. כולם כבר ניספו. תנקום את דמנו השפוך.

לא נקראתי לבוא לפרנקפורט כדי להעיד נגד רוצחי אושוויץ, כותב לבקוביץ'. בעדותי יכולתי למלא במידת מה את צוואתו של אבי. על כן אני תובע מעל עמודי העיתון, עונש מוות לרוצחים.

הוא מסכם.

צולם בספריית שער-ציון, בית אריאלה - מדור העיתונות