דעת גדולי התורה על "בני ישראל"

ההנחיות שהוציאה הרבנות הראשית בישראל לפני כשנתיים וחצי, מורות ש "בני ישראל" הבאים להרשם לנשואין עם בני עדה אחרת, על רושם הנשואין:
על ההנחיות חתם הרב הראשי יצחק נסים ששימש כ "נשיא מועצת הרבנות הראשית בישראל".

הנחיות אלו גרמו מיד עם פרסומן למתיחות רבה בקרב עדת "בני ישראל" ורבים מרבני הארץ אף סרבו לקיים את ההנחיות ולא רשמו בני עדה זו לנשואין עם בני עדה אחרת.

באחרונה גרמו ההנחיות אף לשביתת רעב של בני העדה ולהפגנות שהשפיעו על חברי הכנסת, שיצאו לפני זמן קצר לפגרה, לחזור לספסל הדיונים ולקיים ישיבה מיוחדת כדי לדון בנושא מסובך זה.

ואומנם בעיית "בני ישראל" היא מסובכת ביותר ולא מעתה. עוד בשנת 1870 (תר"ל) לפני כמאה שנים כבר עמדה בעיה זו במלוא חריפותה בפני רבני צפת. כפי שהובא בספרו של א. יערי "שלוחי ארץ ישראל", שפסקו ש "צריך" לקרבם ולהשתדל עימהם להורות הדרך אשר ילכו בה והמעשה אשר יעשון".

רבני צפת אמרו: כן

בשנת 1835 (תקצ"ה) ובשנת 1859 (תרי"ט) ביקר בהודו בשליחות העיר צפת הרב ר' שמואל עבו, מי שהיה אב"ד דצפת ושימש כקונסול כבוד של צרפת. בהיותו בהודו חקר ודרש הרב ר' שמואל עבו בבעיית "בני ישראל". בשנת 1869 (תרנ"ט) ביקר בהודו בשליחות ירושלים ר' אברהם חיים עבו בנו של הרב שמואל עבו, הוא נוכח כי היהודים הבגדדים בהודו מרחיקים את "בני ישראל" ואינם מצרפים אותם למנין ולעליה לתורה. ראשי העדה הבגדדית פנו אז לרבני צפת וביקשו הוראות כיצד להתנהג עם עדת "בני ישראל". רבני צפת השיבו לראשי העדה ובעיקר למשפחות ששון הידועות ודרשו מהם לראות את "בני ישראל" כיהודים כשרים לכל דבר. רבני צפת כתבו בעניין זה פסק הלכה, ובראש החותמים על פסק זה. הרב שמואל עבו שביקר כאמור בהודו.

גולים מזמן בית ראשון

בפסק ההלכה נאמר: שהרב שמואל עבו חקר ודרש מה טיבם של "בני ישראל" ודעתו היא האנשים האלה הם הגולים מזמן בית ראשון וברבות הימים נטמעו בין האומות יען כי היו מעורבים עם גויי הארץ. ויען שהמה יושבי מדברות רחוקים משפת הים, לא הגיעו אליהם אנשים, אשר יחזירו אותם לשורשם ועיקרם. ואחר שלכדה מלכות בריטניה את הודו ונעשה ישוב מטעם "בני ישראל" התחילו להדריך את האנשים האלה לחסות תחת כנפי השכינה. בשנת (1835) תקצ"ה, כאשר ביקר שם לראשונה הרב ש. עבו, לא היה להם לא בית כנסת ולא שוחט ולפי דבריהם היו שומרי שבת בביטול מלאכה. אבל היו מבשלים ואופים - דבר שאין עושים אותו הקראים. בביקור השני של הרב הנ"ל מצא שיש להם בתי-כנסת, ספרי תורה, חזן, מוהל ומקוןה טהרה כשר.

לפיכך כתבו רבני צפת:
אולם על אף פסק ההלכה של רבני צפת לא באו יהודי הודו בברית הנשואין עם אנשי "בני ישראל", כי יהודי הודו ראו בפסק דינם של רבני צפת רק היתר להשלמתם למנין לעליה לתורה, אבל לא לבוא איתם בברית הנישואין.

מה אומר אבן ספיר

רבי יעקב ספיר הנוסע המפורסם שהיה גם גדול בתורה ותלמיד חכם מפורסם מספר בספרו "אבן ספיר" שיצא בשנת 1874 (תרל"ד) - אגב ספרו מהווה אחד המקומות העיקריים על עדה זו - ש "בני ישראל" נושאים להם נשים גם שתיים ויותר ומענייני חופה, כתובה, גיטין, יבום וחליצה לא ידעו, רק שהחתן נותן טבעת על יד הכלה ובזה היא מקודשת לו לאשה. ואם תזנה או ימצא בה ערוות דבר ישלחנה מעל פניו ושבה לבית אביה ותשב באלמנות-חיות עד יבוא יומה. ועוד היום עושים כן כי אין להם יבום וחליצה. מאז באו הנה יהודים מבגדד עשו להם בית-כנסת ולימדו אותם דת משה וישראל מתקרבים בכל לב ונפש ליהודים.

בשנת 1915 (תרע"ד) פנו יהודי הודו שנית לרבני ירושלים ולרבני בגדד וביקשו שיורו להם הלכה בשאלת הנישואין עם "בני ישראל". רבני ירושלים הרב סורגנה, עבריאל ואיטלקי הורו שאסור להתחתן עמם. תשובה דומה ענו רבני בגדד הרבנים משה חיים שלמה, יחזקאת עזרא אליהו, ועזרא אדם שהורו: ולכן אלו "בני ישראל" הנמצאים בערי הודו דין קראים ואסור להתחתן בהם מטעם האמור שהרי הם גם מקדשים ע"פ התורה ואין להם גירושין. פסקי דין אלו נמצאים במכון בן-צבי בירושלים.

נקודת המוקד

מכאן מוכח שנקודת המוקד שבה נאחזו רבני ירושלים ורבני בגדד היא שאלת הגירושין שלפיהם לא היו עורכים את הגט כדת וכדין, אלא מתגרשין ע"י כך שהבעל אומר לאשה "הרי את לעצמך ואני לעצמי", או שהיו מסדרים את גיטיהן במשרדי ממשלתיים ז.א. גיטין אזרחיים.

אולם ישנם הטוענים להתיר את בואם של "בני ישראל" בקהל ישראל ע"י זה שהגרושות של בני ישראל לא היו מתחתנות מעולם עד יום מותן ולפיכך אין כאן בעיה של ממזרות או ספק ממזרות.

בבעיית נשואי "בני ישראל" דנו גם הרבנים הראשיים הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל ז"ל והרבי יצחק אייזק הרצוג ז"ל, הרב עוזיאל היה נוטה להתיר את נשואיהם וגם פרסם תשובה בנידון המובאת בספרו של הרב הרצוג "היכל יצחק" שיצא בשנת תש"ך.

תשובת הרב עוזיאל

הרב רפאל ענתבי רבה של בומבי בהודו פנה אל הרב הרצוג בשאלה באם מותר להתחתן עם אנשי הכתה של "בני ישראל". הרב הרצוג העביר את השאלה לעמיתו הרב עוזיאל שהיה דן בבעיה זו, והוא הראה פנים להתיר החיתון עם אנשי "בני ישראל", התגובה מובאת כאמור לעיל בספרו של הרב הרצוג ובין היתר נאמר בה:
ומוסיף הרב עוזיאל:
גם הרב הרצוג התיר לאחד מ "בני ישראל" להתחתן עם בת מעדה אחרת. בתשובה לרבה של פתח תקוה הרב ראובן כ"ץ ז"ל הוא אומר כי אינו מתיר אלא במקרה זה ועל הכלל עוד חזון למועד אי"ה ... הוא נותן עצה שבכל מקרה ומקרה בן או בת מעדת "בני ישראל" הרוצה להתחתן עם יהודי או יהודיה משלנו צריך לבדוק אם החתן או הכלה נולד מאחת הגרושות שנתגרשו בבתי דיניהם הנ"ל, ואם יש מקום לחשש צריך לבדוק העניין בכל מקרה ומקרה, כעין הנחיות של הרבנות הראשית.

הבעיה החריפה

עד הקמת המדינה היו רק מקרים בודדים של נשואי "בני ישראל" בארץ, ולא זכו לתשומת לב יתירה. אולם עם הקמת המדינה והגברת העליה מהודו הגיעו לישראל כחמשת אלפים מתוך שלושים אלף "בני ישראל" בעולם, התעוררה הבעיה במלוא חריפותה, והרב הראשי הרב יצחק נסים פנה עוד בחודש סיון תשכ"א למספר רבנים ודיינים שיעיינו בשאלה זו. גם נשלח להם חומר מפסקי ההלכה של רבני צפת, ירושלים ובגדד, מלפני כמאה שנים. אחרי כן כינס הרב נסים את חברי מועצת הרבנות הראשית, חברי בית הדין הגדול ורבנים לשם ישיבה מסכמת בשאלה זו שבה נערך בירור יסודי ונוקב והוטל על הרבנים א. קושלבסקי, אהרנבורג, גולדשמידט וטנא, להיפגש עם נציגי "בני ישראל" ראשיהם, זקניהם ומנהיגיהם, כדי להשלים את החומר ולגבש דעה. ועדת הרבנים קיימה פגישה זו והוצגו שאלות במיוחד בקשר לענייני גירושין ונישואין הנוהגים אצלם.

לאחר מכן כינס הרב נסים את מועצת הרבנות הראשית ששמעה פרטים מוועדת הרבנים ובו במקום הוחלט על ההנחיות שהבאנו בהתחלת המאמר.

פסק הלכה נפרד

לעומת ההנחיות המתירות את נשואי בני ישראל אחרי חקירה ודרישה קפדנית, יצא הרב אליעזר יהודה וולדברג המשמש כאב בין דין הרבני האזורי בירושלים בפסק הלכה נפרד משלו שאסר את החיתון עם "בני ישראל" שגם הפיצו ופרסמו בעיתונות הרבנית בארצות הברית. בפסק דינו המיוחד ציין הרב וולדנברג כי הרבנים הרצוג ועוזיאל לא ידעו ולא ראו את פסקי הדין הנ"ל כי אחרת היו לכל הפחות מזכירים אותם.

הרב וולדנברג יחד עם עמיתו הרב יוסף עובדיה פנו גם אל ראש הקהילה היהודית בבומבי, מר אלברט מנשה, הממונה על הגנזך של היהודים במקום, שיבהיר להם את בעית "בני ישראל". ראש הקהילה ענה להם כי עד שנת 1925, לא נחשבו "בני ישראל" כשרים למנין, לא נקראו לעלות לתורה ולא הורשו נשואין איתם. היה להם בתי-כנסת ובתי עלמין נפרדים.

מר אלברט מנשה ביקר גם בישראל כמה פעמים ובשנת 1956 נפגש עם הרב הרצוג ששאלו אם יוכל להבהיר לו עניין אחד והוא: אם גרושות מ "בני ישראל" נישאות שנית אחרי גירושיהן, שאם כן המצב יהיה מסובך מאוד. אם היא נשארת בבית אביה - המצב יהיה יותר קל. על כך ענה לו מר מנשה שאינו בקי כל כך בענייני "בני ישראל".

כן נפגש מר מנשה עם הרב עוזיאל בשנת 1950, ולפי דבריו אמר לו הרב עוזיאל שהוא יודע על החלטת בית הדין של בגדד שאסר החיתון עם "בני ישראל", אולם הרב עוזיאל רצה למצוא דרך להכליל את "בני ישראל" בתוך חיק היהדות והוא אמר למר מנשה שהם יכולים לבוא בקהל ישראל.

מכל האמור לעיל מסתבר כי בעית "בני ישראל" העסיקה את גדולי התורה שהשקיעו את מיטב כשרונותיהם בכדי למצוא פתרון לה. והדעות בשאלה הלכתית זו היו שונות.