חג החנוכה - להרבות שמחה ולהרחיק עצב

מדוע רבי יהודה הנשיא, שסידר את המשנה, לא כלל בה ולו רק רמז על חנוכה? - על כך אומר ה"חתם סופר", מגדולי הפוסקים במאה ה-19 ומנהיג היהדות האורתודוקסית בהונגריה: "מפני שרבנו הקדוש, מסדר המשנה, היה מזרע דוד המלך, עליו השלום, ונס חנוכה נעשה על ידי בית החשמונאים, שתפסו המלוכה ולא היו מזרע דוד המלך".
אכן, מאבקי היוקרה ושכתוב ההיסטוריה לא החלו בדורות האחרונים ...

מאי חנוכה? שואלת הגמרא במסכת שבת, דף כ"א עמוד ב', ורש"י מפרש: כלומר, על איזה נס קבעוה? התשובה היא "דתנו רבנן: בכ"ה בכסלו, יומי דחנוכה תמניא אינון (שמונה הם) דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון... כשנכנסו יוונים להיכל טימאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן, שהיה מונח בחותמו של כהן הגדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליק ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" עד כאן מן התלמוד.

הרמב"ם, בהלכות חנוכה, פרק ג', הלכה א', כותב:

ובהלכה ב' הוא כותב:

עד כאן הרמב"ם על חנוכה.

לא מזרע דוד

נשאלת השאלה: למה לא נזכר חג החנוכה במשנה, אלא רק בברייתא? למה רבי יהודה הנשיא, שסידר את המשנה, לא כלל בה ולו רק רמז על חנוכה?

ה "חתם סופר" (הרב משה סופר [1762-1839], מגדולי הפוסקים במאה ה-19 ומנהיג היהדות האורתודוקסית בהונגריה) מתרץ ונותן טעם להשמטת עניין החנוכה מן המשנה: "מפני שרבנו הקדוש (רבי יהודה הנשיא), מסדר המשנה, היה מזרע דוד המלך, עליו השלום, ונס חנוכה נעשה על ידי בית החשמונאים, שתפסו המלוכה ולא היו מזרע דוד המלך. וזה הרע לרבנו הקדוש, ובכתבו המשנה על פי רוח הקודש, נשמט הנס מחיבורו". את ההנמקה הזאת בשם חתם סופר מביא אי"ש שו"ב (אברהם יצחק שפרלינג, תרי"א – תרפ"א), שהיה שוחט ובודק בעיר לבוב, בספרו "טעמי המנהגים".

מקורות נוספים על חנוכה, ועל תקופת החשמונאים בכללה, הם ספרי חשמונאים א' וב'. בספר חשמונאים ב', מובאים שני מכתבים ששלחו יהודי ארץ ישראל ליהודי מצרים בשנת 124 לפני הספירה, בהם הם מבקשים לחוג איתם את חג החנוכה. במכתב הראשון הוא כותבים: "ושאלנו מכם לחוג עימנו את חנוכת המזבח בכ"ה כסלו", ובמכתב השני, היותר מפורט, הם כותבים:

בתקופה יותר מאוחרת חל מפנה בתפיסת חג חנוכה ונוספו תפילות כגון: "על הניסים" "הנרות הללו", "מעוז צור" ועוד.

ב "מגילת תענית", להבדיל ממסכת תענית, שחיברו חנניה בן חזקיה בן גרון וסיעתו כפי שמובא במסכת שבת דף י"ג ע"ב, אשר נדפסה לראשונה במנטובה (איטליה) בשנת 1513, נזכר השם חנוכה בלי שום תוספות. נאמר שם שאסור להספיד בימי חנוכה, ובמקום אחר כתוב שם" "ומה ראו לעשות חנוכה זו שמונה ימים? אלא בימי מלכות יוון, שנכנסו בני חשמונאי להיכל ובנו את המזבח ושדוהו בשיד (סיידוהו בסיד), ותיקנו בו כלי שרת והיו מתעסקין בו שמונה ימים". ועוד נאמר שם: "בשעה שניצחו בניו של חשמונאי הכהן הגדול ונכנסו לבית המקדש, מצאו שם שמונה שיפודין של ברזל וקבעו אותם והדליקו בתוכם נרות". דבר דומה מופיע גם בפסיקתה רבתי.

מנהגי החג

כמה מנהגים נוהגים בימי חנוכה. בחוץ לארץ היו משחקים בקלפים, אפילו יהודים חרדים, ועל זה יצא זעמם של גדולי הדור, ביניהם רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, שמחה בכל תוקף נגד מנהג זה.

משחק מקובל ונפוץ מאוד הוא הסביבון. על הסביבון מגולמות ארבע אותיות, שהן ראשי תיבות: בחוץ לארץ – נ.ג.ה.ש. (נס גדול היה שם), ובישראל: נ.ג.ה.פ. (נס גדול היה פה). לפנים היו מפרשים את ארבע האותיות בצורה אחרת, והיא נ – ניטקס (בגרמנית ובאידית – לא-כלום. כלומר: לא זכה ולא הפסיד); ג – גוט (טוב. כלומר, זכה); ה – האלב (חצי, זכה במחצית); ש – שלעכט (רע. כלומר, הפסיד).

בימי חנוכה אוכלים לביבות. יש שנוהגים לאכול מאכלי גבינה, זכר לגבינה שהאכילה יהודית בת חשמונאי את הולופרנס, שליבו נשבה ביופיה, ובאישון הלילה הסירה את ראשו מעליו וגרמה למנוסת האויבים ולהצלת יהודים.

הרב יהודה לייב פישמן (מיימון), שהיה שר הדתות הראשון במדינת ישראל, מביא את מקור המנהג שבחנוכה נערכים כל מיני משחקים ושעשועים לילדים. לדבריו, היהודים המתייוונים פנו אל אנטיוכוס, כפי שנאמר בספר חשמונאים, בהצעה להקים בתי משחק בירושלים ולחנך בתוכם את הנערים. לכן הקים אנטיוכוס מחוץ לירושלים איצטדיון ונתן פקודה שכל בחורי ישראל הבריאים בגופם יבואו, במסיכות על פניהם, לשחק שם בתרגילי סדר ותרגילי גוף, בכידונים ובחרבות.

לאחר נצחון החשמונאים, ולזכר משחקים אלה, הנהיגו משחקי שעשועים לילדים על טהרת הקודש ובאופי יהודי מובהק...

"דמי חנוכה" מקוריים

ב. יואשזון מביא בספרו "מאוצרנו הישן" סיפור משעשע על מנהג נתינת דמי חנוכה. היה זה הרבי מראדזין, רבי גרשון-העניך ליינר, שיצא בשנים 1887/8 בקריאה לחדש הטלת תכלת בציצית, ובעקבות קריאתו מטילים חסידי ראדזין תכלת בציצית. אחד מהם הוא רבי שלמה זלמן שרגאי נ"י, החי בירושלים, מזקני וותיקי "הפועל המזרחי". מספרים, כי רבי גרשון-העניך שלח פעם בחנוכה להביא אליו רופא שיניים, שיעקור לו שן חולה. כאשר נפרד הרופא ללכת, סירב לקבל מן הרבי שכר. "יהא זה", אמר הרופא, "במקום דמי חנוכה שהייתי צריך לתת לרב בתורת בעל בית בעיר". השיב לו רבי גרשון-העניך: "אל נא תספר זאת, למען השם, לבעלי הבתים הראדזינים שלי, שכן אפשר שיימצאו בקרבם הרבה בעלנים, שבמקום לתת לי דמי חנוכה, יעדיפו לעקור לי שן"...

יהודי קורדיסטאן היו מכינים לקראת חנוכה בובת-סמרטוטים בדמותו של אנטיוכוס ונשאוה כל ימי החג ברחובות בשירה ובמחול. ביום האחרון של חנוכה היו מכינים מדורה גדולה משיירי פתילי הנרות, ובמדורה זו היו שורפים את הבובה לקול תרועה שמחה וצהלה, בדומה לכך שבימינו שורפים דמויות פוליטיות שנויות במחלוקת, בארצות ערב וגם במדינות אחרות.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק ז"ל, רבו הראשי האשכנזי הראשון של היישוב העברי החדש בארץ ישראל, שואל: מדוע תיקנו בית דין של חשמונאי לברך "להדליק נר של חנוכה", ולא תיקנו לומר "להדליק נרות של חנוכה"? תשובתו היא: "אמנם הרבה אורות יש לנו בפרטיותם, ואף צריכים הם לעיתים לעמוד בפירודם, כדי שלא תימחה צורת של אחד על ידי עירוב פרשיות. ברם, לא לעד יישארו הפירודים, שהרי כל זמן שיש פירודי-דעות אין הקדושה מתבססת בעולם, ועיקר הברכה היא ברכת השלום, ברכת העתיד, שכל המאורות כולם יהיו למאור אחד גדול. על כן לא "נרות" נאמר בברכת חנוכה, הנושאת בתוכה את העתיד העליון בעוז השם; אלא "נר של חנוכה" (על פי "אורות ראיה", ח"א).

אצל אחינו הספרדים ובני עדות המזרח בירושלים היה קיים מנהג מופלא: ביום האחרון של חנוכה היו ילדי בתי הספר ותלמודי התורה מחזרים על פתחי בעלי הבתים לאסוף נדבות ושרו: "שבו שברו לנו מעט אוכל".מכספי הנדבות הנאספות היו עורכים סעודה לתלמידים ולמלמדים, לזכר חנוכת המזבח. לפני הסעודה היו שרים את הפסוק הנזכר 308 פעמים, לפי הגימטריא של התיבה "שבו", ומלבד זה היו שרים גם את כל "שיר השירים".

חנוכה בצה"ל

נסיים בענייני חנוכה הנוגעים לחיילי צה"ל. חיילי חילות השדה, המתגוררים באוהלים פרוצים, באוהלי סיירים או בכלי רכב, האם אלה נחשבים בית לעניין הדלקת נר חנוכה? – בבעיה זו עוסק הרב אברהם משה אבידן (זמל), ששירת ברבנות הצבאית יותר מעשרים שנה בדרגת אלוף משנה וכיום הוא מכהן כראש ישיבת שעלבים.

בספרו "שבת ומועד בצה"ל" (בירורים הלכתיים בנושאי שבת ומועד), מרחיב הרב אבידן את היריעה בנושא זה, ומקשה: האם יכולים חיילי צה"ל לצאת ידי חובת הדלקת נר חנוכה על ידי כך שמדליקים עליהם נשותיהם, או הוריהם, בבתיהם? בסיכום הוא מגיע למסקנה, כי חיילים החונים על פני השדה, או באוהלים סיידים, או באוהל פרוץ, אינם יכולים לברך על נר חנוכה; כי לקיום המצווה צריך בית. לעומת זאת, רכב מקורה, או מקום סגור משלושה צדדים ומקורה, נחשב בגדר בית ואפשר להדליק בו נר חנוכה, למרות שנמצאים שם באופן ארעי בלבד.

חייל נשוי, או רווק בשירות מילואים, שמדליקים עליו בביתו – הנוהג לפי "בית יוסף" (ספרדים ועדות המזרח) אינו צריך להדליק ולברך בעצמו, והנוהג לפי הרמ"א (נוסח אשכנז), אם הוא רווק במילואים ידליק ויברך, ואם הוא נשוי או שישמע הברכות מפי אחר וידליק, או שידליק.

חייל בשירות חובה, לפי הרב עובדיה יוסף, דינו כדין איש מילואים, ולפי דעתו של הרב יוסף שלום אלישיב – חובה עליו להדליק ולברך בעצמו, אפילו הוא נמנה עם הנוהגים בבית יוסף.