ט"ו בשבט - לא רק פירות יבשים

הפעולה של נטיעת עץ פרי בארץ ישראל היא פעולה דתית חשובה. על הרב קוק מספרים, כי בכה כאשר נטע עץ בט"ו בשבט. כששאלו אותו מדוע הוא מתרגש כל כך, השיב: "ויטע השם גן בעדן מקדם"

"כי תבואו אל הארץ, ונטעתם כל עץ" (ויקרא י"א כ"ג). המדרש (כ"ה ג') על הנאמר במקרא, אומר "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ". אמרו חז"ל: מתחילת בריאתו של עולם לא נתעסק הקדוש ברוך הוא אלא במטע תחילה, ככתוב בספר בראשית: "ויטע ה' אלוהים גן בעדן מקדם, וישם שם את האדם אשר יצר. אף אתם כשתכנסו לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה", ככתוב בספר ויקרא ו "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל".

אבותינו הקדמונים שהיו עובדי אדמה: חקלאים, (המלה חקלאי לקוחה מן התלמוד, ל"ז ע"ב שם נאמר: "האי ריהטא דחקלאי דמפשר בי קמחא" כלומר תערובת הסולת ודבש של חקלאי שמרכיב בו קמח). וישבו על אדמתה, קבעו את ה "ט"ו בשבט" כראש השנה לאילנות, כפי שהובא במקורות, הם שילמו "מסים" בצורת תרומות ומעשרות ובדומה לשנת המסים אצלנו, קבעו את ראש השנה לאילנות, כמו שנאמר "ט"ו בשבט הוא ראש השנה למעשר האילנות".כיצד? פירות אילן שבאו לעונת המעשרות, ט"ו בשבט של שלישית, אף על פי שנגמרו ונאספו אחר כן בסוף שנה שלישית, מתעשרין לשעבר ומפרישין מהן מעשר. (הרמב"ם הלכות מעשר שני פרק א' הלכה ב').

אסור להביא מעשרות פירות שחנטו בשנה אחת על חשבון השנה שלאחריה ותאריך הקובע. מפני מה קבעו את ראש השנה לאילן ב "ט"ו בשבט"? על כך מחלוקת בין התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי. במסכת ראש השנה (בבלי דף י' ע"א) שואלת הגמרא מאי טעמא קבעו את ראש השנה לאילן ב "ט"ו בשבט"? ועל כך באה התשובה: אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא הואיל ויצאו רוב גשמי שנה ועדיין רוב תקופה מבחוץ מפרש רש"י במקום: "שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה". (עכ"ל רש"י.)

בירושלמי ראש השנה פרק ע' הלכה ב' נאמר טעם אחר והוא: רבי זעירה אומר: עד כאן הן (האילנות) חיין ממי השנה שעברה, מכאן ואילך הן חיין ממי השנה הבאה".

היו חקלאים

הזכרנו כי אבותינו הקדמונים היו חקלאים וט"ו בשבט היה ראש השנה לסידור המסים כמו תרומה מעשר ומעשר שני. לא מוזכר בשום מקום כי היה זה חג אלא בתקופה מאוחרת קבעו את ט"ו בשבט כעין חג, שאין להתענות ביום זה, אוכלין פירות של ארץ ישראל, הפרי שטעמו משובח ומזין את הנפש יותר מאשר את הגוף, טעמו עורר כיסופין לארץ ישראל ומגביע את הצמאון לגאולה לצאת משעבוד לחירות ולשבת כל אחד תחת גפנו ותחת תאנתו.

המקובלים במאה ה-16 כגון האר"י (האשכנזי ר' יצחק לוריא) ואחרים העלו את ט"ו בשבט לדרגת חג ותיקנו לאכול בו פירות הארץ כאמור ולומר תיקון: שירות ותשבחות על הפירות.

מנהג זה שהיה נפוץ תחילה בין אחינו הספרדים ועדות המזרח, נתקבל אחר כך בכל היהדות ונכנס לספרי ההלכה הרשמיים.

בספר "חמדת ימים הנהגות ותפלות לכל השנה", שמיחסים אותו לנתן העזתי (1643 ירושלים – 1680, מאישיה המרכזיים של שבתאי צבי, בספרו הוא מרחיב את הדיבור על ט"ו בשבט ועל טקס אכילת הפירות בליל ט"ו בשבט שדומה לליל הסדר של פסח... ליד שולחן מקושט בפרחים ועליו נרות דולקים, היו יושבים בצוותא ואוכלים מן הפירות בארבעה שלבים. בכל שלב היו קוראים פרקי תנ"ך וקטעים מהתלמוד ומהזוהר, וכל אחד מהמסובים היה מברך על פרי אחד בשם כולם. טעם זה היה מלווה בשתיית ארבע כוסות יין. שערבו בהן יין לבן ואדום. הלבן מסמל את הרדמת החורף של הטבע והפחתת כוחה של החמה מאז ט"ו בשבט, והאדום מסמל את ההתעוררות האביבית ואת הגברת כוחה של החמה.

בארץ הוכרז ט"ו בשבט כחג הנטיעות לראשונה, בשנת 1908 ע"י הסתדרות המורים, והנטיעה התקיימה במקווה ישראל. בחו"ל שלא מקיימים נטיעות ביום זה, מרבים באכילה פירות מיובאים מארץ ישראל וברוב הקהילות נוהגים לאכול חמישה עשר מיני פירות כמספר ט"ו הימים בחודש עד לחג זה. ובכך גם היה מתחזק הקשר בין הגולה לבין ארץ ישראל, אחינו הספרדים מרבים לאכול יותר מ-15 מיני פירות "כי כל המרבה לאכול הרי זה משובח". לפעמים מגיעים המינים עד 50 ואף ליותר.

גם בחצרות האדמו"רים היו עורכים חגיגות מיוחדות בט"ו בשבט, היו באים אל הרבי ועורכים סעודה מלווה בשירים וריקודים ושיחות מפיו של הרבי מעניני דיומא.

הקרן הקיימת לישראל מנצחת על הנטיעות בט"ו בשבט, במיוחד נפוץ המנהג בקבוצים ובמושבים, הנערכות ביערות, בכרמים ובגנים.

גם ברכה מיוחדת תקנו בעת אכילת הפירות של ארץ ישראל והיא: "ויהי רצון מלפניך ד' אלוקינו ואלוקי אבותינו שבכוח אכילת הפירות שנאכל ונברך עליהם עתה ואשר נהנה בסוד שרשיהם העליונים אשר המה תלויים בם והשפיע עליהם שפע רצון ברכה ונדבה. וגם הממונים והמושטרים (מלאכים) יתמלאו מעז שפע הוד, לשוב שנית להגדילם מראשית השנה ועד אחרית השנה לטובה ולברכה לחיים טובים ולשלום". בט"ו בשבט נולדה הכנסת בירושלים שפתחה ע"י חיים ויצמן ז"ל וכעבור יומיים נבחר על ידה כנשיא המדינה הראשון של מדינת ישראל.

הרב קוק בכה

מספרים כי בחגיגת המטעים הראשונים במגדיאל, נתכבד הרב אברהם יצחק הכהן קוק ז"ל בנטיעה הראשונה. כאשר הלך לנטוע התרגש, הרב מאוד, עיניו זלגו דמעות, ופניו היו כלפיד אש, כשהגישו לו את המעדר, סירב לקחת ובמו ידיו חפר את רגבי האדמה. כשכולו נתון ברעדת קודש. לאחר מכן כאשר שאלו אותו מדוע הרב מתרגש כל כך? הוא השיב ואמר: "נטיעת עץ פרי בארץ ישראל, אין זו סתם פעולה חקלאית רגילה, זוהי התדבקות במדותיו של הקדוש ברוך הוא, שאף הוא התעסק במטע הארץ תחילה "כמו שנאמר במקרא: "ויטע השם גן בעדן מקדם"...

בט"ו בשבט מרבים באכילת חרובין מן הטעם שחרובין ועץ חרוב מסמלים את ההסתפקות המועט, ושלילת חיי המותרות, ורמז לכך אנו מוצאים בסיפור הידוע של חוני המעגל המובא במסכת תענית דף כ"ג ושם: יום אחד היה חוני המעגל הולך בדרך, ראה אדם נוטע חרוב, שאל אותו לכמה שנים ישא פירות? השיבו בעוד שבעים שנה! שוב שאל אותו חוני המעגל וכי סבור אתה שתחיה עוד שבעים שנה? אמר לו אותו אדם: עולם זה מצאתיו עם עצי חרובים, כשם ששתלו אבותי למעני, כך אני שותל למען בני.

ונסיים בדברי המנוח יוסף וייץ שעמד בראש גאולת הארץ והכשרת עבודות קרקע וייעור ובעיקר הכשרת אדמות ההר והנגב הצפוני, שהסביר את המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל בקביעת ראש השנה לאילן, בית שמאי קבעו אחד בשבט, ואילו בית הלל קבעו את ט"ו בשבט, על כך אומר וויץ במועדים כרך שני עמוד 147 וז"ל [וזו לשונו - א.ז.]:

ועל השאלה מפני מה המשנה הראשונה בראש השנה המתחילה בארבעה ראשי שנים הם, אחד מהם ט"ו בשבט ושם נאמר בא' בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמשה עשר בו"

שואלים, למה כתוב בלשון יחיד ולא כמו ביתר, שלושה ראשים השנה, הכתובים בלשון רבים כגון: "א' בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים" או באחד בתשרי ראש השנה לשנים לשמיטין וכו'". על כך עונים: כי באילן יש רמז מה שקבלו מרבותיהם להתפלל בט"ו בשבט על אתרוג כשר ומהודר שיזמין השם יתברך בעת המצטרך למצוות, כי הנה זה היום (ט"ו בשבט) אשר עולה השרף באילנות, והוא כפי הזכות של כל אחד ואחד בישראל, ולכן הנה מה טוב ומה נעים שיתפלל בט"ו בשבט שהוא ראשית הצמיחה שיזמין לו, השם יתברך, לעת המצטרך את פרי עץ-הדר, וזה שרמז התנא במשנה באומרו לשון יחיד לאילן המיוחד המבואר בתורה למצוות.