האם תעבור הפזורה מהעולם?

הסניף הירושלמי של הקונגרס היהודי העולמי מפיץ את נאומו של איזי ליבלר מאוסטרליה, היו"ר המשותף של חבר הנאמנים של הקונגרס היהודי העולמי ונשיא הוועד הפועל של יהדות אוסטרליה.
בנאום תחזית קשה על מצבה של יהדות העולם, וגם התנועות היהודיות בארץ אינן ניצלות מביקורת.

ליבלר, המתגורר במלבורן ובירושלים לסירוגין, התפרסם כאחד המייסדים של תנועת המחאה העולמית למען יהודי ברית המועצות, וכיום הוא ממלא תפקיד מרכזי בעיצוב היחסים האסיאנים-יהודים. הוא מקיים קשרים עם מנהיגים באסיה ויזם שורת מפגשים אסיאניים-יהודיים, ובכלל זה הוועידה הראשונה בהשתתפות מלומדים יהודים וסינים שנערכה בבייג'ינג.

מאמריו של ליבלר מתפרסמים בכתבי עת ובכל התקשורת הבינלאומיים. הוא פירסם שורה של ספרים ומונוגראפיות על ישראל, יהודי ברית המועצות ובעיות יהדות. חיבורו האחרון הוקדש לקיצוניות הדתית היהודית ולסכנה הנשקפת ממנה לעתיד העם היהודי. ליבלר, יהודי מסורתי הקרוב ליהדות הדתית הלאומית, מצטער על הקיצוניות שחלה, לדבריו, במחנה זה.

כעת מפיץ הקונגרס היהודי העולמי את הנאום, שנשא ליבלר במעמד נשיא המדינה עזר ויצמן ביוני השנה, על יחסי ישראל והפזורה. הנאום, המשתרע על 40 עמודים ומחולק ל- 12 פרקים, נקרא "משבר הזהות ביחסי ישראל והפזורה – אסון ממשמש ובא". אחד הפרקים בנאום נקרא "הרדיקליזם הדתי של ישראל". בפרק זה אומר ליבלר כי מי שסומך על ישראל שתספק תרופה לכל תחלואי הפזורה, חוטא בנאיביות. אחרי ככלות הכל, גם ישראל עצמה ניצבת בפני בעיות קשות של זהות יהודית. למשל, לאחרונה חל גידול בקיצוניות הדתית בישראל, והדבר חולל מחלוקות פוליטיות וחברתיות ניכרות, כיום, רוב החילוניים, המותחים ביקורת על יהודים דתיים, אינם מבדילים עוד בין חרדים, דתיים-לאומיים ודתיים מתונים.

חובש כיפה כפאנאט

רבים רואים בכל חובש-כיפה, בין סרוגה או בין שחורה, כפאנאטי. הבעיות שמעוררת הקיצוניות הדתית מקורן בבתי הספר. וככל הנראה, בעיקר, כדי לספק את החינוך הישיבתי הטוב ביותר שבגדר האפשר, הרבה הורים דתיים מתונים בישראל שלחו ילדיהם לישיבות לא ציוניות או אנטי-ציוניות. התוצאות הן בלתי נמנעות: קנאים חרדים מתחילים לתפוס את מקום הדתיים המתונים, או אנשי המרכז, בכל הרמות. המגמות האלה התחזקו מאד בעשור האחרון, במקביל למניפולציות הפוליטיות שגרמו לממשלה להעביר סכומי כסף גדולים לישיבות חרדיות. הדברים הגיעו עד כדי כך שיסודות לא ציוניים מאיימים היום, מימין אפילו, על החינוך הדתי-לאומי.

החרדים הקיצוניים מבדילים בין נאמנות לארץ ישראל ובין בוז למדינת ישראל. אין הם חוגגים את יום העצמאות ולא את יום ירושלים. הם מסרבים להניף את דגל המדינה ולשיר את ההימנון הלאומי ומבזים סמלים אחרים של הממלכתיות היהודית. התיפקוד למופת של בני הנוער הדתי לאומי בצה"ל, ובמיוחד ההישגים המרשימים של תלמידי ישיבות ההסדר, המשלבים שירות צבאי ביחידות הקרביות ולימודים בישיבה, זוכים להכרה ולכבוד. אבל הפטור הסיטוני משירות צבאי לתמידי הישיבות החרדיות מעורר זעם בחברה הישראלית בכללותה ומתגלה כיסוד הרסני ביותר, המגביר את הקיטוב בין המגזר הדתי והחילוני.

ובמישור אחר של הקיצוניות הדתית, ישראל מתייצבת עכשיו מול קבוצה של קנאים לאומניים משיחיים הטוענים שחובתם לציית לחוקים אלוהיים, לדעתם, בענייני מלחמה ושלום. מקצתם, בתמיכה של רבנים, אף טוענים כי זכותם להתעלם מרצונה של ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי ולהפר את החוק.

תופעה זו התרחשה מכיוון שתנועת המזרחי המתונה, כיום המפד"ל, השתנתה במרוצת השנים מקבוצת-מרכז דתית למפלגה משיחית חד-ממדית, המחוייבת אך ורק לאידיאולוגיית התנחלות קשוחה. המפד"ל ירדה מהזרם הפוליטי המרכזי אל השוליים, וכתוצאה מכך נותרו מאות אלפי ציונים דתיים מתונים בלי שום ייצוג בזרם הפוליטי המרכזי.

הסחף אל הקיצוניות נולד מן האופוריה שנוצרה לאחר נצחון מלחמת ששת הימים. דוקטרינה משיחית מיסטית נעשתה בן-לילה לבשורה פוליטית. בראש התנועה עמדו כמה רבנים שהתיימרו לדעת מהי תוכנית הגאולה המפורטת של הקדוש ברוך הוא. התיאולוגיה הקיצונית החדשה הזאת השתלטה על כל מערכת החינוך של התנועה הציונית הדתית. היא הולידה את הלהט החלוצי המשיחי שהצמיח את גוש אמונים.

היסוד המטפיסי

היסוד המטפיסי, ולא הפיסי, נעשה לגורם המכריע בעיצוב מדיניותה של המפד"ל. לצורות כאלה של קנאות אין גבול. בסופו של דבר הן מערערות על שלטון החוק בשם "חוק-עליון", שמבטל, לשיטתן, את עקרונות הדמוקרטיה. ברגע שמישהו טוען כי הוא יודע בוודאות מה אליהם רוצה, אין מנוס מכך שמתנגדיו יידחו כשונאי ישראל.

כבר ראינו מה טיבה של קנאות כזאת בשנות השבעים, כשצעירים אידיאליסטים, מקצתם אפילו חניכי "בני עקיבא", הקימו את המחתרת היהודית וביצעו מעשים אלימים נגד ערבים ובשלב מאוחר יותר אף התחולל הטבח במערת המכפלה בחברון, ועל אף שהרבה פעילים ציונים דתיים בישראל ובפזורה אמנם גינו אותו, רבים אחרים הגיבו עליו בשתיקה או באימרות דו-משמעיות, בסוף הפרק על הרדיקליזם הדתי בישראל אומר ליבלר כי הרוצח מקרית ארבע, ברוך גולדשטיין, אמנם נולד וגדל בברוקלין, אך הוא ותמכיו פיתחו את השקפת עולמם בחברה הדתית בישראל.

ועוד: הקיטוב המחריף והולך בין דתיים וחילוניים מחמיר גם את הניכור של הרבה ישראליים ביחס לשורשיהם היהודיים. על כך אומר הרב עדין שטיינזלץ: "הלגיטימציה של הקיטוב יצרה יסוד הרסני להפליא בחברה שלנו... הפער הולך וגדל בין יהודים המזוהים לחלוטין עם יהדותם ובין מקביליהם החילוניים, אינו מחלוקת סתם, אלא סכנה אמיתי לשרידות הלאומית". ואילו הרב יונתן זקס בדומה לכך אומר: "בקרב הלא דתיים רווחים שלשה דימויים: הדימוי הדתי הפנאטי, דימוי "גוש אמונים" (הלאומני הפנאטי) ודימוי ש"ס (איש עדות המזרח הפרמיטיבי המאמין באמונות תפלות), בקרב הדתיים, הדימוי של הלא-דתי, ובמיוחד כשמוסיפים את התואר חילוני, הוא דימוי של שמאלן פוליטי, אדם שהמוסר שלו רופף. שהקשרים המשפחתיים שלו מעורערים, שילדיו הם משתמשים בסמים בכוח, והוא עצמו רחוק מהמסורת יהודית ועויין אותה".

האם הפזורה עברה מן העולם? אומר איזי ליבלר כי הסימנים והנתונים הסטטיסטיים הבסיסיים האלה מלמדים כי אפשר אולי אפילו ודאי, שאם בעתיד הקרוב לא יחול מהפך המגמות הנוכחיות, הרי מתוך חמישים שנה תצטמצם כל יהדות הפזורה בת הזיהוי רק למובלעות אורתודוקסיות וחרדיות קטנות, שרובן יהיו מן הסתם בגיטאות מתוצרת עצמית.

איזי ליבלר מוסיף ואומר: "כמעט 35 שנה אני ממלא תפקיד בהנהגה של יהדות הפזורה, בתוך הקהילה שלי ובקהילה היהודית העולמית. תמיד האמנתי במרכזיותה של ישראל, אבל הייתי משוכנע גם בכך שהגולה יכולה לשרוד ולשגשג. היום כבר איני משוכנע בכך. אין לי אלא להסיק, ולו גם באי-רצון, שאם לא יחול מהפך במגמות הנוכחיות הפזורה ברובה, פשוט תיעלם. איזה ליבלר אומר: החזות הזאת, מעבירה בי צמרמורת, הלוואי שיתברר כי טעות בידי.

מוות מרצון

עצם האפשרות מקפיאה את הדם בעורקים. אבל אנו חייבים להכיר בקיומה. ייתכן כי הפזורה ששרדה אלפים שנה למרות רדיפות, חרמות ואפליה – ולפעמים דווקא בגללם צפוייה למות איטי ובזוי, הגם שמרצון. ליבלר מביא את דברי המנוח קסטלר הסופר היהודי הונגרי, שעלה בשנת 1926 לארץ נמשך לזרם הרביזיוניסטי ועבד במחיצתו של זאב זבוטינסקי בעתון "דאר היום" ובשנת 1931 הצטרף למפלגה הקומוניסטית בגרמניה, והסבר לעמדתו כתב בספרו "האל שהכזיב", ועקב השואה חזר קסטלר וגילה התענינות שוב בציונות וכתב את הספר "גנבים בלילה". הוא אף נידון למוות במלחמת האזרחים בספרד כאשר שימש כסופרו של ה "ניוז כרוניקל" הלונדוני ומשפרסם מאמרים על סיוען של איטליה וגרמניה לפראנקו נאסר לנידון למות. רק בהתערבות משרד החוץ הבריטי שוחרר. קסטלר זה במסה שלו "עקבות הדינוזאור" כתב לפני 40 שנה וז"ל [וזו לשונו - א.ז.]: "עכשיו שהיהודי הנודד השלים את שליחותו, עליו לזרוק את התרמיל ולהפסיק לתת יד לחורבנו הוא. אם לא למען עצמו, הרי למען ילדיו וילדי ילדיו, העשן של תאי המוות מרחף עדיין מעל אירופה, יש לשים קץ לכל גולגלתא בעולם".