"הדרך המובילה לתהום"

"הדרך המובילה אלי תהום" (דער וועג אין אפגרונט). זהו שמו של הסיפרון מס. 6 המוגש לקוראי הירחון האידי "סאוועטיש היימלאנד" המופיע במוסקבה. סיפרון זה מוקדש כולו למדינת ישראל, לעולים והנושרים מברית המועצות.

החל משנת 1980 מקבלים קוראי ה "סאוועטיש היימלאנד" תוספת בצורת סיפרון, ובו סיפורים ונובלות פרי עטם של סופרים ועיתונאים יהודיים סובייטיים.
את הסיפרונים עורך העורך הראשי של הירחון האידי, ארן (אהרן) ווערגעליס. הסיפרון של חודש יוני, כאמור, כולו על "טהרת" השמצת מדינת ישראל ומשטרה. ב-63 עמודיו לא פחות מ-57 מאמרים העוסקים בדברי ביקורת על טיפול בעולי ברית המועצות, והשמצות על ישראל שפורסמו בעיתונים שונים החל מה "לעצטע נייעס" התל-אביבי ו- "מעריב" וכלה ב "מעריב" של טאשקנט ("וועצערני טאשקענט").

קטעי העיתונות כוללים מאמרים וסיפורים של עולים מברית המועצות שנשרו ומתגעגעים לחזור ל "ארצם" ... מ "מעריב" מצוטט קטע על אנשים בישראל הפוחדים לצאת בערבים מבתיהם. גם את זיכרו של משוררנו הלאומי, חיים נחמן ביאליק, העלו בסיפרון זה. לפי הסיפרון, אמר ביאליק כי מדינת ישראל לא תהא ראויה לשמה באם לא יהיו בה גנבים ופושעים. על כך מביא הכותב את תגובתו של סופר "יונייטד פראס" שאמר, כי לפי הקריטריונים של ביאליק כבר הגיעה מדינת ישראל לגיל הבגרות.

בסיפרון ביקורת קטלנית על הביורוקרטיה בישראל, ועל היחס המביש מצד הצברים לעולים החדשים, במיוחד אלה מברית המועצות. כן מסופר על דאגת ההורים לחינוך ילדיהם בסביבה כזו, כך שרבים מתושבי המדינה הם נרקומנים וביניהם סטודנטים, על הפשיעה המתפשטת בישראל בממדים ענקיים לפי הסטטיסטיקה על כל 40 תושבי תל-אביב אחד הוא פושע, ועוד.

בהקדמה לספרון נאמר, בין היתר:
בסיפרון מתפרסם מכתב שעליו חתומים 300 נושרים שהיו בישראל ועתה הם "תקועים" בוינה. המכתב נשלח אל קורט ולדהיים מזכיר האו"ם, וכותביו מתארים בו את סבלותיהם ותלאותיהם, ואת אכזבתם מהמדינה ומהציונות.

נביא את תוכן מאמרו של א. לונסקי, שפורסם ב "ראבוצ'י פוט" של סמולנסק. זה סיפור על פרופ' בוריס מאסיס, בלשן נודע ומנהל הקתדרה לשפות בינלאומיות במכון הפדגוגי בסמולנסק, שהחליט לעלות לישראל. בטופס הבקשה כתב: "את השנים שנותרו לי לחיות אני רוצה לבלות בארץ אבותי". הסטודנטים, בהיוודע להם על החלטתו, החרימו את השיעורים שלו, אשתו התגרשה ממנו כי לא רצתה להצטרף אליו, אך הוא בשלו: אני שומע את קול אבותי האומרים לי "עלה לישראל". בוריס מאסיס נולד בבולגריה, השתלם בצרפת, עבד במזרח גרמניה והגיע לברית המועצות, שם הגיע לעמדה חשובה במכון הפדגוגי של סמולנסק.

חרף כל ההפצרות של חבריו ותלמידיו שלא יעזוב את ברית המועצות, התמיד ברצונו. הזהירו אותו כי לא יוכל להסתדר בישראל. אך הוא בשלו. לא היה לו די כסף למימון נסיעתו: משכורתו נעה בין 300-400 רובל לחודש, והוא אף לא חסך די הצורך לקניית מעיל חורף. לכן פנה אל שר האוצר של ברית המועצות שישחררו מהתשלומים השונים הכרוכים בנסיעתו. לפני שנסע ביקר אצלו ידידו יצחק זלצר, שחזר עתה מישראל והזהיר אותו לבל יסע בשל הסבל והתלאות שיהיו מנת חלקו.

מאסיס נסע לישראל. תחנתו הראשונה הייתה העיר חיפה, שם הסתדר כמרצה באוניברסיטה, אך לא לאורך ימים. כעבור שנתיים פוטר והצטרף למחנה הגדול של מחוסרי עבודה. שנה שלמה הסתובב בחוצות חיפה בחיפוש אחרי עבודה, אך הכל היה לשווא. עם כל השפות הבינלאומיות שלו אף אחד לא רצה בו. הוא עלה להר הכרמל לסוחרים העשירים ולגבירים, שכולם היפנו לו עורף. הוא ירד לחוף שם פגש רבים כמוהו, אנשי מדע, פרופסורים, מהנדסים, רופאים, סופרים, מוסיקאים, מורים שבאו מוילנה, מבברויסק, מקישינוב, מסאמארקאנד, מאודיסה, מלנינגראד, וכולם הולכים בטל, מחפשים עבודה בנמל. אך עבודה זו לא הייתה לפי כוחותיו של הפרופ' מאסיס והוא הצטרף לאלה שנשרו. עזב את מדינת ישראל ונתקע בוינה, שם הוא מבקר דרך קבע בשגרירות הסובייטית ומבקש שיורשה לו לחזור לארצו ...